מה קורה איתנו הנשים, שכל כך הרבה מאיתנו מאבדות כה מהר במהלך היחסים את התשוקה המינית ומוצאות את עצמן נענות שוב ושוב ליזמת בן הזוג, רק כדי שירד כבר מאיתנו ויניח לנו לישון בשקט? אמא העדיפה לא לדבר על הנושא ושידרה לנו שמין הוא דבר בלתי נעים שחייבים לעבור אותו איכשהו למען הגבר. "תעצמי עיניים ותחשבי על אנגליה"...נהגו אמהות אנגליות מהוגנות ל"תדרך מינית" את בנותיהן לקראת החתונה. אבא היה נכנס ללחץ כבר בפעמים הראשונות שגילינו התעניינות בבחורים או התלבשנו באופן קצת פרובוקטיבי. החברה הכי טובה אומרת שעלינו לקבל שככה זה, וגם אצלה ואצל בעלה התשוקה נגמרה ועכשו היא עושה זאת כדי לסמן "v", כלומר אנחנו בתוך "הנורמה"... בן הזוג קובע בתסכול ובתרעומת שאנחנו לא מתעניינות במין, פריג'ידיות... בייעוץ זוגי מציעים להיענות ליזמתו בכל פעם - אלא אם את חולה ממש...אם את לא רוצה שהוא יבגוד בך... מה קורה לכל אחד מבני הזוג כאשר האישה מחליטה להיענות לבעלה בכל פעם שהוא יוזם סקס? מה קורה לאשה? סקס מהר מאוד נעשה מחובר לחווייה של מחוייבות, מטלה, חובה. מול המחויבות שלה היא מצפה שגם בן הזוג יקיים התחייבויות משלו, בעיקר סביב מטלות בבית, וכאשר זה לא קורה היא צוברת כעס ותסכול. מכיוון שהוא לרוב או תמיד היוזם - האישה מפסיקה להיות קשובה לגוף שלה. להיפך, היא מרגישה צורך "לכבות" בו משהו שמתקומם על מנת להיות מסוגלת לקיים יחסי מין, כי היא נכנסת למיטה כאשר גופה לא שלם עם העניין. משהו בה מתנגד, אך קול אחר בתוכה אומר לה - עלייך להתמסר - "מסרי את גופך" - ובאותו רגע נעשית כאן בגידה מסוג מסויים: בגידה של האישה בגופה היא. גופה אומר לה - לא מתאים לי מין עכשו, זה מתבטא בתחושות פיזיות של דחיה, התפתחות של תגובות התנגדות לנגיעה שלו באיברים האינטימיים שלה, המופיעות במסווה של תחושת רגישות ואיריטביליות בשדיים, חשש מנגיעה בנרתיק, יובש ותחושת חיכוך כואבת עם החדירה. התקוממות פנימית ורתיעה כלפי הציפייה/ בקשה שלו שהיא תיגע באברים האינטימיים שלו. לפעמים, למרות כל מה שתואר למעלה, מצליחה האישה להתנתק רגשית, לכבות את התקוממות רגשותיה, ולתעל את גופה לתהליך עוררות מינית ואפילו להגיע לאורגזמה. במקרה כזה יש אי הלימה בין התחושה הפיזית של תענוג לבין התחושה הנפשית של - לא ממש רציתי בכך, ולאחר סיום יחסי המין יתכן והאישה תרגיש סוג של החמצה וחוסר שלמות בין מה שקורה לגוף שלה לבין התהליך הנפשי שעבר עליה. במקרה שלא היתה לה אורגזמה, אך כן נוצרה התעוררות מינית מסויימת שלא באה על סיפוקה - יתכן שלאחר סיום יחסי המין היא תרגיש עוד יותר מתוסכלת ומיואשת תוך מחשבה - זה מה שצפוי לי עוד הרבה שנים?! מתי אני "משתחררת"? האם בגיל 50, 60, 70 מותר לי כבר "לפרוש"?... מה קורה לגבר? הוא מרגיש רצון ליחסי מין ויוזם, אך הוא מקבל מבת זוגו את ההרגשה שהיא עושה לו טובה, ולא ממש רוצה בו / בגופו. לא באמת חושקת בו. זו תחושה שמאוד מכבה את העוררות המינית. כאשר אתה מרגיש שלא רוצים בך - אתה לא בדיוק מנסה להשקיע, ללטף, להרעיף אהבה גופנית, להשמיע מילים מתרגשות תוך כדי. גם אתה מעדיף לסיים כמה שיותר מהר, גם כדי לא להכביד יותר מדי על בת הזוג, לספק את הצורך המיני וללכת לישון. יש גברים שמעדיפים לאונן כי קשה להם לחוות את ההתנגדות הפסיבית של בת זוגם. גם הגבר מרגיש מעין בגידה בגופו הוא - בחוסר האפשרות לתת ביטוי למיניות שלו, מול פרטנרית שמאלצת אותו לכבות את היצריות החופשית שבו. הרבה פעמים הוא יתרגל לגמור מהר, ולעיתים ההרגל הופך לבעייה בתפקוד המיני - לשפיכה מוקדמת. במהרה הופך המין עבור שני בני הזוג לאקט טכני אפוף מתח, תסכול, ההיפך ממה ששניהם היו רוצים שיהיה. ואז, לרוב, בזמן מן הזמנים, מופיע אדם שלישי, חיצוני, המעניק למישהו מבני הזוג חיבה, תשומת לב, תחושה שחושקים בו...