הספר לפעמים פצע לפעמים סופה, שושנה גוטשלק-סבג 2012 שולח אותי לכמה נושאים: הספר כיצירה בפני עצמה, ספרות הקיבוץ בדור האחרון, טבע-האדם בזיקתו לסביבה והשלכות של הפוסטמודרניזם על הרעיון הקיבוצי.
בספרי קיבוץ רבים, במיוחד באלה שנכתבו בעשורים האחרונים ישנם אירועים רבים, רבים שעניינם ביחסי ילדים ומבוגרים ואחרים הנוגעים בזיקות אחרות, זוגיות, יחס לעבודה ועוד, שלעתים, אינם אירועים מובהקים לחיי הקבוץ, וזאת על סמך התנסות אישית – כילדה, כאם וכמחנכת. מצבים רבים שסופרי הקיבוץ – כאלה שנולדו, גדלו והתחנכו בקיבוץ – מייחסים לקיבוץ, ומניחים שזה אופייני ובלעדי לקיבוץ, נובעים יותר מטבע-האדם ולאו דווקא מהמסגרת הקיבוצית. אנוכיות, חומרנות, רכושנות נקמנות ורכלנות, קנאה ועוד, הן תכונות שישנן באדם - בתמהיל שונה - בין שהוא קיבוצניק או עירוני. וכן ברור שהסביבה בה הוא גדל, רוח הזמן והאקלים הרעיוני מחזקים מעט או מחלישים תכונות אלה.
בספר זה, לפעמים פצע לפעמים סופה, שושנה גוטשלק-סבג 2012 דווקא מצאתי מצבים שנובעים מן הסצנה הקיבוצית. אכן, רק היסודות האידיאולוגיים של הקיבוץ, אושיות הקיבוץ ומנהגיו, הם אלה שיכלו ליצור את המצבים האלה. הקיבוצניק הוא מבנה חברתי מובהק (Social construct).
הספר עונה על רוח התקופה, שניתן לאפיינה כליברליזם קיצוני שמדגיש את האינדיבידואליזם ומקדש אותו. כאשר דוגלים בהפרטה מלאה בכלכלה, בביטול מדינת הרווחה, בזים לאלטרואיזם ולעזרה הדדית, ומעלים את הפילוסופיה של אין ראנד, ברור שהקולקטיביזם על צורותיו השונות מותקף, אם אינו מובס כליל. ומי יותר מהקיבוץ הביא את הקולקטיביות הרעיונית להישג מרשים? היא הייתה מעמודי התווך של הקיבוץ, כפי שזה מתבטא בסאטירה של עמוס קינן:"[...]אפלולית. ממלכתית. קוממיות. רוממיות. לאמיות. עממיות. הסתדרות. התבצרות. התעצמות, התקדמות התרחבות, התבססות, התפעלות, השתרבבות, הדרדרות, הסתאבות. הכל חדש. ממש. [...] עד שבא מי? [...] שמנחנו שמנחנו' רק שמנחנו,המביטים כל היום בראי ומשמוגגים בשמחצחות לשון". ע. קינן, 1955, שמפרחת ספר הסאטירות הוצאת כתר הקולקטיביות הרעיונית הייתה מיסודות הקיבוץ, ומה, יותר מנוגד לה מן השאפתנות האישית? המתח הזה בין הקולקטיביות הרעיונית המחמירה לבין צרכיו הייחודיים ורצונותיו של היחיד הוא ככל הנראה התשתית לרוב הסיפורים בספר זה. המחברת חושפת היבטים שונים של המתח הזה, ואולי מתוך הבנה לשינויים הגלובליים מול תפיסת עולמם של המייסדים, היא אינה תוקפת ברשעות ואינה מייחסת זדון לקיבוץ, ועם זאת מיטיבה לתאר את התוצאה הבלתי נמנעת.
מסתבר, שגם כאשר נכנסים לחיקה העמוק, המחבק ולופת, של החברה הקיבוצית לא נעלם "טבע האדם", לא התאדה ולא פג או נעלם, אולם, תכונותיו מקבלות הזדמנות מיוחדת, הודות למסגרת החברתית שנקראת "הבית הקיבוצי". הבית הזה, חשבתי לעצמי, הוא מארג מורכב ביותר, כחברה סגורה, אידיאליסטית וקנאית לדרכה, יש בו רבדים נוספים ושונים מאלה של הבית העירוני.
