מסע 

כתבה: אודיה בן מאיר

עומדת בתחילת הדרך, מנסה לאמוד אותה. הקילומטראז' מראה על משהו ארוך, ארוך... כמו הגלות, רק בלי נבואות נחמה.

מכתפת את הקיטבג, חוגרת על המותן את אזור הנשק. נכנסת בזהירות לתוך המגפיים. שיהיה קל לרמוס את העפר, ולהינצל משפריצים של גשם בוצני.

מזג האויר טוב. השמיים כחולים, יש שמש, רוח קרירה. הייתי מצפה לסופת שלגים דרמטית מפולחת בברקים כחולים ושאגת רעמים. שהעולם ידע שיצאתי היום למסע. שהאנושות תעמוד על קצות אצבעותיה כדי לעקוב על התוכנית שלי עד סוף הדרך.

אבל המסע הזה כנראה לא עובר מסך. לא מספיק חדש, לא מספיק רענן. לא קונה את הצופים. לא שובר קופות. מין משהו, איך אומרים, יהודי כזה.

התחלתי ללכת. בשבילים מקבילים צעדו כמה צעירים. לא דיברנו בינינו. כל אחד היה עסוק עם הכיוון שלו. היה משהו לחוץ בפסיעות, מהיר. כאילו הולכים על גחלים. ככה זה להיות באורות.

יותר משהיה קרקע, בדרך הזאת, היו בה בורות. חור באדמה, חור בנשמה, חור בזיכרון, חור במושגים. החור הזה שואב אותי לתוכו. לא ידעתי שהחושך מסנוור, ושצבע שחור מסוגל להיות זוהר כל כך...

לאורך הדרך יש עולם שנשבר לרסיסים כמו העבר. שום גדר ביטחון לא נמצאת. או 100% זהירות, או שנפלת מעבר לשוליים. ואם נפלת, תאסוף את עצמך בכוחות עצמך, תתקפל ותקום.

לא קל. יש רגעים קשים. לכל הרוחות זה נקרא כמו שיר. כמה שורות על מסע אחד ספוג בדם רותח, פד"ח מורעל שננשף בלאות, ויריקות של בוז ולעג.

ללכת. ללכת. עוד ללכת. ושוב ללכת. לקום בבוקר, וללכת. לישון בלילה, וללכת. 24 שעות ביממה, על המסלול. שבוע שלם, ללכת. חודש, חודשיים. עונה מתחלפת, וללכת. בלי סוף, בלי תחנת ביניים.

מסתכלת הצידה. מתעניינת מה שלום כל הצועדים. כמה כבר נפלו באמצע הדרך. אחד מהם גלש באתר סופני. אף אחד לא תפש אותו בגרון. החיים בידיים שלו, העכבר בידיים שלו. שיקליק... בחירה חופשית.

כמו צניחה חופשית. כמה ילדים משוכנעים שזה צעצוע של ספורט. קופצים אל תוך הסכנה. הם מהמרים על עצמם. מי ערב להם שירויחו? רוח השטות, מן הסתם.

מכנים אותם: מורדים. קוראים להם לדין, להתייצבות, למאסר. כועסים עליהם. מענישים. מתחננים אליהם בדמעות מטעם משרד החינוך. מתאכזבים מהם. גוערים בהם. כותבים עליהם. רק מי שחי את המסלול הזה, יודע שהם לא אשמים.

צריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי להיות מלאך. צריך 2 רגליים על הקרקע כדי לא לרחף. מי שלא צועד כילד את השביל הזה, נהיה מבוגר שעומד ושואל: "כמה אפשר לצפות ממך ולהתאכזב?" - בדיוק כמה שאפשר להאמין שהצנחנים לא בוכים...

משום מקום מופיעים אדם באמצע הדרך. הוא שואל שאלות, ומקשה עד כדי קוצר נשימה. מאין? לאן? בשביל מה? לא חבל על הכוח? מהו היעד? למה דווקא השביל הזה? לאן הוא מוביל? אם בכלל?

