על הפסוק (שמות ו פס' ט):
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה
מובא ב"שם משמואל" (פר' וארא תרע"ג, ד"ה "וידבר משה כן"):
"...ונראה לפרש דהנה הא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, פירש הרמב"ן שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. ויש לומר דכמו בגשמיות כן ברוחניות, שהיה כח מצרים מבלבל ומטריד את המחשבות ואת הרעיונות עד שלא יכלו לצמצם את מחשבתם להתבונן בדברים ולבחון מה המה ועד היכן הדברים מגיעים, כי בדברי משה נכללו כל היעודים הטובים (כגון) "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים..." אבל הייתה מחשבתם מבולבלת והרעיונות טרודים ומבוהלים מפוזר ומפורד, וזה היפוך כח הדעת... אבל כשרעיונותיו הם מבולבלים דחופים ומבוהלים מפוזר ומפורד בלתי אפשר לחדור לפנימיות הדבר ולהבדיל דבר מדבר..."
מדברים אלו עולה שגלות מצרים באה לידי ביטוי בשני מישורים: פיזי ורוחני. והא בהא תליא, שהרי בגלל קושי העבודה לא ניתנה לאבותינו מנוחת הנפש ללמוד ולהתפלל ולהתבונן בעולם בצורה מעמיקה. דבר זה הוא מסימני העבד שמרוב עבודה אין לבו פנוי להתבונן בדברים שהם ברומו של עולם אלא כל כולו הוא שקוע בעבודת האדון. וכן מפרש רבי חיים בן עטר בעל האור החיים (שמות ו פס' ט ד"ה "מקוצר רוח"):
מקוצר רוח – אולי לצד שלא היו בני תורה, לא שמעו. ולזה יקרא "קוצר רוח", כי התורה מרחבת לבו של אדם.
כלומר שקוצר רוח הוא מיעוט השגה רוחנית ודבר זה בא כתוצאה מעבודה קשה. בשלב זה עלינו לשאול את עצמנו, כיצד והאם שני ביטויים אלו של גלות מצרים באים לידי ביטוי בהגדה ובליל הסדר?
המשנה במסכת פסחים (פרק י משנה ד) מלמדת אותנו את הכלל שסיפור יציאת מצרים צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח:
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש (דברים כו) מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.
בסוגיית הגמרא (בבלי, פסחים דף קטז ע"א), נחלקו רב ושמואל בשאלה מהי הגנות שממנה צריך להתחיל ולספר את סיפור יציאת מצרים:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות?
רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
ושמואל אמר: עבדים היינו.
רב טוען שאת ספור גאולת עם ישראל צריך להתחיל מכך שאבותינו בימי תרח ולפניו היו כופרים וכך להמשיך עד סיפור גאולת מצרים. שמואל טוען לעומתו שהגנות הוא תאור קושי השיעבוד שהיה במצרים ומשם ניתן להתחיל את סיפור הגאולה.
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד) פסק את שתי הדעות להלכה ואינו מכריע לכאורה במחלוקת:
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד?
מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו לייחודו.
וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש (דברים כ"ו) מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
לדברי הרמב"ם הנ"ל נדרש האדמו"ר מאוז'רוב בחיבורו "באר משה" :
והנה דברי הרמב"ם תמוהים מאוד, שהרי הוא מזכה שטרא לבי תרי" (מזכה שטר לשניים, כלומר פוסק במחלוקת על פי שני הצדדים ולא מכריע ביניהם)... ונוכל לומר כי לאמיתו של דבר לא פליגי כלל, אלא שכל אחד מתכוון לפרט אחד שבגאולה, רב לרוחניות "מתחילה עובדי עבודה זרה ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". ואילו שמואל לחרות הגופנית "עבדים היינו ויוציאנו ה' אלוקינו.
(באר משה,שמות, פרשת בא, עמ' של"ה)
כי באמת כוללת יציאת מצרים שני דברים: גאולת הגוף מעבדות לחרות, וגאולת הנפש - שחרור מטמאת מצרים ומזוהמתה.
