מדינת ישראל" הוקמה על-ידי התנועה הציונית. 57 שנים לאחר קיומה היא ניצבת על עברי פי פחת. כדי לפתור את הבעיה הקיומית, הן הפיזית והן הרוחנית, של היהודים כאן, צריך קודם כל לבדוק מהם שורשי הבעיות. כיצד הגענו למצב הביש בו אנו נתונים כאן כיום. נגדיר אותם לקמן בארבעה ראשי פרקים.
א. היהודי החדש
הניסיון להשתית זהות יהודית חדשה המבוססת על ערכים זרים כמו סוציאליזם, נציונליזם וכד', תוך נטישת הבסיס המסורתי לקיום יהודי.
מקור התנועה הציונית הוא בחוסר הנכונות של חלק מן העם היהודי באירופה להתמודד עם קשיי הגלות. זאת, לנוכח העידן הטכנולוגי החדש, המודרניזציה ופריצת גדרי הגטו. הדבר הביא לפריקת עול תורה ומצוות ולניסיון של חלק מבני העם להתבולל בין העמים בהם ישבו היהודים, כאשר תנועת ההתבוללות העיקרית פרצה מגרמניה.
הרעיון הראשון של הרצל היה לחולל תנועת התנצרות המונית של יהודי אירופה כדי להטמיע אותם בתוך העמים בקרבם ישבו. כך חשב לפתור את "הבעיה היהודית". בשבילו הייתה היהדות "בעיה"...
כאשר כשל הניסיון הזה, בעיקר עקב חוסר נכונות מצד האירופאים להטמיע בתוכם את כל היהודים, פנה לפתרון הלאומי, של הקמת מדינה ככל המדינות, שם יוכל העם היהודי - אם אי אפשר לו להתבולל, אזי לפחות - להיות עם ככל העמים.
להרצל לא היה איכפת עקרונית היכן תהיה המדינה הזאת, מאחר וכוונתו מלכתחילה הייתה להקים אותה כמסגרת שתאפשר את ה"נירמול" לשיטתו של העם היהודי, דהיינו להפסיק את קיומו כעם נבדל ונפרד מן העמים, בעל מגמה ויעוד שנקבעו אלפי שנים קודם לכן.
לא פלא אפוא שבעקבות התעוררות קשיים לממש את הרעיון הראשון של מדינה בארץ ישראל באה הצעת אוגנדה, מאחר והבין שבמקום כזה אפשר יהיה להקים את המדינה הזאת בלי לעורר התנגדות של תושבי המקום ושל האימפריות הגדולות. לאחר שנוכח לדעת שאי אפשר למכור את רעיון אוגנדה לכלל העם היהודי - אפילו לאלו מביניהם שהסכימו לנטוש במידה זו או אחרת רבים ממרכיבי המסורת היהודית - התרצה שוב על ארץ ישראל כמקום מושבה העתידי של המדינה.
הקמת "מדינת ישראל" לא הייתה אפוא מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי למטרה, שהיא: עקירת הזהות היהודית המסורתית. ארץ ישראל נבחרה משום שאי אפשר היה לשכנע את המוני העם היהודי לוותר לחלוטין על הזיקה לארץ ישראל.
ב. שלילת הגולה
זניחת הדיפלומטיה היהודית המסורתית שאפשרה קיום בגלות, זאת תוך הכפשת המסורת היהודית בכלל.
עד להופעת "תנועת ההשכלה" והציונות בעקבותיה, היו חיי העם היהודי מרוכזים מסביב לתורה ומצוות, כאשר ברור לכל קיומו של בורא עולם, אשר נתן תורה לעם ישראל. כפירה בעקרון בסיסי זה הייתה נחלתם של מתי מספר, בדרך כלל משולי החברה. ומי שהתמיד בכך או רצה לעשות מזה אידיאולוגיה נפלט מן העם היהודי.
