אל תתנו להם חוקה 

- מסה על זכות הקניין -


"התקנון המפרט את היחסים בין השאיפה לכוח לבין האדם-האובייקט, התחום החתום של ניסוי מפלצתי זה, כל אלה הם שיעורים אשר התיאורטיקנים של השלטון יגלו אותם מחדש, בבואם לארגן את תקופת העבדים. - - - יהא התקנון מדוקדק כאשר יהיה, אין הוא עשוי לחזות הכל מראש. כוחו להרוס, ולא ליצור. אדוני הקהילות המעונות הללו לא ימצאו בהן את הסיפוק אשר חמדו."
(מתוך "האדם המורד" מאת אלבר קאמי )



בשנות כהונתו של רבין כראש הממשלה היתה לי הרגשה ברורה שתפקיד שכזה גדול עליו בהרבה.
אשתו תמיד הזכירה לי את השירים של ברסנס על "הגבירות החסודות" ו"אשת ראש ענף צנזורה" ו"חצוצרת התהילה". "המדינה זו אני", היא הדיפה; הכל אישי, היא הצליחה, במידה מפחידה. יצר ההתמסדות הזה, הצורך הקיומי בהתנשאות - על ידי יצירת פערים סוציו-אקונומיים - שמאפיין את אלה שבאופן טבעי פניהם אינן נשואות, כלומר שאין בהם דבר פרט לאגו (וגם קצת-הרבה איד, אם כבר לצטט מהתועבה הפרוידיאנית). והבעל התמים הזה... הוא חשב שהוא באמת... דיבר על כלכלה... חינוך... העם היהודי... אמרו לו כל מיני דברים... בארוחות המשפחתיות...

אל תתנו להם חוקה! מדובר בתשוקה אפלה שמאחוריה עומד נסיון של חצוצרות התהילה לקבע את ה"מהר שלל חש בז" של שנות הכאוס, מהר-מהר לפני שפורץ שלום. חוקה מטרתה, מאז ומעולם, להנציח (כדי שאפשר יהיה לבלות בשקט) ולהגביה ולהנחיל אדוניות, זיכיון למעשר, שלא לדבר על שטיפת המוח - "להנחיל" פירושו שידקלמו את זה בבתי הספר, כאילו שחיי אדם הם שיר, מייצג שיש לו חוקים משלו.

מזוית קצת אחרת: הרי אין נדוש מלומר שתוכנת ההפעלה הנקראת דמוקרטיה אינה אלא הרע במיעוטו, ולכן, אם להמשיך עם דימוי מעולם המחשבים אז אפשר להגדירה כברירת מחדל, ולכן מדינה שיש בה חוקים מיוחסים (או איך שקוראים לזה המשפטפטנים) אינה שונה מהותית מ"מדינת הלכה".

מי אנו שנדע, אולי מבחינה היסטורית השיטה הדמוקרטית (לפחות זו המוכרת לנו) היא בכלל אפיזודה. כבר היום היא קליפה מאוד-מאוד חיצונית ודקה, קרדום לחפור בו ביום שלג ירושלמי. ויום אחד, יש להניח, המלחמה שהחוקה תעולל תגרום לשילשינו-ריבעינו כאבי תופת, כי כמה בוסר אפשר לאכול מבלי להרוס את האמייל של השיניים.

וזאת שאמרה "המדינה זה אני" היא גם זאת שאמרה "אם אין לחם שיאכלו עוגות", וגם את "אחריי המבול", הלא כן? אשתו-של ניסתה - ותמיד תנסה! - לייצר אצולה, משהו אלכימי, מעמדות וכתות כמו בהודו של פעם (עם כל מיני מוצארטים שפורטים בחצר). אחר-כך היא מטלפנת אליו, או כותבת לו מאמר ב"הארץ" שבו היא מחצרצת לו שהגיעה העת להפשיל שרוולים ולחוקק אותה, לצלם את המונה-ליזה, להלבין את הפוליטיקה הנקראת שלטון, ואת השלטון הנקרא הון, ואת ההון הנקרא ביטחון, כי זו תכליתם של גיבורי נעוריה (שלא לומר גנרלים). ולמי שלא מאמין הנה בית מפזמון שהיה מאוד פופולרי באותם נעורים:

"שועלי שמשון"
ארבע-על-ארבע הג'יפ הדוהר (בערך :))
ובוקע השיר מן הלב
והשביל מתחתם מרקד ומזמר
זה השביל המוביל אל אויב.