ואכן, את הסיפורים הייתי מאפיינת כנעים בין ריאליזם לניאו-ריאליזם, שיש בהם מצבים אותנטיים שמבטאים הרבה כאב וטראגיות. התנגשות של ערכים צודקים.
בחלקו הראשון של הספר, הנקרא: "אם דודה קלרה אומרת", ומכיל שישה סיפורים קצרים, מהם שניים - "שולחן וארבע מדרגות" ו"פתק" שממוקדים בילדה יעלי, והאחרים באינטראקציות בין הדודה, בני המשפחה וחברי הקיבוץ. בשני הסיפורים שהזכרתי, נוכחותה של הדודה כמעט שאינה מורגשת והם מייצרים חווית ילדות אמתית ומרגשת. חוויה של סקרנות וצמיחה, של בחינת היכולת בתחומים שונים, הכרת הגבולות. בסיפורים אלה הקורא מכיר מקרוב אולי מבפנים את מקומם של ילדים בקיבוץ, בין בית הילדים, חדר ההורים ומבוגרים אחרים. הקיבוץ מצטייר כמקום טוב, להוציא הערותיה העוקצניות של הדודה, שאיש אינו מתייחס אליהן. מעניין אותי מה בכל זאת אילץ את הסופרת להביאן – מלבד הטרנד הנוכחי של בקורת על הקבוץ בכלל ועל החינוך המשותף בפרט.
הוא נראה לי סיפור ריאליסטי, כלומר, סיפור שהיה, או יכול היה להיות. אך כמו באלגוריה, דודה קלרה הומצאה – גם אם הייתה כזו – כדי לומר את הביקורת. לא ה"אני המספר", הילדה יעלי, היא המתלוננת. דודה קלרה היא הכול-רואה ויודעת, ומעניין איך היא נתפסת על ידי הדמויות האחרות שבסיפור ועד כמה ניתן לסמוך עליה. האם הביקורת שלה על "הסוציאליסטים", על בית הילדים, היומרות הפדגוגיות שלה והשאיפה לאינדיבידואליזם – הן בעלות ערך כאשר הן נשמעות מפיה של דמות נלעגת כלשהו, "פורקת עול", ולא רק במושגים של קיבוצניקים? נראה שהמחברת העמיסה הרבה מידי על כתפיה של קלרה ופגעה באמינותה. עיצוב הדמות של דודה קלרה, שונה מיתר הדמויות, היא דמות סטריאוטיפית, ואני שואלת את עצמי, עד כמה זוהי ביקורתה של הסופרת, או הצטרפות לטרנד שהזכרתי.
למה דרושה דודה קלרה? האם הסופרת אוהבת אותה? האם היא דרושה כדי לומר שחברי הקיבוץ אינם רואים את הנעשה, או שאינם חופשיים לבקר את הנעשה, עד כי נדרש "אורח לרגע שרואה כל פגע?רק הילדה אוהבת אותה. וזו לא ילדה בקורתית במיוחד או חתרנית דוגמת הילד מ"בגדי המלך החדשים" ה. כ. אנדרסן 1837 שצועקת בעזרת דודה קלרה "שהמלך הוא ערום!" הילדה נבונה ומסתדרת יפה עם סביבתה, חבריה, מוריה והוריה. ואילו בקורתה של דודה קלרה מכוונת לעניינים שוליים, לא לחסך שבאמת פוגע בילדה – אלא משהו נהנתני וחסר חשיבות – "אין לך אפילו ריח משלך" [...] "ריח משלך" עמ' 62, הריח הפרטי הייחודי, הבושם שהיא מתיזה על עורה של יעלי, שמעורר בה גועל. – ואני שואלת: זהמה שהיה חסר לילדים בקבוץ? אפילו כסמל זה לא תופס.