הציונות חרתה על דגלה את סיסמת הכפירה בתורה מסיני. פועל יוצא מכך, היה ראיית הגלות לא מבעד למשקפיים המסורתיות, דהיינו כעונש על חטאינו, אלא כאל תופעה שיש לאל ידינו לשנותה.
מכאן, אחת הסיסמאות העיקריות של התנועה הציונית: "שלילת הגולה". בד בבד וכפועל יוצא, החל מסע הכפשה כנגד הדיפלומטיה היהודית, הדרך המסורתית שנלמדה מן הפסוקים, כיצד להתנהל בגלות. שתדלנות הפכה למלת גנאי. את מקומה תפשה הגישה של טיפוח גאוה לאומית כחיקוי ללאומיות של המאה ה-19 שקנתה שביתה בקרב עמי אירופה, תוך התרסה כנגד ההכנעה לשליטים מצד ההנהגה היהודית המסורתית.
תוצאה קטלנית אחת של הגישה הציונית הייתה במלחמת העולם השניה. המנהיגות הציונית התריסה כלפי היטלר וחבר מרעיו, ובמקום לנסות להשקיט את שנאתו, ליבתה אותה.
תוצאה שנייה באה לידי ביטוי בארץ ישראל, שעליה השתלטה התנועה הציונית עם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. במשך שנים הפגינו מנהיגי הציונות שחצנות והתרסה כלפי הערבים כאן.
ג. פתרון ה"בעיה" היהודית
האשליה שמסגרת שלטון עצמאי לעם היהודי תביא לפתרון בעיית האנטישמיות.
כל הנסיונות להסביר את התופעה של שנאת היהודים על-רקע חברתי, כלכלי, נסיבות היסטוריות וכו', התנפצו על סלע המציאות. אין שום הסבר נתון שמסוגל לספק נוסחה אחת שתקיף את כל ההיבטים ההיסטוריים של תופעה זאת.
ליהודי המאמין, ברור אבל מהו המקור האמיתי של התופעה:
"למה נקרא שמו סיני? כי בסיני ירדה שנאה לעולם" (שבת פט ע"א).
חז"ל למדו אותנו כאן מה מקור האנטישמיות: אנשים שונאים את האמת (זהו אגב גם שורש השנאה של היהודים החילוניים לדת ולדתיים, שהיא המשך התופעה המוכרת של שנאה עצמית יהודית. עצם קיומם של אנשים שומרי תורה ומצוות - עוד לפני שאלה יאמרו או יעשו דבר - מזכיר להם את האמת). מכאן, ששורש האנטישמיות הוא עצם קיום היהודי, כאשר כל הסיבות האחרות שממציאים לה אינן לאמיתו של דבר סיבות, אלא תירוצים.
מייסדי התנועה הציונית אבל - שכפרו בכלל בתורה מסיני, ואשר לעגו ובזו לטענה היהודית אודות ה' שנתגלה בסיני ובחר שם בבני ישראל להיות מבצעי המשימה שהוטלה על אברהם, מעכשיו כעם שזאת היא סיבת קיומו - דחו כמובן גם את הלימוד הזה של חז"ל.
הם ניסו למצוא את סיבת האנטישמיות לא באמת התורה - שאותה דחו הם עצמם - אלא ביהודים עצמם תוך שהם מאמצים רבים ממאפייני האנטישמיות עצמה (המשך לתופעה הידועה של השנאה העצמית היהודית).
לאחר שהניסיון להתבולל בקרב עמי אירופה כשל, סברו שהקמת מדינה לעם היהודי, תוך חיקוי תופעת הלאומיות האירופאית שרווחה במאה ה-19, תביא סוף סוף לקצו את קיום העם היהודי כעם נבדל ונפרד מן הגויים, ותחסל את תופעת האנטישמיות:
"עם ככל העמים" - זאת הייתה סיסמת הציונות.
ד. כוחי ועוצם ידי
עצם קיום מדינה עצמאית לא ערבית בלב עולם ערבי ומוסלמי עוין, תוך התגרות בערבים המקיפים אותנו והיושבים בקרבנו.
