אסתטיקה וכתב היד 

האם כתב אסתטי מעיד על היות הכותב בעל נטייה לאסתטיקה? ומהו בכלל כתב אסתטי? כיצד נזהה נטייה לאסתטיקה בכתב היד ואיך נגדיר חוש אסתטי כשאנו מאבחנים את כתב היד?

על-פי המילון, אסתטיקה, פירושה: תורת החן והיופי. אסתטיקן, או אדם אסתטי הוא יפה, נאה, נעים, עשוי בטעם טוב, הגורם הנאה לרואה. (מילון אבן שושן).

הקונוטציה החברתית למילה אסתטיקה היא רחבה יותר.

המונח אסתטיקה עצמו, שפירושו ביוונית הוא להיות מודע, נטבע על-ידי הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן, שמחצית הראשונה של המאה ה-18. אנו נחזור לעניין המודעות בהמשך.

השימוש במונח אסתטיקה בשפה האנגלית החל בתחילת המאה ה-19 והחליף מושגים כגון קריטריונים לטעם או שיפוט הטעם.

אסתטיקה היא דיסציפלינה פילוסופית הקרובה לפילוסופיה של האומנות וליסודות הפילוסופיים של היופי, וקשורה לחקר החושים. האסתטי הוא כל דבר הנתפס על ידי החושים. החוויה האסתטית היא עונג או הנאה הנגרמים מעצם ההתבוננות ביצירת אומנות או בטבע. הנאה זו היא חסרת עניין (אינטרס). זו הנאה מעצם ההתבוננות בדבר וספיגת המרכיבים הצורניים שלו, וזאת מבלי לבחון את האובייקט בהקשר התפקודי שלו - הווה אומר, ללא קשר לפונקציה שהוא ממלא או לתפקיד שלו.

לפי באומגרטן, אסתטי זהו תהליך חושי, אינטואיטיבי, שאנו חווים ומרגישים ושאינו עובר עיבוד רציונאלי ומחשבתי. חשיבה ומודעות. אסתטיקה גם מעלה את השאלה - האם דבר יפה או בעל טעם טוב זה דבר סובייקטיבי או אובייקטיבי. יש הטוענים שהחוויה האסתטית מקורה בתודעה של האדם החווה אותה. אנו חווים אותה דרך עינינו ולכן זו חוויה של האדם; ויש מאידך הטוענים כי החוויה האסתטית מקורה באובייקט עצמו שלו יש מאפיינים אסתטיים, שהפרט יכול להבחין בהם.

הגותו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט בן המאה ה-18, התרכזה בניתוח ובהבחנה של עולם התופעות על ידי האדם. לצד ביקורת התבונה הטהורה, וביקורת התבונה המעשית חיבר קאנט את ביקורת כוח השיפוט (1790), בו פירט את תפיסתו האסתטית. זהו חיבור פילוסופי הנחשב לאחד מאבני-היסוד של האסתטיקה. קאנט טוען כי קיומה של תיאוריה כללית אודות היופי אינה אפשרית כיוון ואין חוקים כללים הקובעים מה הוא יפה?. בכך, יצא קאנט כנגד תיאוריות בנות זמנו, כמו למשל של באומגרטן, אשר שאפו לבסס תורה כזו.

באמצעות סדרה של שיפוטי טעם מוכיח קאנט כי קיומה של מהות יופי פנימית אינה ניתנת להוכחה כיוון והשיפוט של הצופה מבוסס בעצם על מושגים אחרים וקודמים שצברנו..

הפילוסוף דייוויד יום טען כי לא ייתכן שתפיסת היופי תצטמצם לתפיסה של תכונות אובייקטיביות כאלה או אחרות, ותו לא. בתקופה בה כתב יום את ספרו, שלטה עדיין ההשקפה בדבר יופי כסדירו?ת - סדר ולוגיקה בין מרכיבי האובייקט. לייבניץ גרס כי יופי הוא סדר מתמטי הרמוני, למשל. פרופורציות הרמוניות הן מתכון ליופי. לדעת יום, לעומת זאת, יופי הוא דבר-מה הנמצא ברוחו או בשכלו של המתבונן, למשל, הרגשות שהאובייקט בו אנו מתבוננים מעוררים בנו, כגון קורת רוח או סלידה. רגשות אלה הם שמכתיבים לו את הדבקת התואר יפה או מעוות. המילה מעוות ננקטת על-ידי יום, ולא המילה מכוער, מה שמרמז בהכרח על הקשר המסורתי בין יופי לבין סדירות, פרופורציה וכדומה.

יום הוא סובייקטיביסט. לפי יום, היופי הוא בעיני המתבונן. נוכל לדון עם הזולת האם הכדור הוא עגול או אליפטי. אולם לא נוכל להתדיין בשאלה לגבי יופיו וערכו האסתטי.

