מחשבות 

חלום מוזר חלמתי הלילה. שוטרים אלימים פשטו על רחובות העיר, בדרכם להחרים את מיטב חלומותיהם, תקוותיהם, הגיגיהם ושאיפותיהם של בני האדם.
כוח רב נדרשו להשקיע כדי להתגבר על התנגדותם הטבעית של הנשדדים והנחמסים. אך משגברו השוטרים על מתנגדיהם, החלו לאסוף את מלקוחם ולהביאו לתאי הכלא שהוכנו לשם כך מבעוד מועד.

ילד קטן אחד אחז בכנף בגדו של חלום טרי, שרק עם שחר החל לקנן בתוכו. בכיו נשמע עד למרחוק, אך השוטרים לא שעו לתחנוניו וקרעו מעליו את חלומו כדי להערימו במשאית הגדולה שעל צידה התנוסס שלט גדול: "חלומות".

הפניתי את מבטי לאורך הכביש ולחרדתי ראיתי טור אינסופי של משאיות ענק, וכל אחת מכריזה על התכולה המיועדת להיערם בה:
"תקוות", "מחשבות", "שאיפות", "הרהורים" וכיוצא באלה פריטים נשגבים שלעולם אינך רואה את תכולתם אך תמיד ימלאו אותך באושר, בשמחה ובחום לב.

לא ירדתי לסוף דעתו של החלום. הרי מחשבות וחלומות הם דבר ערטילאי שבערטילאים, וכיצד זה דרושים מנופים ומובאות משאיות כדי להערימם ולפנותם? ואולי יכבד החלום ותכבד התקווה ככל שינתקו אותם מבעליהם ויפלו לידי זרים? הייתכן שבידיים נוכריות הופכים הם באחת לעופרת שאין כבדה ממנה למשא ולטלטול?

עודני נתון בשרעפיי, ומחזה קורע לב מתגלה לעיניי. איש קשיש רודף אחרי הנוגשים וידיו משרטטות באוויר מעין מעגלים.
"זוהי תקוותי היחידה" זעק לעבר השוטרים, "אל תקחו אותה ממני!".
אלה התעלמו ממנו כאילו לא היה אלא משב קל של רוח חולפת, ושבו למלאכתם.

זו הפעם החלטתי שהעלילה חשובה מכדי להפקידה בידי החלום. למדתי שלעיתים 'החלומות שווא ידברו' ולפעמים יתעתעו בחולמיהם. נטלתי איפוא את חלומי בידו והולכתיו לעבר האופק.
שם התגלה לי מחזה אימים: תור ארוך של משאיות המתין בתורו לפרוק את המטען היקר ולהשליכו לאותם תאים צרים שניבנו במיוחד לשם כך. כאילו היו רובוטים, התמידו השוטרים במלאכתם: הנף וזרוק, העמס והטל, פרוק ואחסן.

שמתי את נפשי בכפי וניגשתי לקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר.
"כל זה, לשם מה?" שאלתי בתקיפות.

"אנשים חולמים יותר מדי, ומקווים יותר מדי" השיב לי כמי שידע לשנן את תשובתו.
"לפיכך אנו משחררים את האנשים מן המטען העודף המשבש את חייהם ומביא אותם למחוזות שרצוי שלא יהיו בהם".

"וכיצד ישיבו את הרכוש הנגזל?" הקשיתי.

"אין צורך" השיב, לשם כך יש מחשבים בעולם. שם ימצאו איש איש את מבוקשו".

זיע קל הפך את שנתי לנמנום. חשתי שהחלום חומק ממני, מבלי שאוכל להיפרע מן השודדים.
לפתע שמעתי את חלומי לוחש לעברי: "נו, זו הפעם טיילנו במקום בו אני החלטתי שחשוב לבקר בו. נמאס לי מן השיגרה הממושכת שלך, של טיולים בחופי הים, שיטוטים בגינות פורחות, התבוננות בנופים הרריים".

בטרם היה סיפק בידי להשיב לו, נעלם. נותרתי עם שארית הרהורי, אותם לא הספיקה משטרת המחשבות לגזול ממני...