ילדים ותת מודע 

ילדים ותת מודע.

ההורים תמיד ירצו לטובתו הגבוהה ביותר של ילדם. השאלה היא, מה היא ?

ישנו בסיס חשוב מאוד בגילאים הקטנים שעליו נשענים כל דפוסי ההתנהגות של הילד ותמורתו חשובה מאוד ליצירת בטחון עצמי וחברתי.

איך ניתן להקנות יסודות חזקים עבור הילד?

כשאני כותבת טובתו הגבוהה ביותר של הילד אני מתכוונת לכך שניתן לזהות את הפוטנציאל שגלום בו, ז"א , את האופי המיוחד של הילד .

אין להשוות בין ילד לילד  , אפילו לתאומים זהים יש אופי שונה.

יש הורים שרוצים להגשים את החלומות שלהם דרך הילדים , כמו טיסה לחו"ל שאף פעם לא הגשימו  ,להיות שחקן כדורגל , זמר, מהנדס תוכנה.

יש איזשהי חשיבה שמה שהיה נכון להורה יהיה נכון גם לילד וכשהילד עובר קשיים להגשים את חלומו של ההורה, נוצרים הרבה קונפליקטים בין ההורה לילד ובין הילד לעצמו.

ישנם ילדים שלא יביעו התנגדות פרונטאלית, אלא יכבשו את כעסם, יתמידו וירצו את הוריהם, דבר זה אולי אפילו גרוע יותר, מה שיכול להוליד חסמים ובעיות רגשיות ופיסיות רבות.

בסופו של דבר כבוגר הילד ירגיש חוסר מימוש עצמי או שאולי כל דבר שיעשה אף פעם לא יספיק.

הדרך לזהות את האופי של הילד היא דרך ההקשבה, מה הוא באמת רוצה , למה הוא באמת נמשך, אל תחסמו אותו או את עצמכם בגלל נורמות או תכתיבים חברתיים לגבי מה נכון לבנים ומה לבנות.

תזרמו עם ילדכם ותנו לו חופש ביטוי גם אם זה לא מתאים עכשיו לתבניות שלימדו אותנו.

תחשבו על זה, התבניות האלו שלימדו אותנו מגיל כל כך קטן למה מותר ומה אסור ואיך צריך לעשות מה.. אפילו אם ניקח לדוגמא ציורים בגן- צריך לצבוע סביבון בחנוכה, מסכה בפורים, מצה בפסח , הדימיון הינו מוגבל ומתוחם ע"י שבלונות מאוד מסויימות .

מה היה קורה אם היו מבקשים מהילדים לצייר סביבון איך שהם היו רוצים - הדימיון פורץ גבולות.. ולאן זה לוקח אותו בעתיד.. לאיזה ראש יצירתי ופתוח..

ההורים ממהרים ומתקנים טעויות הגייה, טעויות בציור - למשל , ילד צייר חמור בלי זנב, ההורה מיד מתקן , "אבל איפה הזנב?" כמובן שכוונתו של ההורה היא טובה, ללמד את הילד, אך לא בהכרח התוצאה היא המתבקשת , ייתכן שהילד יקח את הדבר כביקורת תמידית או שכל מה שיעשה אף פעם לא מספיק טוב, זה אף פעם לא מושלם.

פעם הבאה תנסו משהו אחר , תנסו רק להחמיא ולפרגן ללא כל הערה , אני מבטיחה לכם שבסופו של דבר הילד יגלה שלחמור יש זנב ובגלל הביטחון הגדול שהקנתם לו בעקבות תמיכה ופירגון זה יהיה אפילו יותר מהר ממה שאתם חושבים.

הפירגון שלכם יניב תוצאות , החשיבה המוטעית היא שאם תתקנו אותו אז זה ילמד אותו . ההפיך הוא הנכון. תנו לו אלטרנטיבות . אם ילד רואה עץ והוא אומר לכם וואו איזה דרקון , אל תמהרו לתקן אותו "לא ..זה עץ" , תהיו בהקשבה , תוכלו להגיד לו שזה יכול להיות עץ וגם דרקון וגם שולחן מבחינתכם , אל תתחמו אותו בתבניות.

אותו דבר לגבי דיבור , בעיקר של הקטנים שמתחילים לדבר , אם הילד אומר מילה בהגייה לא נכונה תחזרו אחרי המשפט שהוא אמר בהגייה נכונה . למשל: "אני רוצה ליתות" התגובה של ההורה "את רוצה לשתות"? (בהגייה הנכונה) ולא "לא אומרים ליתות אומרים לשתות!"