יום התייחס לקשר שבין השיפוט האסתטי לבין הרגש שהוא מעורר. הוא טען כי היופי יוכל להיות מושג באמצעות סידורם של חלקים ובנייתם באופן כזה... שיתאים לעורר הנאה וסיפוק לנפש... היופי אינו אלא צורה המעוררת הנאה, כפי שהכיעור הוא מכנה של חלקים המעביר מסר של כאב. היכולת לעורר תיאור אובייקט כיפה מחייב טענה כללית על יכולתו של הסובייקט ליהנות מהאובייקט בו הוא צופה.

כשאנחנו מתבוננים בכתב יד ואומרים עליו כי הוא יפה, אנו יכולים לפרק אותו לסימנים הספציפיים המרכיבים אותו והיוצרים את תחושת היופי. ניתן במקרה הזה להתייחס לגישתו של יום שטען כי מקור היופי הוא בקיומו של סדר הרמוני בין מרכיבי האובייקט, במקרה שלנו הכתב.

כתב בעל ארגון מאוזן, רישות הרמוני בין השחור (הכתוב), לבין הלבן הנוצר על-ידי מרווחים סדירים ופרופורציונאליים לכתב ושאינם יוצרים צפיפות מוגזמת או אוורור יתר וחורים בעריכה. כתב ששוליו תקניים וממוקמים באופן הגיוני לכתב, שאינם רחבים או צרים מדי, וששומרים על סדירות לאורכו של הדף. צורת כתב עגולה ורכה, ללא הגזמות ופלישות, תנועה הרמונית ומאוזנת שאינה משתלחת מחד ואינה רפה ונוקשה מאידך. קו דק ועדין, שפות קו חדות. איזון בין תמונת הצורה לתמונת הארגון, לעיתים דומיננטיות לתמונת הצורה.

מוסכם עלינו כי רובנו, בראותנו כתב כזה, נאמר עליו דבר ראשון כי הינו כתב יפה. אולם מה אנו יכולים להסיק מכך שהכתב נתפס בעינינו ככתב יפה?

ניתן לשער במקרה כזה כי הכותב או הכותבת שמים דגש על האופן בו נראים הדברים הנעשים על-ידם. יש סדר פנימי באופן התנהלותם, חשיבותם ופרשנותם את המציאות, הנובע מצורך לפעול בהתאם לחוקיות ולוגיקה ברורה ומובנית. זו מאפשרת, בסופו של דבר, קבלה והשתלבות חברתית מתוך הערכה לתפקודו, המבקש ליצור אפקט חיובי בעיני הסביבה עימה הוא בא במגע.

זוהי שאיפה הנובעת מחוש טבעי ומולד לצד התנסויות וחווית ראשוניות שמכוונת לעשייה שתוצריה יהיו נעימים לעיניו ולחושיו של הכותב, כשהרווח המשני במקרה זה הוא קבלה חברתית באמצעות עשייה מחושבת ומודעת.

כשאנו כותבים בדוח - הכותב הינו בעל חוש אסתטי, למה אנו מתכוונים? שהוא בעל טעם טוב, כשרון אמנותי, יודע להעריך יצירה, מראה יפה של חפץ זה או אחר? בעל חזות יפה או לבוש מיוחד? שואף לסידור הבית וסביבת הפעילות באופן כזה שנוכל לומר - זה יפה, מאורגן, מסודר, אנו אוהבים את זה, זה אסתטי. אך אולי נוכל גם לומר - זה מקורי, שונה, מעורר בנו סקרנות ועניין ולכן זה יפה בעינינו ואנו נהנים ממה שנקלט בחושינו?

כאשר אנו מיחסים לחוויית-היפה גורמים כמו נדירות, חד-פעמיות, חוסר שגרתיות, אנו יכולים לומר שאין נוסחה כללית המגדירה מראש את היפה.

האם אמנים, מתחומי אמנות שונים, הינם בעלי חוש אסתטי? אנו מכירים את כתבי היד של אמנים רבים שרחוקים מרחק רב מתמונת הכתב שתיארנו בתחילה כיפה. הכתב בעל צורות מקוריות, רחוקות מהתקן, כמעט ובלתי קריאות. כתב המתקדם על הדף בחופשיות רבה, לעיתים פולש לשורות הבאות, ושעושה במרחב הנייר כבתוך שלו. כתב כזה יכול ללמד על חוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות למה שמעורר הכתב או האובייקט אותו מייצר הכותב. בין אם זה לבושו, יצירותיו או רעיונותיו.

במקרים אלו, המרכיב האסתטי בא לידי ביטוי דווקא במקוריות, בחד-פעמיות, באינדיבידואליות וביצירתיות המחשבתית של הכותב המעידים על יכולות של התבוננות ייחודית על המציאות וביטוייה האמנותי. אנו מכירים כתבי יד של אמנים דגולים כפאבלו פיקאסו, סלבאדור דאלי ועוד... וכן אמנים ישראלים כגון יגאל תומרקין, מנשה קדישמן או אמנים מדיסציפלינות אחרות כגון מוזיקאים, סופרים ומשוררים אשר את כולם מאפיינת המקוריות, הייחודיות, היכולת לברוא יצירה אינדיבידואלית שמפעימה את לבנו כשאנו צופים בה.