דבריה של דודה קלרה אינם זוכים אפילו להזדהות של הילדה יעלי. הילדה מקשיבה לטרוניות של הדודה: מדוע ארבעה ילדים בחדר? והיא לא מגיבה על כך. מדוע אין דלתות לארונית? ליעלי זה לא ממש הפריע. אלה הן תלונות דמגוגיות. גם אם אני יכולה ממרחק של זמן להצדיק את השאלות, אך למען האמת... אני עצמי ישנתי בחדר כזה שלוש שנים בגיל הנעורים ולא זה מה שהפריע לי בבית הילדים. גם ילדיי גדלו כמה שנים בחדר כזה ויש להם גם חוויות טובות משעת ההשכבה מסיפורי "לילה טוב" וגם מהשתוללות כזו או אחרת אחרי שההורים הולכים. יעלי נבוכה מול הדודה, היא אינה מזדהה, אין קטרזיס או משהו דומה...
בקטעים אלה מתגלה ויכוח שמתקיים היום בחברה הישראלית בדבר הילדות בקיבוץ כאשר מצד אחד יש מבקרים רבים ומצד שני רבים שסבורים שהייתה להם ילדות נהדרת. אם הזכרתי את טבע-האדם, מן הסתם יש לו כאן משקל מכריע. לא ניתן לפסוק בסוגיה זו שעניינה באמת היכולת האישית להסתגל לבית הילדים של החינוך המשותף. ומסתבר, שחלקם קבלו אותו וחלקם זוכרים זאת כסיוט. ועוד אין להתעלם ממקומם של ההורים. גם אלה על אף שהיו אמורים להתנהל על פי אותם כללים – אישיותם, היא שקבעה אם הילד חש אהוב ובטוח גם בבית הילדים או שחש נעזב לנפשו. זוהי סוגיה המצדיקה מאמר או ספר שלם.
הסיפור קריא, נחמד, משעשע... ואם כך, למה זה פצע או סופה?
לדודה קלרה יש תפקיד נוסף. באופן מוזר דווקא היא ה"פוצעת". היא אינה רק הדודה הטובה שבאה עם מתנות לילדה, היא גם נושאת דגל של חופש מיני שהופך להפקרות... לא אהבה גדולה שאין לעמוד בפניה... סטוץ. קלות דעת. דמותה של דודה קלרה מייצגת באופן סטריאוטיפי את האישה ה"עירונית". ייצוג מעליב. אישה מוחצנת, ראוותנית ודעתנית, שאחיה היחיד אינו יכול לשאתה, שלא לומר שהוא ממש סולד ממנה, ומצפה להיעלמותה.
אהבתי את המכתב ואת השוויון. הרגשתי את המבנה הקיבוצי שרק הוא יכול לייצר מצבים כאלה. ואולי צריך לפרט ולדייק.
"המכתב" ורוב הסיפורים שאחריו מצביעים על זיקה מעניינת עד מכאיבה בין שני גורמים, מצד אחד הקבוץ ועקרונותיו ומצד שני, טבע-האדם. הסיטואציה הטראגית, דרמטית, מוקצנת, נוצרת בגלל אורח-החיים הקיבוצי ואפשרית רק בו. הנהלים, העקרונות, הנורמות הלחץ הקבוצתי ורמת תביעה גבוהה בכל תחום. להזכירנו חבר קיבוץ צריך להיות "אדם חדש"...