החזרה אחרי המשפט בהגייה הנכונה לא מייצרת תחושה של תיקון וביקורת אלא הרגשה שמה שהילד אמר הוא בעצם נכון ועם הזמן זה באמת יסתדר להגייה הנכונה מתוך הביטחון שנרקם והקשבה להגייה הנכונה באופן אפילו מהיר יותר.

פן נוסף להקשבה זה לתת את המענה הנכון לצורך האמיתי של הילד. מה באמת הילד רוצה?  למשל אם הילד נפל, יש הורים שיקפצו ויהיו מאוד נסערים יזדהו עם הילד ואפילו יבכו איתו , יש הורים שישאלו הרבה שאלות , מה קרה?  איך נפלת? מישהו הפיל אותך? ישהורים שישר יצעקו "לא קרה כלום לא קרה כלום" , יש הורים שיגידו "מה אתה בוכה אתה כבר ילד גדול קום קום , מה אתה בוכה? אתה גבר! אולי יש הורים שיתעלמו בחשיבה שאם יתעלמו מהבכי כך הוא יתגבר מהר יותר, בסופו של דבר המענה הנכון ביותר זה להקשיב. לחבק, פשוט ליהות שם בשבילו , לא שאלות לא התעלמות לא ביקורת הדבר היחיד שהוא צריך זה חיבוק וביטחון שאתם שם.

פשוט נכון? לשאר התגובות , שאני מציינת שוב , כולן נובעות מכוונה טובה ודאגה ומאותה התנהגות שגם התנהגו אליכם בעבר בדרכ, יש השלכות, כשהילד יהיה בוגר הוא יתנהג לעצמו כמו שהתנהגו אליו, כלומר , ילד שנפל, קיבל את המענה של "לא קרה כלום ", מה שהוא לומד זה להתעלם מהצורך האמיתי של עצמו , הצורך בהכלה וחיבוק , כפי שלא קיבל את המענה הנכון לצורך שלו בתור ילד כך גם לא יענה לצורך של עצמו בתור בוגר ויווצרו בעקבות זאת חסכים שלא יקבלו את המענה הנכון. ילד שנפל וקיבל את המענה לצורך שלו בקריאה להתגבר על הבכי כי הוא גבר , ילמד שבעת צורך ריגשי מסויים חייבים להתגבר עליו ולעטות מסכה גברית ומחוספסת,בכך יתעלם מהרגש האמיתי ויצור חסכים ופערים גדולים בינו לבין עצמו , אולי אפילו יסיק שלהרגיש זה דבר מסוכן או לא טוב ולכן כל קשת הרגשוות שלו יתעמעמו ואז אין טעם לחיים.

אם המענה הוא הזדהות יתר , הילד לא באמת מקבל ביטחון מהדמות שעליה הוא תולה את כל צרכיו ההשרדותיים ביותר ועד לרגשיים והנפשיים. הקניית הביטחון יעשה קודם כל בתמיכה פיסית ונפשים , בחיבוק , אני כאן בשבילך, אם הילד בוכה שזה כואב, תוכלו לענות לו "כן , נכון זה כואב , אני כאן " כך הילד לומד להיות מחובר לרגשות שלו , להביע אותם , וגם לקבל מענה נכון לצורך שלו. עם תגובות כאלו בפעמים הבאות שיפול הדרך שלו לתמודד עם זה כבר תהיה אחרת . ממקום בטוח יותר וחזק. אם המענה עבור ילד שנפל היה בהסחת דעת של סוכרייה למשל , כשיגדל ויתמודד עם סיטואציות שיעוררו בו תסכול או עצבות ימהר לתת לעצמו את המענה עם משהו מתוק או מענה אוראלי , שזה יכול להיות סיגריה, סוכרייה, אוכל..

לסיכום , הדרך לעזור לילד לממש את מלא הפונציאל שלו היא דרך ההקשבה לצרכים האמיתיים של ילדכם והמענה הנכון אליהם , שלרב הוא יהיה פשוט חום ואהבה - חיבוק , תמיכה ופירגון.

תשימו לב האם איזשהי התנגדות שנתקלתם בה היא באמת בגלל שלא שמתם חלב בקורנפלס או שפשוט יש צורך בקירבה וחום. תעשו ניסוי . אם אתם מתמודדים עם ילדכם ויש קונפילקט , למשל הילד לא רוצה להכנס למקלחת , לא רוצה לאכול, תנסו פשוט לחבק ולאהוב , תעזבו הכל, תכילו אותו , אולי הוא עבר יום קשה בגן , או בבית ספר אולי הוא חלם משהו רע וזה נשאר בתודעה שלו , אולי הוא מרגיש שהוא לא רואה אתכם מספיק. תמיד תהיה סיבה יותר עמוקה , העניקו לו את הצורך הנכון - חום ואהבה ללא ביקורת או תנאי.