הדיקטטור הפנימי 

הדיקטטור הפנימי

כולנו מוצאים עצמנו עושים, חושבים, מרגישים ואחר כך מצטערים. "למה  לא אמרתי את מה שאני באמת חושב.." , " למה לא עשיתי את מה שאני רוצה .." "למה הגבתי כך, תכננתי להגיב אחרת.." וכדומה...

אנשים אינם פועלים על פי רצונם האמיתי. נסוגים ברגע האחרון או מתחרטים על אופן פעולתם.

מה מונע מאיתנו לפעול  ומה גורם לנו להתנהלות כזאת?

ההתחלה

ידוע מעל לכל ספק, על סמך מחקרים, תצפיות וניסיון עצום בשטח, כי האדם מושפע באופן ישיר וחד-משמעי מילדותו.

כאשר פרויד פרסם את המודלים שלו על האישיות בסוף המאה ה-19 תחילת ה-20, המתבססים על הקשר בין הילדות לבגרות של האדם, היה זה רעיון מהפכני ביותר. עד אז לא נחשב הילד כיצור בעל צרכים מיוחדים ושיש להקדיש לו יחס או הבנה מיוחדים. הילד נחשב אז ל"מבוגר קטן" וכך התייחסו אליו.

תאוריות האישיות מפרויד ואילך מדגישות את חשיבותו הרבה של מודל הקשר הנרקם בין התינוק לבין אימו ומכאן בין התינוק והילד לעולם המבוגרים.

מצאו שקיים יחס ישר בין האופן שבו הילד גדל עם הוריו לבין מבנה ותיפקוד האישיות שלו.

אם כך, ברוב המקרים שבהם ילד גדל בסביבה תומכת ואוהבת, הוא יתפתח לאדם עם בטחון עצמי ותפיסת עצמי חיובית, ולהיפך. כמובן שיש להתחשב גם בנושא התורשה של תכונות, מזג וכדומה. השילוב בין התורשה לסביבה הוא הבסיס עליו נבנית האישיות.

חלקי הפאזל

אחד החלקים באישיות שלנו נקרא: סופר אגו. החלק הזה מתחיל להתפתח בערך בגיל שנתיים על ידי חיקוי והזדהות עם ההורים, בעיקר האם.

הסופר אגו אחראי על מערכת הכללים, הנורמות של התנהגות בחברה, ערכים, אידאלים, מוסר ומצפון. למשל, התינוק לומד שצריך להשתמש בשירותים וכבר לא נהוג לעשות את הצרכים בסיר באמצע הסלון.

התינוק הגדל מבין, שעליו להתאים עצמו להתנהגות מקובלת ונורמטיבית.

התינוק לומד להבחין בין אסור למותר, בין טוב לרע. ההורים מלמדים, נותנים דוגמה לחיקוי בהתנהגותם, מסבירים מה נכון ואיך נכון לעשות.

האופן, הדרך שבה הם מלמדים את תינוקם, הינה קריטית בחשיבותה.

אנחנו לא זוכרים...

כאן נכנסים לתמונה גורמים השייכים להורים בלבד: מבנה האישיות שלהם, המנטליות וההרגלים שעל פיהם התחנכו, המשקעים והילדות שלהם והיחסים עם הוריהם בעבר.

כמעט תמיד יקרו שני דברים: או שההורים יגדלו את הילד כפי שהם גדלו, או הפוך מכך.

אם לאמא או לאבא היתה ילדות קשה, הילדות שלהם תקבע את האופן שבו יתנהגו אל ילדם, ולהיפך.

פעמים רבות ההורים נמצאים בהכחשה בנוגע לילדותם. הרבה מן העבר עובר תהליך של הדחקה ולעיתים קרובות הורים משוכנעים שאין להם שום משקעים מזיקים מן העבר. אך טבעו של הלא-מודע "לנדב" מידע בדרכים שונות ולהכתיב להורים איך להתנהג עם ילדיהם.

ההורים הם המעצבים של הסופר אגו אצל התינוק. אם הם יחנכו אותו תוך איזון נכון בין  אהבה וחום לבין הצבת גבולות, יגדל הילד באוירה תומכת המעודדת אותו להיות עצמאי, בעל ביטחון עצמי, מאמין בעצמו וביכולותיו ובאנשים אחרים.

אז יתפתח אצלו חלק הסופר אגו באופן תקין. הוא יפנים שישנם ערכים חשובים שחייבים להתקיים לטובתו ולטובת אחרים. הוא ידע לתעל נכון כעס ותיסכול, הוא ידע להתמודד במצבים שונים בחייו וידע ליצור קשרים חברתיים נכונים.

