לץ בן צל 

משנכנס אדר בשנה זו למניין האומות 2013, היו מועמדים שני סרטים ישראלים לקבלת האוסקר בקטגורית הסרטים הדוקומנטריים. התגלגלו דברים כפי שהתגלגלו, אמר הבמאי את דבריו על סרטו "חמש מצלמות שבורות" ובעיקר – אמרה את דברה שרת התרבות, שתמציתם הינה: במקום שאנחנו הרשויות נטיל צנזורה, אנא היכבדו אתם האומנים והפעילו צנזורה עצמית.

כל דיון בצנזורה מחזיר את הצורך בברור זכויות יסוד דוגמת חופש הביטוי, חופש היצירה וחופש הדיבור. מכאן ברור שסוגיה זו אינה "סגורה" בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, עדיין לא הכל מסכימים כי חירויות היסוד הן אכן זכויות אדם באשר הוא אדם. אצלנו הן מותנות. שיהיה אדם "ראוי" – והקריטריונים? משרת התרבות יבואו.

ואם כך לגבי כלל האדם, מצבם של הילדים גרוע יותר. הללו פסולים לעדות מקדמת דנא. הם אינם פרטנרים לשיחה ואינם אמורים לקחת חלק בקבלת החלטות הנוגעות לחייהם. התערבותם בשיח המבוגרים נחשבת על פי רוב ל"חוצפה". נכון הם קולניים ומשמיעים את קולם בקולי-קולות, ואולי משום כך – הוא כקול קורא במדבר – אין מי שמקשיב. חופש הדיבור נתון במתקפה תרבותית מאז ומעולם: כולנו יודעים: "סייג לחוכמה שתיקה" הסכנות רבות: "חיים ומוות ביד הלשון" והוסף לכך את נימוסי החצר... או את האג'נדה הקבועה מראש על ידי "ההנהגה" המקומית, המשפחתית, החינוכית, הקהילתית הארצית... צא וחשב  מתי תוכל לדבר בחופשיות, בתקווה שמישהו יקשיב לדבריך וייחס להם משקל ראוי, להזכירנו חרש שוטה וקטן פסולים לעדות.

כבר אמרתי משנכנס אדר... ליצני-פורים ואחרים העלו בדעתי מושג-יסוד מתורתו של ק. ג. יונג: הארכיטיפים, הלץ (הטריקסטר) הילד והפרסונה...

בקשתי  לרענן את זכרוני ולהבין למה נזכרתי במושגים אלה ולאן הם עשויים להוביל אותי.

אפשר להתייחס לאידיאל האיפוק והצייתנות, ההסתרה וההדחקה – הצל – כאקסיומה. אולם הימנעות משיחה ומגמה מכוונת להשתקת הילדים כמעט עד הדרה, נתפסת בעיני כפרדוקס. וזאת למה? איך ייתכן שהורים שכל כך אוהבים את ילדיהם ומסורים להם, יימנעו משיחה אתם וישתמשו באמצעי משמעת חמורים כדי "לרסן" את ילדיהם.

מצאתי לנכון לבחון האם קיים מקור עמוק  לגישה זו, שמאפשרת את קיומו של דפוס התנהגות שמנוגד לחלוטין לחוויית ההורות הטבעית, והוא אינו מקרה חד פעמי או מקומי אלא תופעה משותפת לאנושות כולה. איך להבין מדוע כל כך חשוב להימנע משיחה עם ילדים? על אף הקרבה והאהבה מצד המבוגרים אל ילדיהם, ועל אף הכמיהה לשיחה עם הילדים, הם מייצרים מחסומים, מדוע הם מוכנים להמעיט בערכם ולהנמיך את קומתם של הילדים?   

וכאן מתחבר הארכיטיפ של הצל. לשיטתו של יונג, אצל כל אדם ישנו תחום מוצל, אליו מתכנסים ערכים, רגשות, רעיונות ותכונות בלתי רצויות. כאלה שהיחיד אינו אוהב וכאלה שהחברה אינה מקבלת ברצון. כלומר, מלכתחילה בני אדם לומדים ומחנכים את עצמם ונעשים בעלי יכולת להכניע להדחיק ולהסתיר תכונות ורעיונות שונים – שקיים חשש שהם בלתי רצויים ועלולים להזיק. חלקם מודעים למצב זה, מעטים מנסים לתת לו ביטוי חתרני, וחלקם רואים אותו כסדר עולמי המובן מאליו.