איזה כיף! וההמשך ידוע: מדובר בשועלים על העולים, שמשונים על עקורים, גיבורים על ה"חלשים" האלה, הפזורים הנראים כמו פזורי-דעת, אלה שעוד לא "הפנימו" את ריגשי הנחיתות המניעים את "המדינה הנורמלית", הככל-העמימית, הסמי-נוצרית, ש"יודעת מה היא רוצה" כאילו שהמשיח כבר עבר בה (ויש אומרים שאפילו חרש באדמתה. אחר-כך למד משפטים ועשה סטאז' במחלקת הבג"צים). עדיין רבים הם הנירפים המסרבים לעלות לתורה הזאת ו"להגיע", להכנס לעול מצוותיה של ה"שפיות" הזאת, לאותה דרך מלך מישורית אשר כל פעם שרוכב עליה הג'יפ היהודי היא מתכווצת ומתהמרת, כאילו עוברת טיפול קבלי שמגלגל אותה לשביל, שביל שועלים שמרקד, ומזמר, ועלול להוביל.

ועוד יותר כיף: הכנסתם של ה"חלשים" לא תהיה יותר מאשר מאבטחת (מאבטחת בעיקר מפני מהומות פנתריות). סיידי גזעים ומגרפי שבילים (ואפשר גם נהג-בוס!). ואם הם חוששים מעובדים זרים אזי הינם מתבקשים לחתום כאן, וכאן, ומשני הצדדים, כי עדיין חסר השועל את הנסח, את הטאבו על עיסקת חייו, ואת הטאבו שמעל הטאבו, שזה משהו כמו הנסחת הנסח (כי השועלית... היא תמיד... תמיד כאילו שהיא כבר היתה באופרה הזאת). במילים אחרות עדיין חסרים לשמשונים כמה משת"פים אשר בחוקותם ילכו, ובהסכם קואליציוני להם יתנוה, ולזרעם, עד עולם.

והכי כיף זה לקרקט את הפוליטיקלי, או כמו שאמרה ז'קלין קנדי-אונאסיס בעת ביקורה ההיסטורי, תוך כדי הליכה על החול ועל המים של קיסריה: "צריך לדעת לחיות!", כלומר הבה נתחקקה לו, פן יפרוץ. "אלי אלי", היא שרה אותו ערב באמפיתיאטרון המקומי (כיאה ליורשתה של זמרת אופרה), "הו לורד, שלא יגמר לעולם". ובלילה, כשהצלמים הכאילו פאפאראצים כבר היו שתויים מרוב התפעמות, וכדי להזים את הרינונים בדבר זילזולה בזכרו של בעלה הקודם, אז לפני שהיא עלתה על יצועה (בביתו של הנשיא המקומי) היא השקיפה אל עבר חומות העיר העתיקה וישר תפסה את הפרינציפ, כלומר ישר תפסה מיקרופון והכריזה: "גם אני קיסרית!", לתשואות תושבי אור-עקיבא, מחי-מחי-כפיים מהודו ועד כוש.

המסה הזאת באה באיחור שאכן אין עליו כפרה, כי הרי הערב הם התחתנו, האושר והעושר. אמנם תחת אבטחה כבדה, אבל עד שהם יחזרו מירח הדבש (מה שנקרא "הפרטה") התשתית החוקתית תהיה כבר כל-כך חקוקה, האושיות תהיינה כבר כל-כך מולחמות עד שאפילו המוות לא יוכל להפריד ביניהם, או לחצוץ מעליהם, כי חופה שקופה היא החופה הניצחית, עשויה מהבד של בגדי המלך, חופה של כוכבים.