אך גם ל"טבע האדם" יש מקום נכבד. כידוע לכולנו, טבע האדם הוא רע מנעוריו או טוב מנעוריו... כמעט בכל הסיפורים ישנה זוגיות, כמעט בכולם, אחד מבני הזוג מזדהה עם העקרונות המקודשים, משלים עם "דין התנועה" ומקבל אותו כסדר העולם – בקלות יחסית, בהשלמה ואולי קונפורמיסטי משהו. ואילו השני, ואם אינני טועה – בספר, זו תמיד השנייה – היא הביקורתית, הפגיעה, הספקנית, וגם הספונטאנית ואינטואיטיבית. "אולי די פנינקה, ממש לא כדאי לנו להרוג ככה את המשך הערב." בגדי עבודה כחולים, עמ' 148 גבר מציית ומשלים עם המערכת ואילו האישה – נפגעת על רקע יחסי-אנוש מזויפים והחסר באמפתיה. המערכת הזוגית בסיפורים אלה, אינה נפגעת מהבדלי הגישה, להוציא סיפור אחד שבו המשפחה מתפרקת. : "צדקת ממני, הייתי צריך לשמוע בקולך ,אז, לפני ההגרלה. אתה נעשה אין להשיב ואני עוזב."המכתב, עמ' 140בשאר הסיפורים, האיש תומך באשתו בשעות הקשות, גם כאשר אינו מקבל את עמדתה. אבל יש בהם סוג של התפכחות. ולא מעט כאב. משום מה, החברה הערכית האולטימטיבית אינה מצליחה לייצר אנשים של כבוד. דווקא דמויות מרכזיות מבחינה חברתית, מאכזבות ונופלות בפח היצרים הנמוכים: הקנאה, הכוחנות והניצול, הנקמנות. זה בולט בכל הסיפורים וקשה להתעלם מקטנוניות שמסתמנת אצל חברים רבים. חוסר יכולת להתגבר ולסלוח. לקחו לי... עשו לי...
ה"נופל השלושה-עשר"הוא סיפור כואב. הוא בנוי יפה. ועיצוב הדמות המרכזית מעניין. בהיותו בו זמנית ריאליסטי וניאו-ריאליסטי – יורד לפרטי פרטים, ומצליח בכל זאת לייצר דמות אותנטית, אישה שחיה את תפקידה ונושאת אותו עמה לכל מקום. אפשר לומר שמסירותה העילאית "עושה את התפקיד", אף כי תיאור עבודתה ומסירותה לעניין – יוצרים עודפות מסוימת.
חלקו הראשון מתאר את הדמות בתוך תפקיד, שישנו ככל הנראה רק בקיבוץ. החברה אחראית על טקסי יום-הזיכרון לחללי צה"ל. כידוע, רבים הנופלים, והחברה מקדישה זמן ומחשבה רבה בהתייחסות לכל נופל. היא מכירה את יומניו ומכתביו, ברגישות רבה היא מראיינת את בני-משפחתו וחבריו הקרובים. משתדלת להדגיש את ייחודו. ומבקשת לחדש את הטקס משנה לשנה. היא מודעת לתהליך עבודתה כפי שהיא אומרת לעצמה: "אסור לי ליפול ברשת של מחזור חומרים, הרהרה" [...]הנופל השלושה-עשרעמ' 159
הדמות מוקצנת קמעא, ככל הנראה כדי להגדיל את עוצמת המכה שתבוא. והיא מייחלת שמספר הנופלים לא יגדל.
בדרך מיוחדת הסופרת מעלה את שאלת המוות. "מות גיבורים" כראוי לחבר קיבוץ לעומת מוות פשוט. דוגמת מוות בקרב מול מוות באימונים. באותו הקשר, היא בוחנת גם את סוגיית השוויון. יש נופל חשוב וראוי ויש נופל סתם.