ועונה לו שתיקה- לא שתיקת הכבשים. פשוט אי אפשר לענות לו עכשיו. לא פוחדת, לא מתבלבלת, לא מהססת לרגע. אף אחד מההולכים לא דומם מנוע, שום רוורס לא נלקח. רק היה משהו דחוף יותר, לחוץ יותר... ללכת, להתקדם, לגמוא עוד מרחק, עוד דרגה, עוד עיטור...

חוץ מרוטינה טכנית של שמאל- ימין- שמאל, ניגוב המצח מזעה והפשלת שרוולים נפולים, רוחשת פעילות- פנים שוטפת. וקשה, מה סער יותר? העולם שבחוץ או העולם שבפנים?

שברי משפטים נזרעו לאורך השביל. חצאי הגדרות. רבעי חלומות. שאלות שהילד הצעיר לא מנסח מספיק בבהירות כדי שהמורה המבוגר לא יכעס. אבל למה... אבל איפה כתוב... אבל איך אפשר... אבל מה רע... אבל זה ספר נקי... אבל אין שום הוכחה...

להיות רגע בשמיים, להיות רגע בארץ. לא זה לא פיצול. זה המסלול. רגע מרחפת כמו מלאך בלבן, רגע זוחלת בתוך העפר. מתרוממת, נופלת. נחבטת לתוך סלע אחד, נזכרת בסרט ישן, עולה ומציף ניגון מרגש מהלילה של פעם, ומתפרצת תשוקה לקרוא איזה ספר חדש...

מתיישבת .שכולם ימשיכו. רוצה לרדת מהכביש, רוצה לחזור הביתה. בטח יש היתר הלכתי. למי שקשה, למי שחלש, למי ששפן ולא מעיז לוותר... מתקפלת לישיבה מזרחית מצונפת. פותחת את התיק. לא מוציאה סידור. לא מוציאה נשק. מוציאה טישו? רוצה לבכות, להיחלש, לרחם, להתנחם. רוצה להתייאש ולסגת, רוצה להיכנע...

אבל אלוקים לא מרשה. אז קמים. וסופגים קרן שמש לוהטת בתוך הפרצוף, והגוף מתחמם ונכנס אל הקצב. והרגליים זזות. אחר כך יתברר מאיפה הכוח, אחר כך יתברר שהיה פה רק נס. עכשיו ממשיכה ללכת.

ללכת עד הסוף. לסחוט את דוושת ההשקפה. פעם טענו שזה פאנאטיות, היום זה יותר מקובל, מריח יותר טוב. היום יש פלאפון כשר ו-mp כשר ונט כשר, ועוד מעט בטח יהיו מועדונים כשרים... צועדת לאורך הדרך, החיים הטובים. אם לא מחפשים תלונות בכוח, בעצם, יש כאן הכול.

משהו צלול באוויר. פתאום האף נפתח למשב רענן. כמו חלום צלול שממלא את הכול מבפנים. רוח טהורה. לב טהור. שואפת את האופוריה הכי עמוק שאפשר. מתיקות. ניחוח מתוק של קדושה.

מי שטועם יין יהודי, לא מחליף אותו במים. ממשיכה עם הכביש שכאן, עם הכיכרות שכאן, עם העליות שכאן, הירידות שכאן. לא רוצה יעד אחר. לא רוצה כביש חלופי. לא צריכה רפואה אלטרנטיבית. הניו- אייג' הוא חיקוי למותג היהודי. ממשיכה עם הדרך הזאת...

מוצאת את עצמי מול הר מגרד שחקים. מתלבטת. להתחיל לטפס? הרציונל עושה חישובים. השכל מודד את השיפוע ביחס לעייפות. מחשב המוח מחבר, מכפיל, מפחית ומסיק. אולי לנוח? אולי לישון? אולי להירדם?

