במאמרים קודמים - "שורשי בעיות הקיום היהודי בא"י" ו"מצבנו כיום" - נסקרו שורשי הבעיות שלנו כאן, והמצב אליו נקלענו בעקבות בעיות אלו. לאחר זיהוי המצב והסיבות לו, ננסה עכשיו להציע דרך להיחלץ מן המצר.
ראינו ששורש הבעיה העיקרי הוא עצם המרידה במי שהנהיגו את העם היהודי במהלך ההיסטוריה ואשר ניווטו אותו להמשיך ולהתקיים במשך כל שנות הגלות, חרף נסיבות היסטוריות, שלא היו מאפשרות קיומו של שום עם הניצב מול בעיות הקיום של העם היהודי. המרידה במנהיגי התורה. כל גדולי ישראל התנגדו לעצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר ההתנגדות נובעת מצווי ההלכה ומהבנה היסטורית עמוקה של מהות העם היהודי ומצבו.
מכל מקום, המרד הצליח והמדינה הוקמה. אמנם יש אסכולה ביהדות התורה, זו שעוצבה ע"י האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, הדוגלת בהתנגדות עקרונית לכל יחסי גומלין של יהודים שומרי תורה ומצוות עם הממסד הציוני השולט במדינה, גם לאחר הקמתה. אבל עמדת היהדות התורנית באשר לכך נקבעה על ידי שני גדולי הדור שעל פי מוצא פיהם נקבע - כמו בכל עניין אחר - גם יחס היהודים החרדים לדבר ה' כלפי מדינה זאת: רבי חיים סולובייצ'יק, (המכונה "ר?ב? חיים מבריסק" או סתם "רב חיים"), והחזון איש. עמדה של fait accompli. בניגוד לעמדתו של הרבי מסאטמר, הייתה השקפתם אודות היחס למדינה הקיימת פראקטית בלבד. המדינה כבר קיימת ועל היהדות התורנית לעשות הכל כדי להמשיך להתקיים בה, כמו שעושה כל קהילה יהודית אחרת בארצות הגולה. כאשר הדגש הוא על "גולה". בניגוד לעמדת ה"מזרחי" אשר ראתה בעצמאות מדינית של יהודים בא"י עניין אידיאולוגי, רואה היהדות התורנית ממסד מדיני כזה שלטון שאינו שונה עקרונית מכל שלטון בו מתקיימת קהילה יהודית ברחבי תבל. כלומר, צריך להגיע להבנה פוליטית עם השלטון, שתבטיח את היסודות החיוניים לקיום יהודי - לימוד תורה והאפשרות לקיים חיים של מצוות.
המדינה אם כן קיימת. אבל, כמו שחזו גדולי התורה דאז, הפכה לגורם המסכן את הקיום היהודי בא"י, בהיותה אבן שואבת לשנאה תהומית של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים חמושים המקיפים את היהודים כאן, ולמחולל אנטישמיות מס' 1 נגד יהודים בעולם כולו. ר' ערך "צרפת" למשל וכיו"ב. אז לגבי שורש הבעיה הראשון עליו עמדנו, אין מה לעשות. אין אפשרות לפרק את המדינה, אבל עצם קיומה מסכן את הקיום היהודי של כל יושביה, חילונים ודתיים כאחד. כולנו בסירה אחת מבחינה זאת.
מה שכן אפשר לעשות, הוא מיתון המגמות המסוכנות של "כוחי ועוצם ידי" שאפיינו את מנהיגי המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. מיתון זה קורה כבר עכשיו, כאשר המאפיין הבולט לו הוא העובדה שהעומד בראש המדינה כיום, אריאל שרון, נץ מובהק מן העבר הלא רחוק, הפך בכורח המציאות למנהיג מפוקח המנסה לנווט את מדיניות הממשלה בדרך של ריאליזם פוליטי כדי להבטיח ככל האפשר את שרידות המדינה חרף התנאים הקשים, פוליטית וצבאית. מבחינה זאת, על היהדות התורנית לעמוד לצד מר שרון במדיניות הנבונה שהוא מנהל. לצערנו אנו רואים היסחפות של הציבור התורני בארץ לצד הימין הקיצוני המונהג אידיאולוגית ע"י ראשי ה"ציונות הדתית" ( עצם המונח הוא אוקסימורון, סתירה מניה וביה, כפי שהסברנו כבר במאמר קודם). אנשים אלו הדבקים עדיין בכל כוחם בעבודה הזרה של ראיית "מדינת ישראל" כ"אתחלתא דגאולתא", מהווים כיום אחד הגורמים המסוכנים ביותר לביטחון היהודים בארץ ישראל, ובעצם בעולם כולו.
