זבולון ויששכר
המושג שוויון בנטל הוא אחד הצירים המרכזיים עליהם סבה הדלת הכבדה שנטרקה מאחורי הממשלה היוצאת, וראוי אם כן לבחון את המושג הזה ולראות מה טיבו.
הנטל מוכר: שירות צבאי ומיסים. שוויון, הוא האופן שבו כל אחד מן המשתתפים נוטל את חלקו בעומס הכללי המוסכם.
האם יש במציאות שלפנינו שוויון בנשיאה בנטל? או האם כל הנושאים בנטל נושאים אותו באופן שווה? לגמרי לא. כל אחד נושא בנטל על פי יכולתו. איש לא יכריח נכה להתגייס לצבא, או חסר אמצעים לשלם מס. יותר מכך. אי שוויון קיים גם בתוך המשרתים בצבא ומשלמי המיסים. השקמיסט לא עושה את העבודה שעושה איש הסיירת, ולא מסכן את חייו כמוהו, ופקיד בלשכת התעסוקה לא משלם מיסים כמו הבנק הבינלאומי.
ואם כן אין שוויון: יש אוכלוסיות במדינה הזאת שכלל אינן משתתפות במאמץ לנשיאה בנטל, וגם בתוך השוויון שהכל מבקשים אחריו, נוהגת המדינה דירוג ובידול.
אילו תכונות נדרשות מן הפרט על מנת שיהיה פטור מן הנשיאה בנטל? בשירות הצבאי נדרשות מוגבלויות בתכונות גופניות ונפשיות ובמיסוי הישיר נדרשת הכנסה נמוכה.
מדוע מוותר הצבא על שירותם של בעלי היכולת הגופנית והנפשית המוגבלת? כי אי אפשר לדרוש ממי שאינו יכול לתת, וגם אם הצבא ידרוש ממנו התייצבות הוא אינו יכול לנצל אותו למטרותיו.
במקביל, המדינה אף מגדילה עשות. אלה הפטורים משירות צבאי כתוצאה ממוגבלויות פיסיות ונפשיות זוכים לקצבה חודשית. המדינה גם מוותרת על תשלום מיסים ישירים ממי שהכנסתו איננה מספקת.
אלה הם מקצת השיקולים, הנוגעים לעניינינו, של מקבלי ההחלטות בכנסת ישראל ובצבא. ישנם גם שיקולים אחרים, זרים לדרך העיון שנדרשת בסוגיה הזאת, לא נעסוק בהם.
[הערה, בבחינה יותר מעמיקה אפשר לזהות ויתורים מפליגים בתחום השירות הצבאי גם לפרטים שאינם פטורים מכוח החוק, ובנסיבות שאינן זהות דווקא עם ערכי הצבא והמבין יבין. כך גם בעולם המיסוי. תעשיית המשתמטים ממיסוי עולה כפורחת, ואף נתמכת במקרים רבים על ידי הממשלה ובלבד שהמשתמט יהיה עתיר נכסים. ואם כן נראה שהחוק בישראל יש לו סובלנות רבה כלפי 'אוכלוסיות מיוחדות' בהן אוכלוסיית בעלי ההון הזוכים לתספורות ולהקלות שבאמצעותן מוותרת המדינה על הכנסות עצומות. ]
האוכלוסייה שבה דנים כיום בהקשר של הדרישה לשוויון בנטל היא אוכלוסיית שומרי המצוות של העדות החרדיות.
אם נפשיט מן השירות הצבאי את המיתוס והפאתוס שהוא זוכה להם כצורך קיומי, השירות הצבאי הוא עבודה. כמו כל עבודה גם השירות הצבאי תובע כשירות מתאימה. מי שאינו כשיר לעבודה לא יתקבל לעבודה. אם הוא יתקבל לעבודה למרות מוגבלותו הוא יגרום לנזקים. הצבא בוחן את איכות התכונות הפיסיות והנפשיות במועמדים לגיוס ועל פי תוצאות הבחינה הוא ממיין אותם לשורותיו או לחילופין דוחה אותם.