משהו חולף על הפנים. צילה של הרוח. היא סוערת וזריזה. המשב עולה בסערה השמיימה, הרוח מרחפת ועולה אל ההר... קנאה עולה בי. רוצה להתיישב בכנפיים של הרוח, שתרים ונעפיל יחד...

אז רוח אחרת עולה מתוכי. רוח שורפת, ברור שיש דבר כזה. שיקולי הסטטיסטיקה נקברים מתחת לאבן קרה כמותם. סערה של אמונה סוחפת. "מרד הנעורים". זה לא משהו מוסבר, ולא צפוי. הטיפוס בהר הענק כבר התחיל- רק בגלל הרוח.

מתאמצת. רוצה להשיג יותר, צריכה להקריב. עושה עוד צעד. לא עובדת עם השכל. עכשיו זה הרצון העיוור שמוביל ודוחף קדימה. לפי חוקי הסתברות, הייתי צריכה להיות זרוקה בבית בין ערמת שרצים. אבל טבלתי באש.

הרעיון הוא שהעולם לא מוחא כפיים. העולם מתפקד במקביל- מסתאב בשלו, מתאהב בשלו. אף אחד לא רואה לא יודע. שום בריאה בעולם לא תשמע את צליל השבירה של הלב. הניפוץ לאלפי חלקיקים, מותיר אותי לא אני.

שלתי נעליי מעל רגליי. התחלתי ללכת. שלתי מנעוליי החורקים מעל הרגליי. לא אותו סדר יום, לא אותה הלשון, לא אותה השפה. נראית עכשיו רק דמות שצועדת בלי הפוגה. גב זקוף, ראש שפוף, צעידה מהירה, מעידה, צעידה מהירה עוד יותר.

באופן לירי, ראוי שאצא במחולות. זה לא אומר שקל, זה לא אומר שנוח, זה לא אומר שאפשר לקרוא למסלול הזה: "טיול". זה אומר שקשה, שמציק ולא נוח, שמעיק וגורם לגניחה... אולי, אולי זה מחול הייסורין.

הפוגה קצרה, ניסיון לתכנן את השלבים הבאים. יושבת על אבן זמינה, חושבת. מנסה לקבל פרופרציה על השטח, על הנוף. מנסה לחשוב קדימה, על השנים הבאות, על הנתיבים הבאים שייבחרו. מדמיינת את העתיד. היום שאחרי מחר.

מה יהיה בו? איזו דרך אסלול לבאים אחריי? אורח חיים או נתיב עקלתון? כביש מהיר הוא יהיה? ופרשות הדרכים שבו - לאן הן יובילו? איזו דרך ישרה אבור להולכים בעקבותיי?

דאגה עצומה פורצת ממעמקי הרגש. אחריות אדירה לילדים שייפלו רחוק או קרוב אל העץ. מפחדת עליהם. מפחדת ליגוע בנשמות טהורות. מפחדת לפגוע, לטמא. משותקת מפחד, פתאום.

עוד כמה שנים כשיהיו לי גוזלים כבר בקן- רוצה ללטף אותם, להגן עליהם מפני ציפרניו של הנשר. האם אז אדע ללמד את הגוזל איך לעוף, לחתוך את השמיים?

ונפשי יודעת מאוד. יודעת היטב. אחרי שחרשתי את הארץ הארצית, אחרי הדרך הארוכה שעדין נכבשת מתחת למגפיים גבוהות. יודעת מה הבורות, יודעת היכן נמצא אין כניסה, יודעת איפה שדה המוקשים, יודעת מה הן ערי המקלט. יודעת ללכת. יודעת ליפול. יודעת לנוח. לשכוח. לרוץ...

עובר לי זרם ברגליים. שוב תוסס הדם. נעמדת, מתאבזרת. מחדשת את המסע. שנים של צעידה, כל יום, כל שעה... החושים איבדו את העוקץ. הרגליים לא כואבות יותר. האנדרנלין בוער בפנים, מבעיר, ממריץ. מרוב שעייפים, חוזר כבר הכוח. מרוב שנופלים, קמים על בטוח. ועדיין, עדיין צועדת.