והנה הם נעשים הורים. ילדם, מתחיל את דרכו בעולם בחירות גמורה. בסקרנות רבה הוא לומד את העולם שסביבו. הוא מתבונן, שומע ורואה, מעיר הערות, מחווה דעה, שואל שאלות. בשנים הראשונות הוא עושה זאת באופן טבעי וספונטני כדרך חיונית להתפתחותו. עד כאן בדומה לליצן, מותר לו להתנהג בחופשיות – משום שהכל סבורים שהוא עדיין אינו יכול להפנים ולממש את "כללי המשחק" שמקובלים בחברה, בתרבות כולה? בשבט? במשפחה?!  אלה, מסביר יונג, הם "התת מודע הקולקטיבי" – אותם יפנים במשך השנים.
נחזור למשפחה. ההורים רואים את החירות בה נוהג הילד, ומכוחו של הרגל המוטבע בהם מילדותם הם, ספק מקנאה וספק מפחד הם נוהגים בו כפי שהם נוהגים בעצמם. מצד אחד אני מציג דמות חיובית ומכובדת, כמסכה או פרסונה בלשונו של יונג, ומצד שני, אני מסתיר ומדחיק את דעותיי ותכונותיי – ואני מבקש שגם הילד יעשה זאת. לשם כך הם מפעילים סמכות לעתים סמכות כוחנית ואף אמצעי הגנה ומערכות מניעה – השתקה שמבטיחה שלא ייאמרו דברים בלתי ראויים.  וכך במו ידינו אנחנו "שופכים את האמבט עם התינוק", ומונעים את האפשרות לדיאלוג פתוח. ובכך, מגדילים את הצל, ומטפחים את הפרסונה – אותה מסכה שאינה אלא הדמות שאני מבקש להראות לעולם. אם להתחבר לשיטתם של ג'ו והרי,(ג'ו הרי --       ) שמחפשים דרך להידברות גלוית לב, אנחנו סוגרים מעברים בין תחום העיוורון לתחומים הידועים ומחזקים את שליטתו של האני העליון, ואיננו מאפשרים התחברות אל התחום הסמוי, תחום העיוורון (קרוב מאוד לצל של יונג).

אולם, אותו תחום – יהא זה "הצל" (יונג) או "העיוורון" (ג'ו הרי) או "האיד" (פרויד) – הוא חלק אינטגרלי של אישיותנו והוא שואף לביטוי. הדחקה מתמשכת ולחץ רב עלולים להביא להתפרצות.

ב"התפרצויות" אלה יש פוטנציאל רב משמעות. הוא עלול להיות הרסני ומסוכן והוא עשוי להיות מקורי, חוקר וממציא ואמן יוצר בתחום האמנויות והמדעים. הוא נושא בתוכו את הביקורת החברתית – שדרושה בכל חברה דמוקרטית אך אינה רצויה לבעלי הכוח.
התרבות לגווניה העניקה "פטור" לליצנים. באופן מפתיע, מותר להם להשמיע את דעותיהם בצורה  מקורית ותוך שימוש בלשון חריפה ובוטה.

אפשר לומר שלתת-מודע הקולקטיבי יש מוצא. נאמר שהלץ משול לילד שטרם הפנים את כללי המשחק, ומה קורה עם בן דמותו של הליצן, הילד? לילד יש פטור מוגבל לגיל הרך, כאשר  מניחים במידה מסוימת של צדק, שהוא אינו מסכן אף אחד. מתוך המעטת ערכו של הילד אין מייחסים לו הבנות מרחיקות לכת. בהקשר זה מעניינת במיוחד התפתחותו של הלץ, צאצאו של הטריקסטר:
"הטריקסטר הוא דמות יוצאת דופן של מחולל שינויים-תעלולן-תחבולן-בדרן שמתריס נגד הסדר החברתי או הקוסמי, ובו בזמן פועל למען החברה, כאשר בהתנהגותו באות לביטוי בוטה ומוגזם תכונות הלא-מודע הצליות שהחברה אוסרת בדרך כלל: מיניות, תוקפנות, ניבול פה". (רות נצר, 2005)