(באר משה, שמות, פרשת יתרו, עמ' תק"א)
ה"באר משה" מסביר כי ביציאת מצרים היו בעצם שני סוגים של גאולה:
א. גאולה מן העבודה הקשה הפיזית ומגזרות השמד על עם ישראל שאליה התכוון שמואל שסיפור גאולה מתחיל מעבדים היינו (כפשוטו).
ב. גאולה רוחנית שאליה התכוון רב באומרו שכבר בימי אבותינו (תרח וקודמיו) החל העיוות הרוחני של עבודה זרה שהגיע לשיאו בגלות מצרים (מ"ט שערי טומאה) וביציאת מצרים יצאו מן ההשפעה הרוחנית השלילית הנ"ל.
לפי דבריו נראה שרב ושמואל נחלקו בשאלה מה צריך להיות עיקר סיפור יציאת מצרים שבו יוצאים ידי חובה האם ניתן לספר רק את סיפור השיעבוד והגאולה החומרי או שמא כדי לצאת ידי חובה צריך לספר גם סיפור הגאולה הרוחני וללא מרכיב זה סיפור יציאת מצרים אינו שלם ולא ניתן לצאת ידי חובה.
בשלב זה עלינו לציין רבים מן החוקרים סבורים שככל הנראה היו בדור הראשון של האמוראים שני נוסחים של הגדות. בסורא, מקומו של רב, סיפור ההגדה החל במילים מתחילה עובדי גילולים היו אבותינו וכו' ואילו בנהרדעא מקומו של שמואל סיפור האגדה החל במילים עבדים היינו. שני נוסחים אלו התקיימו זה לצד זה במשך כל ימי האמוראים עד שבשלב כלשהו בתקופת הגאונים עורך האגדה שבידינו איחד את שניהם ושילבם לנוסח אחד. נוסח מאוחד זה אכן משתקף היטב בדברי הרמב"ם הנ"ל.
לאור כל האמור לעיל עולה, כי בליל הסד אנו מספרים בעצם שני סיפורי גאולת מצרים הנשזרים יחד במהלך ליל הסדר.
א. על ידי האכילה של מאכלי הקערה, שהגוף נהנה מהם, אנו חווים זוכרים ומספרים על גלות הגוף וגאולתו. הגוף אכן מרגיש את המרור של הצרות שהיו לכרפס (הרומז בשמו ל- 60 ריבוא שעבדו בפרך), בסמיכות החרוסת הוא נזכר בטיט, במראה היין האדום הוא נזכר בתינוקות שהושמדו וטועם את טעם הגאולה בקרבן פסח ובמצה, לכל אלו מימד חושני הנוסף לסיפור גאולת מצרים הפיזי המתחיל במילים "עבדים היינו".
ב. על ידי ההגדה ודרשותיה המתחילה במילים "מתחילה עובדי גילולים (ע"ז) היו אבותינו" אנו מזכירים ונזכרים בגאולת הרוח וכן חווים אותה על ידי הלימוד. יתכן כי זו הסיבה שההגדה בנויה מדרשות למדניות ולא רק מהסיפור הפשוט של יציאת מצרים. מכיוון שכדי להראות שאנו בני חורין המעמיקים ומתבוננים ברעיונות הסובבים אותנו לא מספיק תאור יבש ולאקוני של יציאת מצרים, אלא דרושה העמקה. דבר זה מושג על ידי דרשות למדניות. השילוב שבין החויה הגופנית של יציאת מצרים (אכילת מאכלי קערת הסדר) וכן החויה הרוחנית של הלימוד לעומק את סיפור הגאולה (על ידי מדרש ההגדה- וכל המרבה הרי זה משובח), כשהכל נעשה בצורה מתונה ומסודרת (ליל הסדר) ולא בפיזור נפש, כל אלו גורמים לחויה השלמה של הרגשת יציאת מצרים השלמה בכל דור ודור.
הכותב הינו בעל תואר ראשון בחינוך, תואר שני בתלמוד וכיום הוא מסיים תואר שלישי בתולדות ישראל.
הוא עוסק בחינוך ובעל ידע ברפואה אלטרנטיבית.