וכך, למרות שכביכול יש כמות מספקת כמעט של יחסי מין ביניהם, קיים סיכוי הולך וגובר שתתרחש בגידה על מנת לזכות בחוויות רגשיות וגופניות באיכות אחרת... מה אפשר לעשות? האם ניתן לפתןר את הבעיה על-ידי טיפול זוגי? על מנת לשנות את הדפוס המייאש שתואר כאן, אני מציעה לא לקבל את העצות שבתחילת המאמר, אפילו שהן ניתנות בכוונה טובה, מן האנשים הקרובים אלינו ביותר. מה יקרה אם האישה תהיה קשובה לגוף שלה, תחליט שהיא נאמנה לעצמה, ולא תסכים לקיים יחסי מין עם בעלה כאשר אינה מעוררת מינית ו/או כאשר היא מרגישה מרוחקת ממנו רגשית? לפני שבירת הדפוס ההוא, חשוב לשתף באופן ישיר, בשקיפות, את בן הזוג שכך הוא המצב, וכי חשוב לה לקיים עימו יחסי מין איכותיים, הבאים ממקום בו שניהם רוצים להשקיע, זמן, הקשבה אחד לשניה, התקרבות, התחלקות ושיתוף במילים ובשפת הגוף. הוא מתחיל להפנים את הודעתה ולקבל שמשהו לא עובד ביחסי המין שלהם עד כה. כל אחד מתכנס לפינתו וחלה הפסקה ביחסי המין, המאפשרת סוג של רטרוספקטיבה ואולי גם קצת פנטזיות על איך כל אחד היה רוצה שיהיה. מתחיל להיווצר גם צורך, רעב למין, אצל שניהם, עקב ההפסקה. במידה ובין בני הזוג נותרה חיבה ואיכפתיות, והם מצליחים לשמור על מגע גופני כמו חיבוקים, החזקת ידיים - ללא קשר ליחסי המין - יש סיכוי רב שתוך כדי אחד החיבוקים היותר ממושכים תחול התעוררות מינית. אז עשוי לקרות "אירוע מכונן" במידה ושני בני הזוג יתייחסו להזדמנות ברצינות, בסוג של "חרדת קודש" - שניהם ישקיעו את כל תשומת הלב זה בזו, יהיו קשובים, נענים, יחליפו תקשורת מילולית וגופנית ביניהם לגבי מה נעים להם ומה לא, יבקשו בקשות ולא ייפגעו אם לא כולן יתקבלו - יתרחש ביניהם סקס באיכות אחרת מן הרגיל. שווה לעשות הפסקה רצינית בשביל חווייה איכותית כזאת. יש סיכוי גדול שאחרי שפעם אחת הסקס היה ממש טוב והיתה תחושה של התחברות ואינטימיות אמיתית - שני בני הזוג ירצו לשחזר את החווייה גם פעמים נוספות. אם בכל פעם שניגשים לקיים יחסי מין עושים זאת בהשקעה, ושומרים שאיכות היחסים תהיה טובה - יתחיל לקרות שינוי, ותדירות היחסים תגבר. בני הזוג יגלו שכל פעם שהאיכות יורדת, והם מקיימים יחסים כלאחר יד, רק בשביל לספק את הצורך - נשאר טעם של אכזבה המתלווה ליחסים, אבל כאשר ישנה מודעות להבדל בין סקס איכותי ומושקע לסקס סתמי - כבר אין סכנה לשקוע שוב במתכונת הקודמת. יישום שינוי מסדר גודל כזה אינו קל, ועלול לגרור סקפטיות והתנגדויות ("מצאת לך תירוץ חדש במקום כאב הראש?!"). כאשר המצב שתיארתי הוא מתמשך מתלווה אליו כמובן פגיעה רצינית באינטימיות וביחסים על כל ההיבטים שלהם, וחשוב מאוד להתחיל את התהליך בייעוץ מקצועי שישפר את התקשורת המילולית והגופנית, ויתמוך בשני בני הזוג כאשר הם משנים באומץ, תוך לקיחת סיכונים ואי וודאות - את הרגליהם הישנים.
התהליך בו אני עובדת הוא לבחון עד כמה כל אחד מבני הזוג שלם עם עצמו, ומנקודת מבט זו עובדים על הזוגיות, על מנת שתאפשר זאת. הגישה שלי בייעוץ היא ישירה, אקטיבית, בגובה העיניים. מידע נוסף באתר זוגיות ואינטימיות.