כובשת את הקרקע מתחת לפסיעות מהירות. לצעוד עם אבא, זה קפיצת הדרך. עוברת ליד העולם. לא בתוכו, לידו. "העולם". רואה אנשים אוכלים במסעדות, אנשים מחליפים ספרים, אנשים מזפזפים מול המסך, אנשים רוקדים, אנשים מרכלים, אנשים לא יודעים...

רוצה לרתום את כל האנושות למסע שלי. לשלוף את כל האנשים הנ"ל, לקשור אותם בחבל מזהב, ולמשוך אותם איתי. אל מסע השורשים המפרך. משתוקקת שכולם יכירו את הטעם שכמה צעירים גומאים עכשיו, לאורך הדרך... מאמינה שיתמכרו לטעם, אם יכירו. מתפללת שיכירו.

לכי תקני את העולם, נאמר מאנשהו. לוקחת מסמר ודבק צלוטייפ... הקרח הריאלי מתנגש בלהבה חלומית. קו שבור סגור כולא את מעגלי החזון שלי. אם תרצו, אין זו אגדה. העולם יתוקן. העולם לא יתוקן. אפשר- אי אפשר. אמונה- אשליה. משפטי דמיון, יחס, ופרופורציה....

מי ישמור על העולם שלנו, אם לא אנחנו? אלוקים נתן לנו את המפתחות, אנחנו צריכים להתניע. לימדו אותי שההנהגה למעלה היא בהתאם להנהגה למטה. לא משתמטת מאחריות. לומדת מטעות. במקום שנמות. אם כל צעיר ילך על הכביש הנכון, תהיה לנו עליה לרגל. יהיה בית מקדש. מי ישמור על העולם, ילד...

עוד צעד, עוד פסיעה. חצי צליעה, שמיניות באוויר. תקופות של אסטמה. נותנת ספרינט ומשלימה את הפער. מסתכלת בנתיבים המקבילים. יש שם מטפסי הרים. צעירים בגיל, זקנים באומץ. הם חורשים את הארץ. לומדת מהם להתמיד. לכבוש מטר אחרי מטר. לעשות עוד צעד קטן לאדם- צעד גדול לאנושות. על עוד אבן אחת מדלגת. קופצת מעל עוד גדר.

ומשהו בפנים נהיה כבר בטוח. האדמה, האויב- כבר מוכר. לא פוחדת לדרוך, לא פוחדת לרמוס, חזק, את העפר. לפורר אותו, בחיוך שחצני ולועג. נהנית מהרעיון, מהצעידה. הטיפוס כבר נהיה לי לג'וגינג. לטפס על ההר, לעלות גבוה, עד השמיים- עד הגבול.

מסובבת את הראש אחורה. מבט קצר. הדרך ארוכה. את כל זה עברתי? המסלול כבר נכבש. אבנים כבר סולקו ואינם. מדהים איך קצרה לה הדרך.... ואולי הצופה שמביט מהצד, הוא תמה. ושואל את עצמו בפליאה אינסופית על ההלך הצעיר שסיים את השביל: איך, איך הוא שם???

זה צעד אחד, להניח את הרגל. לעשות פסיעה אחת קדימה. לתמרן בין אבנים. בין הפרטנרים למסע, בין אוכל שנגמר באמצע היום... לתמרן בין תחילת המסלול- אל סופו, בין ההבדל שביניהם... בין זריחה לשקיעה, בין אור לחושך... בין הטבע- לנס, להשתלב...

פוסעת בין השבילים, נופלת בין הסלעים. שמיים וארץ, ונשארת לבד לפעמים. גורפת את זכרונות העבר אל תוך חולומות העתיד, נעמדת, וחוזרת לצעוד אל הסוף. אומרים שהדך ארוכה אל האושר. כל כך... הדרך בעצמה, היא האושר.