ההנחה שלי היא שמחויבי הגיוס באוכלוסיית העדות החרדיות מתאימים לדרישות הצבא מבחינת התכונות הפיסיות והנפשיות שלהם. אבל מה דעת הצבא על התכונות הרוחניות שלהם? האם אדם בעל תכונות רוחניות כאלה של בני העדה החרדית ראוי להיות נדרש לשרת בצבא?
האם אפשר לתבוע מבן העדה החרדית להתנכר לתכונותיו ועמדותיו הרוחניות , לוותר על הרעיונות המפעמים בו כל חייו וללכת לעשות מעשים שמבחינתו הם מעשי נבלה שפוגעים אנושות בו ובמארג חייו?
זו נראית כשאלתו של תם [במקרה הנדיב] אבל האם מותר לתבוע מחייל שהוא כשיר מבחינה פיסית ונפשית לבצע פעולה שאינה מתאימה לרוחו? למשל, לרוץ סביב למגרש המסדרים בעירום מלא? הפקודה דורשת ממנו משהו שהוא מנוגד לרוחו. האם סירובו יועמד בכלל למבחן משפטי והאם אפשר יהיה להניח שבית המשפט יגנה אותו על הסירוב לבצע את הפקודה הזאת.
בני העדה החרדית חיים את חייהם בתוכנו. הם חיים בתוכנו אבל על פי ערכים אחרים משלנו. ערכי העדה מבוססים על קבלת עול מלכות שמיים. על ההבנה שנדרשת מהם עבודת ה'. ללא סייג. עבודת ה' היא מערכת משמעתית קשה ומורכבת הדורשת מן האדם מסירות גמורה, תוך הקפדה דקדקנית על מצוות קלה כחמורה. זו עבודה שוברת עצמות, כמוה גם לימוד התורה. בעיניי בני העדה החרדית כל בחינת קיומם בעולם היא האופן שבו הם נענים לתביעה העצומה של עבודת ה'.
התנגדותה של העדה החרדית לחייב את בניה לשרת בצה"ל נוגעת לסתירה שיש בין השירות בצה"ל לבין אופיו של אורח החיים שהיא נתבעת ליטול על עצמה, יום יום שעה שעה, על פי ערכיה. השירות בצה"ל חושף את בני העדה לאורח חיים שצורב את עיניהם ומחולל מהומה בנפשם. אורח חיים שאינו אפשרי להם.
בעיניהם החיוב להתגייס הוא כפקודה לרוץ סביב מגרש המסדרים בעירום מלא.
החוק הצבאי סובלני לגבי מגבלות פיסיות ונפשיות של המועמד לגיוס. בני העדה החרדית "סובלים" ממגבלות רוחניות קשות. האם אי אפשר לאוכלוסייה "החילונית" שגזרה על עצמה חופש מעבודת ה', לסבול את המגבלות הרוחניות של העדה החרדית כמו שהיא סובלת את המגבלות הפיסיות והנפשיות של העדה המוגבלת? הוא הדין גם בחלוקת הקצבאות.
אם נמצא בנו הדחף להשליט שוויון בנטל, יש למצוא את הדחף המתאים להשליט את השוויון בהתחשבות של החוק באוכלוסיות מיוחדות. העדה החרדית היא אוכלוסייה מיוחדת.
מבחינת העדה החרדית קיומו של העולם עומד על עבודת ה'. זה הערך שלה, בעיני העדה ששחררה את עצמה מעבודת ה' קיומו של העולם תלוי במיומנויות המלחמה של שוחרי השלום. אלה הם שני ערכים . העדה "החילונית" תובעת בקול את השוויון בנטל, העדה החרדית תובעת את גיוסם של בני העדה ה"חילונית" לעבודת ה'.
בני העדה החרדית ניצבים – בצדק - במלוא אשמתם בפני החוק הצבאי. בבית הדין של העדה החרדית כולנו אשמים.
ולבסוף, בהנחה שהגוף והנפש אצל האדם אינם אלא גורמים המשרתים את היעדים שמציבה לו הרוח, באיזה אופן שונות מוגבלויות הגוף והנפש מהגבולות שתובעת הרוח מן האדם בדרכו אל הגיוס לצבא?