שורש בעיה נוסף עליו הצבענו, הוא הניסיון - שלמרבה הצער הצליח בחלקו הגדול - לשנות את הבסיס שהבטיח את קיומו של העם היהודי במשך כל שנות הגלות, והמהווה למעשה את ה- raison d'etre
שלו. דהיינו, עקירת התורה כבסיס הקיום היהודי והניסיון להמציא במקומו אידיאולוגיות זרות. האידיאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הסוציאליזם הנוטה לקומוניזם, אשר כלי הביטוי המובהק שלו במדיניות הציונית של מקימי המדינה היו הקיבוצים. עם קריסתם התנפצה עבודה זרה אחת שבאה להחליף את התורה. הלאומיות, הנציונליזם, עבודה זרה נוספת, התנפצה אף היא, כאשר מה שנותר הוא רק אותם חוגים העוטים את התורה כמסווה לה, חוגים שספגו מהלומה עם התנדפות ההזיה של "ארץ ישראל השלמה".
כאשר כל הדבקים הערכיים נמסים בחום השמש העזה של המציאות, נותר הציבור החי כאן ללא דבר שילכד אותו, וממילא בסכנת הכחדה. שום עוצמה צבאית לא יכולה לעזור כאשר הלכידות החברתית חסרה. לכן, חייב הממסד החילוני השולט להבין שללא שיבה למקורות היהדות ולמסורתה לא יתכן המשך הקיום של קולקטיב יהודי כאן וממילא תתפרק גם המסגרת המדינית שלו.
פועל יוצא אחד של הבנה זו, הוא הפסקת ההגירה הלא יהודית מארצות חבר העמים לשעבר וגם ביטול התוכנית להביא לארץ מסות של לא יהודים מאתיופיה. עם כל המובטלים כאן ועם עודף כוח האדם בצבא, ממילא אין בהם שום תועלת. הם אבל מפריעים ללכידות החברתית, ואף מהווים גורם מזיק בביטחון הפנים של הציבור, הן מבחינת הפשיעה הגוברת בהווה והן מן הבחינה של איום לעתיד בצורת גיס חמישי שיצטרף לאויבים מבחוץ ומבפנים.
פועל יוצא נוסף הוא ההכרה בצורך להעמיד על יסודות איתנים את הדבר שהבטיח במשך כל הדורות את הקיום היהודי - לימוד התורה. ללא תורה אין עם ישראל. הממסד החילוני צריך להבין זאת - אם לא מן הבחינה השכלתנית, לפחות לאור המצב הקיומי הנוכחי - ולתמוך במוסדות לימוד התורה לפחות בצורה בה נתמכים מוסדות ההשכלה הגבוהה החילונית. לא רק שאין שום הצדקה עקרונית להפליית בחור ישיבה שלומד רמב"ם בישיבה לטובת סטודנט ערבי מאום אל פחם שלומד רמב"ם במסגרת החוג ל"מחשבת ישראל" באוניברסיטה, אלא שזה אף מעשה איוולת מן הבחינה הקיומית. עתיד הקיום היהודי בארץ ישראל תלוי בלומדי התורה בישיבות ובכוללים, לא בלומדי החוג לפילוסופיה סינית באוניברסיטאות ובמכללות.
שורש בעיה אחר עליו הצבענו הוא הניסיון לבטל את המהות היהודית המסורתית ע"י חיקוי אורח החיים של הגויים. עכשיו, לאחר שהתברר כי העולם הלא יהודי לעולם לא יניח ליהודים בישראל לחיות בשקט גם אם יפזזו בכל כוחם בדיסקוטקים בלילות שבת ויקיאו את נשמתם כמו אומות העולם לאחר סביאת אלכוהול בפאבים, צריך הציבור היהודי החילוני להתעשת ולחזור לאורח החיים היהודי, זה שהבטיח לא רק את קיום העם במשך כל השנים, אלא גם את משמעות קיומו. אורח החיים החילוני המאיץ בצורה קטלנית את התפרקות התא המשפחתי - המשפחה המהווה את הגרעין המוצק של קיום כל חברה אנושית בריאה - צריך להתמתן ולהתמתק ע"י חזרה לערכי המשפחה היהודים היסודיים. סעודת ליל שבת של כל המשפחה מסביב לשולחן השבת, ולא בלאי זמן במועדונים מפוקפקים. יין לקידוש ולא סביאה ב"עמק האלכוהול".
הבאנו כאן רק על קצה המזלג את עיקרי השינויים שחייב הציבור היהודי לקבל על עצמו כדי להבטיח את המשך קיומו כקולקטיב יהודי בארץ ישראל.
במכוון לא דברתי על פילוסופיה, מחשבת ישראל, השקפה וכד', אלא רק על דברים קיומיים. בלי חשבון נפש על פי הקווים שהעליתי ושינוי כיוון מעשי בעקבותיהם אין שום סיכוי לעם היושב בציון לשרוד. זאת מציאות חיים, לא פילוסופיה.