הסופרת בוחנת תופעה חברתית: הדימוי המיוחס לחברים, לעומת הדבר עצמו. הדימויים הם בבחינת ה"מודל האידאלי" של היהודי החדש, יפה הבלורית והתואר, הצבר הקשוח – כפי שחבר קיבוץ צריך להיות. מסור. ערכי. וכמובן גם כשרוני וחביב. אולם, "הפציעה" ואולי "הסופה" בשבילי כקוראת, היא כמובן בחשיפת האדם שמעבר לדימוי המוכר. עניין זה בולט במיוחד בסיפור "בגדי-עבודה כחולים" – בו מתגלה האידיאליסט כאגואיסט, המציג את עצמו כחבר קיבוץ מושלם, דמות-מופת, מודל חיקוי, והנה, הן כתגובה לתובענות חסרת- רגישות שלו, [...] "אם אני לא טועה, את בין היחידים שלא נרשמו לגיוס שייערך בשבת הקרובה, ואת בטח מבינה את החשיבות שבדבר.[...]תבין גדליה ,שמעה את עצמה מתנצלת[...]כבר שלושה שבתות רצופות אני מתנדבת לקטיף, אז שבת אחת אני רוצה לקחת חופש" בגדי עבודה כחולים, עמ' 149
בשנים האחרונות הולך ומתנשא גל "ספרי קיבוץ", הודות לכך, והודות לספר זה, חשבתי רבות על "סופרי הקיבוץ". יש משום חוסר צדק במצבם. כשאדם מן הישוב מחליט לכתוב... הוא כותב. הוא חופשי לבחור את הדמויות ולאפיין אותן כרצונו, הוא מחליט על סגנון הכתיבה, הוא בוחר את המצבים, הבעיות והפתרונות. מה שעומד למבחן הוא כשרון הכתיבה, מקוריות ורלבנטיות. כשחבר קבוץ גם אם עזב, כותב על הקבוץ... הוא מייצג. הוא נכנס לשדה-מוקשים. הקבוץ קיים בתודעת הקוראים – לעתים מניסיון חייהם, ולעתים מן הסטריאוטיפים, האידיאולוגיה של העבר, מצד אחד החוויה הנוסטלגית, ומצד שני מפח הנפש של העוזבים, שהם חלק נכבד של קוראיו הפוטנציאליים – שקוראים כמעט כל ספר על הקבוץ. אלה שקוראים ונהנים ואלה שמתכעסים.
באותו זמן, למחבר/סופר/כותב/יוצר יש קבוץ משלו. קבוץ ממשי המורכב מאינספור חוויות והתרחשויות – חברתיות, משפחתיות, אינטימיות ואחרות – שהוא עצמו חווה לטוב ולרע. וישנה החברה הקיבוצית, חבריה ונושאי-דברה, שמחכים לראות, כיצד יציג אותם המחבר? האם יטה לה חסד או יציג אותה במערומיה?
ומה הם "מערומיה"? – הלא ידוע. האידיאולוגיה היא מעטפת מוכרת וידועה, האתוס מוכר, האתיקה. הנורמות וכללי המשחק מוכרים, ברור לגמרי מה נחשב ראוי. מה לא ידוע? החריגה. הכניעה לחולשות. מתישהו משהו בלתי צפוי יזעזע את המרקם העדין – החברתי, תרבותי, על ידי קריסה, חולשה שאין להתגבר עליה, פיתויים שקשה לעמוד מולם, רגישות-יתר או אטימות ונוקשות – ואז קלקול אחד קטן, מצב רוח בלתי צפוי מוציא את הקבוץ כולו ממסלול חייו הצפוי.
הדרמה מתרחשת כאשר מי מהם מגלה פחד, הנאה או נקמנות, או קטנוניות.
מול הדמויות "האידיאליות" או בתוכן מתמוטט וקורס יסוד מוצק שיוצר שבר. חולשות ומשברים ישנם בכל חברה. אך בחברה הקיבוצית מתקיים הפסוק:"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"(במדבר ט"ז כ"א) די בדמות אחת כדי להשחיר את דמותו של הקיבוץ. אופייני לקיבוץ?! זוכרים את האחריות הקולקטיבית?
אולי בחברה אחרת, כאשר אין כל כך הרבה תכתיבים ונורמות לכל תחום בחיים, איך בדיוק נכון להתנהג בכל עניין ובכל זמן..."בני הקיבוץ הם מלח הארץ" אב-טיפוס לציוני, ולעובד חרוץ ומסור, נאמן למולדתו, "השומר הוא איש אמת", הוא שומר על הטוהר המיני, הוא מתנדב, אוהב וחבר.
בצורות חיים אחרות, בעיר, יש מקום לפלורליזם. אין דגם אחיד ומחייב. אדם יכול להיות בעל חולשה זו או אחרת, גחמה או כישרון, או תאווה...ולהישאר בן-אדם, ואפילו להעריך את עצמו כבן-אדם. בקיבוץ הוא לא יכול. יצירת האדם החדש היא מטרת על. אפס סובלנותלחולשה. הסופרת שושנה גוטשלק-סבג בת קבוץ רמת-רחל, הצליחה בספרה הראשון לשתף את הקוראים בחוויה זו.
רינה יצחקי http://www.my-rights.org.il>