ההשקפה היהודית המסורתית רואה את הגלות כעונש על חטאינו. קץ הגלות הנוכחית - שהיא הגלות השלישית והאחרונה - יגיע רק עם בוא המשיח אשר יכונן מחדש את מלכות דוד בירושלים.
זאת היא דעת תורה המקובלת על כל היהודים החרדים לדבר ה'.
המסורת היהודית רואה גם בכל ניסיון להביא את הגאולה בדרכים אחרות מאשר תשובה שלמה על חטאינו תוך דבקות בקיום המצוות ולימוד התורה - דחיקת הקץ, ומעשה חסר סיכוי.
לא פלא אפוא שכל מנהיגי התורה של הדורות האחרונים התנגדו על-רקע זה לנסיון הציוני לכונן ישות לאומית יהודית עצמאית בארץ הקודש. מה עוד שהציונות חרתה על דגלה את ההתנגדות לתורה ובעצם ראתה את המדינה לא כמטרה כשלעצמה אלא כאמצעי למחוק את התורה כבסיס קיומו של העם היהודי. נוסף לכך האלמנט של ההתגרות בגויים, התנהגות המנוגדת קיצונית לדיפלומטיה היהודית של שתדלנות ופיוס הגויים כל עוד אנו בגלות.
עצם הקמת מדינה לא ערבית בלב העולם הערבי הינה התגרות בערבים וליבוי שנאתם הקיימת ממילא ליהודים. מה עוד, שהמדיניות הציונית התבססה על "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", תוך התעלמות לא רק מקיום בורא עולם, אלא גם מן המציאות של שנאת הערבים למה שראו מבחינתם כיהודי המשפיל את גאוותם.
למשל, "מבצע סיני" הנואל, בו חבר בן-גוריון לאנגלים ולצרפתים בהשפלת המצרים, אשר הוסיף כמובן שמן למדורת השנאה הזאת. וכך גם כל ההתנהגות הציונית כאן.
סקרנו בקצרה את ארבעת שורשי הבעיה העיקריים. לאחר זיהוי הבעיה צריך עכשיו למצוא את הדרכים כיצד לפתור אותה.
א. היהודי החדש
הניסיון להשתית זהות יהודית חדשה המבוססת על ערכים זרים כמו סוציאליזם, נציונליזם וכד', תוך נטישת הבסיס המסורתי לקיום יהודי.
מקור התנועה הציונית הוא בחוסר הנכונות של חלק מן העם היהודי באירופה להתמודד עם קשיי הגלות. זאת, לנוכח העידן הטכנולוגי החדש, המודרניזציה ופריצת גדרי הגטו. הדבר הביא לפריקת עול תורה ומצוות ולניסיון של חלק מבני העם להתבולל בין העמים בהם ישבו היהודים, כאשר תנועת ההתבוללות העיקרית פרצה מגרמניה.
הרעיון הראשון של הרצל היה לחולל תנועת התנצרות המונית של יהודי אירופה כדי להטמיע אותם בתוך העמים בקרבם ישבו. כך חשב לפתור את "הבעיה היהודית". בשבילו הייתה היהדות "בעיה"...
כאשר כשל הניסיון הזה, בעיקר עקב חוסר נכונות מצד האירופאים להטמיע בתוכם את כל היהודים, פנה לפתרון הלאומי, של הקמת מדינה ככל המדינות, שם יוכל העם היהודי - אם אי אפשר לו להתבולל, אזי לפחות - להיות עם ככל העמים.
להרצל לא היה איכפת עקרונית היכן תהיה המדינה הזאת, מאחר וכוונתו מלכתחילה הייתה להקים אותה כמסגרת שתאפשר את ה"נירמול" לשיטתו של העם היהודי, דהיינו להפסיק את קיומו כעם נבדל ונפרד מן העמים, בעל מגמה ויעוד שנקבעו אלפי שנים קודם לכן.