ראינו ששורש הבעיה העיקרי הוא עצם המרידה במי שהנהיגו את העם היהודי במהלך ההיסטוריה ואשר ניווטו אותו להמשיך ולהתקיים במשך כל שנות הגלות, חרף נסיבות היסטוריות, שלא היו מאפשרות קיומו של שום עם הניצב מול בעיות הקיום של העם היהודי. המרידה במנהיגי התורה. כל גדולי ישראל התנגדו לעצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר ההתנגדות נובעת מצווי ההלכה ומהבנה היסטורית עמוקה של מהות העם היהודי ומצבו.
מכל מקום, המרד הצליח והמדינה הוקמה. אמנם יש אסכולה ביהדות התורה, זו שעוצבה ע"י האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים, הדוגלת בהתנגדות עקרונית לכל יחסי גומלין של יהודים שומרי תורה ומצוות עם הממסד הציוני השולט במדינה, גם לאחר הקמתה. אבל עמדת היהדות התורנית באשר לכך נקבעה על ידי שני גדולי הדור שעל פי מוצא פיהם נקבע - כמו בכל עניין אחר - גם יחס היהודים החרדים לדבר ה' כלפי מדינה זאת: רבי חיים סולובייצ'יק, (המכונה "ר?ב? חיים מבריסק" או סתם "רב חיים"), והחזון איש. עמדה של fait accompli. בניגוד לעמדתו של הרבי מסאטמר, הייתה השקפתם אודות היחס למדינה הקיימת פראקטית בלבד. המדינה כבר קיימת ועל היהדות התורנית לעשות הכל כדי להמשיך להתקיים בה, כמו שעושה כל קהילה יהודית אחרת בארצות הגולה. כאשר הדגש הוא על "גולה". בניגוד לעמדת ה"מזרחי" אשר ראתה בעצמאות מדינית של יהודים בא"י עניין אידיאולוגי, רואה היהדות התורנית ממסד מדיני כזה שלטון שאינו שונה עקרונית מכל שלטון בו מתקיימת קהילה יהודית ברחבי תבל. כלומר, צריך להגיע להבנה פוליטית עם השלטון, שתבטיח את היסודות החיוניים לקיום יהודי - לימוד תורה והאפשרות לקיים חיים של מצוות.
המדינה אם כן קיימת. אבל, כמו שחזו גדולי התורה דאז, הפכה לגורם המסכן את הקיום היהודי בא"י, בהיותה אבן שואבת לשנאה תהומית של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים חמושים המקיפים את היהודים כאן, ולמחולל אנטישמיות מס' 1 נגד יהודים בעולם כולו. ר' ערך "צרפת" למשל וכיו"ב. אז לגבי שורש הבעיה הראשון עליו עמדנו, אין מה לעשות. אין אפשרות לפרק את המדינה, אבל עצם קיומה מסכן את הקיום היהודי של כל יושביה, חילונים ודתיים כאחד. כולנו בסירה אחת מבחינה זאת.
מה שכן אפשר לעשות, הוא מיתון המגמות המסוכנות של "כוחי ועוצם ידי" שאפיינו את מנהיגי המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. מיתון זה קורה כבר עכשיו, כאשר המאפיין הבולט לו הוא העובדה שהעומד בראש המדינה כיום, אריאל שרון, נץ מובהק מן העבר הלא רחוק, הפך בכורח המציאות למנהיג מפוקח המנסה לנווט את מדיניות הממשלה בדרך של ריאליזם פוליטי כדי להבטיח ככל האפשר את שרידות המדינה חרף התנאים הקשים, פוליטית וצבאית. מבחינה זאת, על היהדות התורנית לעמוד לצד מר שרון במדיניות הנבונה שהוא מנהל. לצערנו אנו רואים היסחפות של הציבור התורני בארץ לצד הימין הקיצוני המונהג אידיאולוגית ע"י ראשי ה"ציונות הדתית" ( עצם המונח הוא אוקסימורון, סתירה מניה וביה, כפי שהסברנו כבר במאמר קודם). אנשים אלו הדבקים עדיין בכל כוחם בעבודה הזרה של ראיית "מדינת ישראל" כ"אתחלתא דגאולתא", מהווים כיום אחד הגורמים המסוכנים ביותר לביטחון היהודים בארץ ישראל, ובעצם בעולם כולו.