אך מה קורה אם ההורים נוקשים מדי? קפדנים מדי, מענישים, צועקים, מכים? הילד גדל באוירה של פחד. ילד קטן לא יודע להגן על עצמו מפני הוריו. הוא מזדהה עם התוקפנות ולעיתים ההתעללות שלהם, כי ההורים הם המקור העיקרי לחיקוי ולהזדהות והוא מפנים את ההתנהגות הזאת כחלק מעצמו.

סופר אגו סאדיסטי (כן, זה המונח הפסיכולוגי...)

אז מתפתח אצל הילד סופר אגו המבוסס על ערכים מעוותים, מפחידים, מתסכלים. הילד אינו יודע להבדיל נכון בין טוב לרע, כי לא ראה זאת אצל הוריו. הוא מבולבל ואינו יודע להפריד ולהבחין מתי הוריו אוהבים אותו ומתי לא. הוא מתאכזב מהם כי אינם קשובים לצרכיו. הוא לומד לא לתת בהם אמון.

ילד קטן אינו מבין את העולם והוא נוטה להאשים את עצמו במה שקורה לו עם הוריו. אם כועסים, מכים, צורחים עליו, ביקורתיים ושופטים, לא מעודדים, לא מחזקים ותומכים, נותנים אהבה עם הצבת תנאים, למשל: כשהילד מביא ציון טוב, משבחים אותו, וכאשר לא – מאוכזבים ומראים לו חוסר הערכה, הילד לומד שהוא לא מספיק טוב.

"אם אני לא מספיק טוב לאמא ואבא, סימן שאני אשם ולא שווה". ככה ילד חושב. חלק גדול ממה שקורה אצלו הוא בלתי מודע. הוא מגיב ליחס הוריו כמו גור בעל-חיים, באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, מתוך צורך לשרוד.

הילד הופך להיות ביקורתי מאוד כלפי עצמו. סאדיסט כלפי עצמו. הוא מפתח סופר אגו שמעניש אותו לעיתים קרובות, כי זה מה שהוא מכיר מהוריו. הוא רוצה לגרום להם לאהוב אותו ולהראות שהוא "ילד טוב" ולכן מעתיק באופן לא מודע את התנהגותם כלפיו.

העונשים העצמיים האלה מתבטאים ברגשות אשמה, כעסים כלפי עצמו, הלקאה עצמית, ביקורת עצמית נוקשה, פסילה עצמית, הרס עצמי. הילד מפתח דימוי עצמי נמוך ושלילי, חוסר הערכה עצמית, הוא דוחה את עצמו מעצמו.

הוא לעיתים מתקשה ליצור קשרים חברתיים או לחלופין הוא מרצה אחרים, תלותי וחסר בטחון עצמי, לעיתים סובל מביישנות, חרדה חברתית, או פונה לנתיבים שליליים שמפצים אותו על העדר האהבה וההבנה של הוריו וכדרך לעורר את תשומת ליבם אליו.

תחי הדמוקרטיה!

כאשר אנחנו גדלים, ה"דיקטטור הפנימי" הזה, העריץ הפנימי ממשיך לשלוט בנו, כמו שהורינו שלטו בנו. אנחנו לא יודעים איך לסלק אותו. אנחנו נתקלים שוב ושוב במצבים אותם תארנו בתחילה ופועלים על פי אותם דפוסים כפי שפעלנו בילדות. אנחנו לא מאמינים שאנו מסוגלים לנהוג אחרת.

חיינו מתאפיינים בסימפטומים כמו: מתח, עצבנות, מצבי לחץ. ביקורת עצמית, שיפוט עצמי, חוסר אהבה עצמית, דימוי עצמי נמוך אשר חוסמים, מחלישים, גורמים דיכאון, ואינם מאפשרים לנו לצאת לחופשי, להגשים שאיפות וליצור קשרים בריאים.

זהו "קול ההורים" שממשיך לנהל אותנו, לעיתים זמן רב גם לאחר שנפטרו מן העולם.

אך יש תקווה! תמיכה נפשית וטיפול בפסיכותרפיה מחוללים שינוי אמיתי, לעומק, מארגנים את מבנה האישיות מחדש, מאפשרים "חוויה מתקנת" וסילוק החלקים הזרים והמזיקים.

במקום הדיקטטורה הפנימית שבה חיינו, אנחנו בונים דמוקרטיה פנימית, דימוי עצמי חדש.  אנו לומדים לקבל החלטות מתוך בחירה ומודעות, מחזקים אסרטיביות במקום תוקפנות ומשתחררים מרודנות הקולות הישנים ששלטו בנו.

אנחנו מוצאים את הזהות האמיתית שלנו ומתחברים אליה, מוצאים כוחות חדשים ויוצאים לדרך חדשה.

©כל הזכויות שמורות לפנינה אולי.