האם נוכל לומר על בעל הכתב הזה כי אינו בעל חוש אסתטי? ואם נבקר בביתו או במשרדו ונראה מהומה ובלגן ונבחן את אופן לבושו ונזהה חוסר אכפתיות והזנחה בעוד שעל קירות ביתו תלויות יצירות אמנות מעשה ידיו, שכל אחת מהן מעוררת בנו רגש חיובי עז, האם נוכל לטעון כי האיש חסר חוש אסתטי?

גם מבין המתבוננים ביצירות אמנות כאלו או אחרות, אין הסכמה לגבי טיבם האמנותי, יופיים ויכולתם לרגש אותנו ולאהוב את יצירותיהם. יהיו בינינו שיאהבו או יסלדו מיצירותיו של אמן זה או אחר. כי כפי שאמרנו, היופי והאסתטיקה הם בעיני המתבונן. אולם עדיין קיימות אמות מידה המגדירות, בתרבות המודרנית, מהי יצירת אמנות מרשימה, בעלת ערך אמנותי גבוה.

אם כך, מיהו בעל החוש האסתטי? אותו כותב בעל כתב הרמוני, נעים לעין, צורני, מסודר ומאורגן, ללא תופעות צורמות וחריגות? או דווקא זה בעל הכתב הפרוע, האישי שאינו מתחשב בחוקים ובכללים?

הניסיון לימדנו שדווקא בעלי הכתב היפה הם לאו דווקא אנשים אסתטיים, או שקשה להכיל את החוש האסתטי שלהם על כל תחומי חייהם. לדוגמא. אדם יכול להיות בעל כשרון גבוה לציור או לפיסול, בעל חוש אומנותי מפותח המאפשר לו ליצור ולעצב חפצים או חלל באופן ייחודי ומרשים, אולם הופעתו החיצונית הינה מרושלת.

אז מה בכל זאת המשמעות של אותם סימנים צורניים, הרמוניים, מאוזנים היוצרים כתב אסתטי ויפה בכתב? ואולי בכלל עלינו לחפש את האסתטיקה במקומות אחרים.

ייתכן שיופיו של הכתב מלמד דווקא על דיכוי היצירתיות? התנהלות מחושבת על הדף יכולה אולי לשמור על הגיון פנימי בין מרכיבי הכתב בכללותו, אולם בד בבד לפגום ביכולת להפיק רעיונות, יצירות ותהליכים מקוריים, ראשוניים ומרגשים.

בפתיחת הדברים צוטט פירוש המונח אסתטיקה מיוונית שהוא כאמור - מודעות, להיות מודע. לנושא המודעות יש קשר הדוק עם תהליכי החשיבה והיצירה שאנו בוחנים בבואנו לאבחן את הכתב.

אין ספק כי ככל שתנועת הצורה הינה דומיננטית יותר, אנו מניחים כי מודעותו של הכותב הינה גבוהה יותר. ככל שתנועת התנועה היא השלטת, ניתן לומר כי הכותב מונע באמצעות דחפיו, האינסטינקטים שלו ויצריו. מצד אחד המודעות גורמת לאדם להסב תשומת לב לאופן בו הוא נתפס בעיני הסביבה. לאופן בו דבריו, נוכחותו, התנהגותו ומעשיו משפיעים ומתקבלים בעיני הזולת. אולם, עד כמה מושקעת מחשבה בשאיפה להיות יפה ומושך ועד כמה היא בסופו של דבר פוגמת ביצירתיות? ייתכן כי השאיפה ליופי החיצוני, המתבטא באותו כתב יפה היא בעצם שאיפה לקונפורמיות וריצוי, הבאה על חשבון יצירה אסתטית ואישית?

אולם אסתטי הוא לאו דווקא מקורי. אנו עלולים לחטוא למונח ולפרשו באופן מוטעה.

הצגנו בתחילה עמדותיהם של מספר פילוסופים לגבי המונח אסתטי וראינו כמה מהם שטענו כי האסתטי הוא המאורגן בפרופורציות הנכונות ובסדר הלוגי והתימטי הנכון. אין זה חשוב מה נושא הציור או הפסל, ואין זה חשוב באילו חומרים הם נעשו. חשוב המכלול, התוצר הסופי והרגש שהוא מעורר.


כך שלא נוכל לשפוט עד כמה המודעות חוסמת את היופי, או מסייעת לו. אין ספק שתהליך של יצירה כלשהי מחייב שחרור מדפוסי חשיבה אשר בולמים את הפרץ הטבעי של הרעיונות, הבאים לכדי גיבוש וגשמיות באמצעות יצירה.

כאשר אנו מציינים לגבי אדם כלשהו כי הינו בעל טעם טוב, עלינו להבין מה המשמעות של ההגדרה הזו. עלינו להיות מגובשים מבחינת הטרמינולוגיה, ולזכור שהכול, בסופו של דבר, הוא בעיני המתבונן.