לא פלא אפוא שבעקבות התעוררות קשיים לממש את הרעיון הראשון של מדינה בארץ ישראל באה הצעת אוגנדה, מאחר והבין שבמקום כזה אפשר יהיה להקים את המדינה הזאת בלי לעורר התנגדות של תושבי המקום ושל האימפריות הגדולות. לאחר שנוכח לדעת שאי אפשר למכור את רעיון אוגנדה לכלל העם היהודי - אפילו לאלו מביניהם שהסכימו לנטוש במידה זו או אחרת רבים ממרכיבי המסורת היהודית - התרצה שוב על ארץ ישראל כמקום מושבה העתידי של המדינה.
הקמת "מדינת ישראל" לא הייתה אפוא מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי למטרה, שהיא: עקירת הזהות היהודית המסורתית. ארץ ישראל נבחרה משום שאי אפשר היה לשכנע את המוני העם היהודי לוותר לחלוטין על הזיקה לארץ ישראל.
ב. שלילת הגולה
זניחת הדיפלומטיה היהודית המסורתית שאפשרה קיום בגלות, זאת תוך הכפשת המסורת היהודית בכלל.
עד להופעת "תנועת ההשכלה" והציונות בעקבותיה, היו חיי העם היהודי מרוכזים מסביב לתורה ומצוות, כאשר ברור לכל קיומו של בורא עולם, אשר נתן תורה לעם ישראל. כפירה בעקרון בסיסי זה הייתה נחלתם של מתי מספר, בדרך כלל משולי החברה. ומי שהתמיד בכך או רצה לעשות מזה אידיאולוגיה נפלט מן העם היהודי.
הציונות חרתה על דגלה את סיסמת הכפירה בתורה מסיני. פועל יוצא מכך, היה ראיית הגלות לא מבעד למשקפיים המסורתיות, דהיינו כעונש על חטאינו, אלא כאל תופעה שיש לאל ידינו לשנותה.
מכאן, אחת הסיסמאות העיקריות של התנועה הציונית: "שלילת הגולה". בד בבד וכפועל יוצא, החל מסע הכפשה כנגד הדיפלומטיה היהודית, הדרך המסורתית שנלמדה מן הפסוקים, כיצד להתנהל בגלות. שתדלנות הפכה למלת גנאי. את מקומה תפשה הגישה של טיפוח גאוה לאומית כחיקוי ללאומיות של המאה ה-19 שקנתה שביתה בקרב עמי אירופה, תוך התרסה כנגד ההכנעה לשליטים מצד ההנהגה היהודית המסורתית.
תוצאה קטלנית אחת של הגישה הציונית הייתה במלחמת העולם השניה. המנהיגות הציונית התריסה כלפי היטלר וחבר מרעיו, ובמקום לנסות להשקיט את שנאתו, ליבתה אותה.
תוצאה שנייה באה לידי ביטוי בארץ ישראל, שעליה השתלטה התנועה הציונית עם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. במשך שנים הפגינו מנהיגי הציונות שחצנות והתרסה כלפי הערבים כאן.
ג. פתרון ה"בעיה" היהודית
האשליה שמסגרת שלטון עצמאי לעם היהודי תביא לפתרון בעיית האנטישמיות.
כל הנסיונות להסביר את התופעה של שנאת היהודים על-רקע חברתי, כלכלי, נסיבות היסטוריות וכו', התנפצו על סלע המציאות. אין שום הסבר נתון שמסוגל לספק נוסחה אחת שתקיף את כל ההיבטים ההיסטוריים של תופעה זאת.
ליהודי המאמין, ברור אבל מהו המקור האמיתי של התופעה:
"למה נקרא שמו סיני? כי בסיני ירדה שנאה לעולם" (שבת פט ע"א).