ואחר-כך, הו אחר-כך, בשמה של "המהפכה החוקתית" ישקיטו הכוכבים האלה את הארץ ויכתתו את חרבותיה, ורק אלות וכדורי גומי יוותרו בידי משמרותיה. וכל אזרחיה יהיו מאוחי שסעים, מרוצצים אך מרוצים, ומשובצים כמו עציצים, והשוטרים יהיו כולם כמו אחים גדולים כאלה, מזוקננים, שרינקים אנליטיים - חוקתיים למהדרין - אשר בשמו של ג'ורג' וושינגטון ימכרו לכל "אדם נאור" - כלומר לכולכם! - ארוניות מלאות בכדורים: כדורי גומי-להרגעה, וגם גומי-נגד-דיכאון, וגם גומי-דיכאון נגד עודף-משקל.

ועוד מעולם החתונות: הכוס ששוברים היא לזכר חורבן הבית, ולכן החופה החוקתית כמוה ככוס שלא נשברת, כלומר שלא זוכרת בשביל מה היא קיימת. אז היא מתגלגלת, הכוס הזאת, מתגוללת, בירכתי הבמה, קרוב-קרוב, על גחונה, עטופה בצלופן שקוף, בצבע יונתן, שמרשרש כמו תפוח שנפל היישר מעץ הדעת. עד שהיא נתקלת בכיסאו של יושב-ראש הכנסת, אשר ברוב אחריותו מרים אותה, בודק, אם אין בה שריטות... חבלות... חפצים חשודים... מתחיל להזכר מאיפה היא מוכרת לו. "עד סוף מושב הקיץ", הוא אומר לחבלן שהזעיק הסדרן, "בתשעה באב תזכיר לי להחזיר אותה למזנון. עכשיו תמזוג לי בה משהו מתוק, יין לקידוש, ויכולו השמיים, ולחיים, לחיי הקביעות שבדרך".

והמשורר הנ"ל, למה אם לא לכך הוא התכוון בכותבו: "על-כן בשם כל הקדושים אני, דודך/ מצהיר בזאת שלא אבקש את ידך".

לפעמים אני רואה בטלויזיה את הבנות-של-הנשים-של: בערך בנות גילי... הן נראות כמו... ההכלאה האולטימטיבית... מאוד... היום הייתי בשוק, קניתי עגבניות... עוד כמה שנים הן... באופן טבעי... כמו בהודו, כמו בירדן של ידידנו האמיץ, זה שהיה יפה כמו פסל של ריצ'ארד השלישי, הטייס המנמיך שאיתו הוא החליף מגשי כסף והצדעות, זה עם הצדעיים הכסופים, האפופים, האופנתיים לאללה, זה עם הדיפלומות על שבעים אחוזי עוני, ושישים אחוזי שוני, שכמו חוני הוא עיגל אותם והמטיר עליהם חוקה, חוקה חוקתית בעליל, אכזרית בהגדרה, אכזרית מכל מלך, עד שאין ברירה אלא לקבל את המלך כמו שהוא - אפילו בלי עם! - כמו שנאמר "מוטב במרומיו מאשר במערומיו", ולעשות איתו שלום, שלום עלינו, עד לשד עצמותינו, ועל כו-הול ישראל, ואימרו, אימרו אמן.

אבל למה ללכת עד המזרח הקרוב, הרי גם פה על-יד, מתחת לאף, כלומר פיליפיניות יש גם בארה"ב, באותה ארץ שנפטרת מעודפי החוקה שלה על-ידי משהו שאפשר לכנותו חוקת סיוע חוץ.

אז מוטב כבר כאוס! (קאמי אמר על עצמו שהוא "אנרכיסט מתון"). כאוס מתוזמן, ומסוגנן (ורק שלא יהיה מאורגן!), כאוס נשוא-פנים אשר בתוכו, אם צריך יהיה לבחור בין המכים לבין המוכים (כמאמר שיר של אבידן) אז אפשר להאמין ואף לסמוך על נפש היהודי שהיא תעדיף את האפשרות השניה.