שורש בעיה נוסף עליו הצבענו, הוא הניסיון - שלמרבה הצער הצליח בחלקו הגדול - לשנות את הבסיס שהבטיח את קיומו של העם היהודי במשך כל שנות הגלות, והמהווה למעשה את ה- raison d'etre
שלו. דהיינו, עקירת התורה כבסיס הקיום היהודי והניסיון להמציא במקומו אידיאולוגיות זרות. האידיאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הסוציאליזם הנוטה לקומוניזם, אשר כלי הביטוי המובהק שלו במדיניות הציונית של מקימי המדינה היו הקיבוצים. עם קריסתם התנפצה עבודה זרה אחת שבאה להחליף את התורה. הלאומיות, הנציונליזם, עבודה זרה נוספת, התנפצה אף היא, כאשר מה שנותר הוא רק אותם חוגים העוטים את התורה כמסווה לה, חוגים שספגו מהלומה עם התנדפות ההזיה של "ארץ ישראל השלמה".
כאשר כל הדבקים הערכיים נמסים בחום השמש העזה של המציאות, נותר הציבור החי כאן ללא דבר שילכד אותו, וממילא בסכנת הכחדה. שום עוצמה צבאית לא יכולה לעזור כאשר הלכידות החברתית חסרה. לכן, חייב הממסד החילוני השולט להבין שללא שיבה למקורות היהדות ולמסורתה לא יתכן המשך הקיום של קולקטיב יהודי כאן וממילא תתפרק גם המסגרת המדינית שלו.
פועל יוצא אחד של הבנה זו, הוא הפסקת ההגירה הלא יהודית מארצות חבר העמים לשעבר וגם ביטול התוכנית להביא לארץ מסות של לא יהודים מאתיופיה. עם כל המובטלים כאן ועם עודף כוח האדם בצבא, ממילא אין בהם שום תועלת. הם אבל מפריעים ללכידות החברתית, ואף מהווים גורם מזיק בביטחון הפנים של הציבור, הן מבחינת הפשיעה הגוברת בהווה והן מן הבחינה של איום לעתיד בצורת גיס חמישי שיצטרף לאויבים מבחוץ ומבפנים.
פועל יוצא נוסף הוא ההכרה בצורך להעמיד על יסודות איתנים את הדבר שהבטיח במשך כל הדורות את הקיום היהודי - לימוד התורה. ללא תורה אין עם ישראל. הממסד החילוני צריך להבין זאת - אם לא מן הבחינה השכלתנית, לפחות לאור המצב הקיומי הנוכחי - ולתמוך במוסדות לימוד התורה לפחות בצורה בה נתמכים מוסדות ההשכלה הגבוהה החילונית. לא רק שאין שום הצדקה עקרונית להפליית בחור ישיבה שלומד רמב"ם בישיבה לטובת סטודנט ערבי מאום אל פחם שלומד רמב"ם במסגרת החוג ל"מחשבת ישראל" באוניברסיטה, אלא שזה אף מעשה איוולת מן הבחינה הקיומית. עתיד הקיום היהודי בארץ ישראל תלוי בלומדי התורה בישיבות ובכוללים, לא בלומדי החוג לפילוסופיה סינית באוניברסיטאות ובמכללות.
שורש בעיה אחר עליו הצבענו הוא הניסיון לבטל את המהות היהודית המסורתית ע"י חיקוי אורח החיים של הגויים. עכשיו, לאחר שהתברר כי העולם הלא יהודי לעולם לא יניח ליהודים בישראל לחיות בשקט גם אם יפזזו בכל כוחם בדיסקוטקים בלילות שבת ויקיאו את נשמתם כמו אומות העולם לאחר סביאת אלכוהול בפאבים, צריך הציבור היהודי החילוני להתעשת ולחזור לאורח החיים היהודי, זה שהבטיח לא רק את קיום העם במשך כל השנים, אלא גם את משמעות קיומו. אורח החיים החילוני המאיץ בצורה קטלנית את התפרקות התא המשפחתי - המשפחה המהווה את הגרעין המוצק של קיום כל חברה אנושית בריאה - צריך להתמתן ולהתמתק ע"י חזרה לערכי המשפחה היהודים היסודיים. סעודת ליל שבת של כל המשפחה מסביב לשולחן השבת, ולא בלאי זמן במועדונים מפוקפקים. יין לקידוש ולא סביאה ב"עמק האלכוהול".
הבאנו כאן רק על קצה המזלג את עיקרי השינויים שחייב הציבור היהודי לקבל על עצמו כדי להבטיח את המשך קיומו כקולקטיב יהודי בארץ ישראל.
במכוון לא דברתי על פילוסופיה, מחשבת ישראל, השקפה וכד', אלא רק על דברים קיומיים. בלי חשבון נפש על פי הקווים שהעליתי ושינוי כיוון מעשי בעקבותיהם אין שום סיכוי לעם היושב בציון לשרוד. זאת מציאות חיים, לא פילוסופיה.