חז"ל למדו אותנו כאן מה מקור האנטישמיות: אנשים שונאים את האמת (זהו אגב גם שורש השנאה של היהודים החילוניים לדת ולדתיים, שהיא המשך התופעה המוכרת של שנאה עצמית יהודית. עצם קיומם של אנשים שומרי תורה ומצוות - עוד לפני שאלה יאמרו או יעשו דבר - מזכיר להם את האמת). מכאן, ששורש האנטישמיות הוא עצם קיום היהודי, כאשר כל הסיבות האחרות שממציאים לה אינן לאמיתו של דבר סיבות, אלא תירוצים.
מייסדי התנועה הציונית אבל - שכפרו בכלל בתורה מסיני, ואשר לעגו ובזו לטענה היהודית אודות ה' שנתגלה בסיני ובחר שם בבני ישראל להיות מבצעי המשימה שהוטלה על אברהם, מעכשיו כעם שזאת היא סיבת קיומו - דחו כמובן גם את הלימוד הזה של חז"ל.
הם ניסו למצוא את סיבת האנטישמיות לא באמת התורה - שאותה דחו הם עצמם - אלא ביהודים עצמם תוך שהם מאמצים רבים ממאפייני האנטישמיות עצמה (המשך לתופעה הידועה של השנאה העצמית היהודית).
לאחר שהניסיון להתבולל בקרב עמי אירופה כשל, סברו שהקמת מדינה לעם היהודי, תוך חיקוי תופעת הלאומיות האירופאית שרווחה במאה ה-19, תביא סוף סוף לקצו את קיום העם היהודי כעם נבדל ונפרד מן הגויים, ותחסל את תופעת האנטישמיות:
"עם ככל העמים" - זאת הייתה סיסמת הציונות.
ד. כוחי ועוצם ידי
עצם קיום מדינה עצמאית לא ערבית בלב עולם ערבי ומוסלמי עוין, תוך התגרות בערבים המקיפים אותנו והיושבים בקרבנו.
ההשקפה היהודית המסורתית רואה את הגלות כעונש על חטאינו. קץ הגלות הנוכחית - שהיא הגלות השלישית והאחרונה - יגיע רק עם בוא המשיח אשר יכונן מחדש את מלכות דוד בירושלים.
זאת היא דעת תורה המקובלת על כל היהודים החרדים לדבר ה'.
המסורת היהודית רואה גם בכל ניסיון להביא את הגאולה בדרכים אחרות מאשר תשובה שלמה על חטאינו תוך דבקות בקיום המצוות ולימוד התורה - דחיקת הקץ, ומעשה חסר סיכוי.
לא פלא אפוא שכל מנהיגי התורה של הדורות האחרונים התנגדו על-רקע זה לנסיון הציוני לכונן ישות לאומית יהודית עצמאית בארץ הקודש. מה עוד שהציונות חרתה על דגלה את ההתנגדות לתורה ובעצם ראתה את המדינה לא כמטרה כשלעצמה אלא כאמצעי למחוק את התורה כבסיס קיומו של העם היהודי. נוסף לכך האלמנט של ההתגרות בגויים, התנהגות המנוגדת קיצונית לדיפלומטיה היהודית של שתדלנות ופיוס הגויים כל עוד אנו בגלות.
עצם הקמת מדינה לא ערבית בלב העולם הערבי הינה התגרות בערבים וליבוי שנאתם הקיימת ממילא ליהודים. מה עוד, שהמדיניות הציונית התבססה על "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", תוך התעלמות לא רק מקיום בורא עולם, אלא גם מן המציאות של שנאת הערבים למה שראו מבחינתם כיהודי המשפיל את גאוותם.
למשל, "מבצע סיני" הנואל, בו חבר בן-גוריון לאנגלים ולצרפתים בהשפלת המצרים, אשר הוסיף כמובן שמן למדורת השנאה הזאת. וכך גם כל ההתנהגות הציונית כאן.
סקרנו בקצרה את ארבעת שורשי הבעיה העיקריים. לאחר זיהוי הבעיה צריך עכשיו למצוא את הדרכים כיצד לפתור אותה.