"ארכיטיפ ההיפוך: הוא הופך את כללי החברה על פיהם, לועג למקודש ולסמכות, חוגג מילוי משאלות אסורות ואת חדוות היצר – וכל זאת באישור מלא של החברה". (שם, 2)

"[...] הוא מופיע לעתים כליצן ושוטה בדרן. דמותו משרתת את הצורך של החברה להוציא לאור את האמת הצלית של הנפש - שבלעדיה אין הנפש חיה את כוליותה, ולהיות ערוץ לגיטימי של פתיחת שסתום לדחפים האסורים בדרך כלל". (שם, 3)
"הטריקסטר פורץ את גבולות החוק. ידו בכול. אין לו מחויבות למוסר: תפקידו לשרוד או להתריס, או לשמוח ביצריותו הראשונית. הוא מגלם שלב טרום מוסרי, או מעבר למוסרי" (שם, 4)

לכאן מתחברת גם דמות הליצן הדו-פרצופי. עצוב ושמח, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.  וכן, הליצן העצוב. מדוע עצוב? הרי הוא עושה כעולה על רוחו? פורץ גדרות של נורמות התנהגות ונימוסי חן?

התרבות לגווניה העניקה "פטור" לליצנים. באופן מפתיע, מותר להם להשמיע את דעותיהם בצורה  מקורית ותוך שימוש בלשון חריפה ובוטה. סביר שאישור לדמותו של הלץ, הטריקסטר היונגיאני קבל את מקומו כשסתום להקלת הלחץ. ממשלות ושירותי בטחון כללי יודעים ששחרור לחץ הוא אמצעי טוב להמשך שלטון הכוח. אישית ראיתי זאת בארגנטינה בשנות ה – 80, העיתונים היו מלאים בקריקטורות וסאטירות על המשטר, והשלטון ישב איתן על כסאו.

"הצל" של יונג בעיקרו הוא בלתי מודע קולקטיבי. הוא סך כל הניסיון של המין האנושי שכל אחד מכיל באישיותו. לשם מגיעים מכלול האיסורים, המגבלות, האיסורים והטאבו שהחברה גיבשה לאורך שנים. והם פועלים בצורה דואלית מצד אחד הם מוסתרים מעין כל, ומצד שני, הם שואפים לביטוי. מי מדגים טוב את התופעה הוא הליצן. בלשונו של יונג ארכיטיפ הטריקסטר. גם הוא חותך תרבויות וזמנים. הלץ, המוקיון מקבל פטור מן הטאבו, הוא יכול להביע את כל רעיונותיו – כמעט – בלשון בוטה, בגלוי, כולל ביקורת על מנהיגים ושועי ארץ. אחת לשנה זוכים כולם ב"פטור" הזה. פורים וחגים דומים אצל עמים אחרים, מאפשרים להוציא את השדים מן הבקבוק ולהתלוצץ. מן הצל – יוצאים השדים ולובשים צורות ביטוי שונות בתחפושות, תלבושות וטקסטים פרועים.

קשה להתעלם מהדמיון שבין התנהגות הילד להתנהגות הלץ. בהיותו פורץ גבולות, ידו בכל הוא מביא עליו את היחס העוין. מרגע שנעשינו בני תרבות, ברור שהחברה מבקשת לשמור על מנהגיה וחוקיה. לנורמה החברתית יש מעמד מקודש – שאם לא כן, "איש את אחיו חיים בלעו". הילד, בדומה ללץ מאיים על סמכותה ועל קיומה. את מה שמוכנים לתת ללץ – כ"שסתום לשחרור לחצים" לא מוכנים לתת לילדים. עדיין אין לנו מסגרות מתאימות להידברות עם ילדים, במערכת החינוך מעדיפים למדוד ולהעריך את הישגיהם במקום לדבר אתם על נושאים רלוונטיים.

ומשנכנס אדר... הייתי רוצה להרחיב את גבולותיו, לתת מקום נכבד ללץ שהגיח מן הצל.