זן ואמנות התיפוף 

זן ואמנות התיפוף

לפני שנים הגיע אלי ספר מיוחד בשם "זן ואמנות אחזקת האופנוע" היה זה שנים לפני שהתחלתי לתופף, אותם זמנים הוקדשו למדיטציה שאורכה שעות, היה לי מורה והלכתי למפגשים שנקראו שיחות אמת, היה זה סוג של תעופה אל תוך המהות האנושית, אל תוך התנועה של "מה שמקיים את הנשימה" ,

לאחר שנים הגעתי ואפריקה, ושם היה המפגש המיסטי של המדיטציה והתיפוף, מפגש שגרם לי להיפתח לסוג חדש של שלמות, למהות מפתיעה של הבנות, לאמת שמגיעה לגמרי אחרת,

אני זוכרת שלאחר שעות התיפוף הרבות במשך כל היום, בשעות הלילה עצמתי עיניים להכנס פנימה אל תוך הידע המושלם שתרגלתי וחשתי את נשמות חברי המתופפים , הם ישבו בירכתי המודעות שלי וצפו בחזיון כמו סרט, זה היה מוזר מאוד, כמו אפריקאים שתמיד מבטאים ווקאלית את תחושותיהם, שמעתי אנקות הפתעה, שמעתי הערות ותגובות, היה זה אירוע כל כך מוזר, עברו יותר מ- 10 שנים מאז ועד היום לא אוכל להכחיש את האמת,

האם אנו מבינים את עצמנו?

מאמינה שאנו מבינים את עצמנו טוב מאוד אך לא תמיד ההבנות יורדות לסוף דעתנו ולוקחות אותנו לפיתרון, לאחרים אנו אומרים דברים חכמים מאוד אבל מכאן עד לישום יומיומי אצלנו עדיין הדרך ארוכה,

איך נוכל לראות את עצמנו יותר בעזרת התיפוף?

ברגע שאנו מתחברים לתוף אנו הופכים ערומים מכל הגנה, קווי המתאר של נשמתנו ברורים לגמרי, נוכל להבחין מתי הריכוז נמצא ומתי הוא בורח, נוכל לעקוב אחרי הפקודות שהראש נותן לנו, או לנדוד למקומות אחרים בעוד ידינו מבולבלות ומביכות, עד לרגע שההבנה תבוא לשכון בתוכנו, עד מתי נעכב אותה, ולמה נעכב אותה ,

האם אנו יכולים ללמוד את העולמות שמתנגנים סביבנו בתאום מושלם ולא להתבלבל?

האם אנו מסוגלים לבצע את התפקיד שניתן לנו בתוך מכלול העולמות ?

יש את המימדים סביבנו, מי שראה והתעמק בטרילוגיה "מטריקס" אולי הבין  כבר מזמן, אולי ממש ברגע זה בכוכב אחר מישהו עושה משהו אחר, אפשר לקחת לדוגמא את הלב, והלב משמש תמיד דוגמא בתיפוף, כי זה התוף הפנימי שלנו, הוא מורכב מאין ספור חלקים שכל אחד מהם מבצע תפקיד אחר וכולם יחד עושים את הלמות הלב- החיים, יש עוד דוגמאות, אפילו על הכבישים, כל נהג יש לו את המסלול שלו, אם הוא ירוץ אחרי כל מכונית חולפת לעולם לא יגיע למחוז חפצו, לאחר ההבנה הזו ישנן שתי גישות, אחת "להיות אוטיסטים"  לא לשמוע ולא להתבלבל, לבצע רק את התפקיד שלנו ולהתעלם מכל היתר, הגישה השנייה שבאה לאחר ניסיון ואמון  מסוגלת לבצע תפקיד ובו זמנית ליהנות מההרמוניה של המימדים האחרים המתנגנים מסביב בתאום מושלם, "הדיוק הוא התאום המושלם " (ימימה)

האם אנו יודעים לעוף ולחזור בביטחון?

תחושת התעופה שנגרמת מנגינת הסולו בתיפוף היא משכרת חושים, לאחר שהסכמנו והסתגלנו לעולמות האחרים אנו יכולים לחוש את הבית רועם בביטחון , נמצא שם בשבילנו, יוצאים לתעופה כמו טייס , הכל לפי חוקים מדוייקים עד ההמראה, ושם הכל מותר עד הגדרות האדומים, לולאות באויר ואקרובטיקה , כל מה שנרצה כל עוד אנו בטווח של מגדל הפיקוח, אחרי שמיצינו את המסע ואנו שבים הבייתה, התחושה משכרת הרבה יותר, אנו מתאחדים עם השבט, המצע עליו אנו נוחתים נעים והגיוני, זה כמו להכנס למיטה להתכרבל אחרי שהיינו רחוק מאוד, החוזקה הפנימית מעמיקה וגורמת לנו אושר גדול,

באפריקה – מי שלא יודע לנחות אסור לו לעוף,

 אם עברנו את הגדרות האדומים ומגדל הפיקוח לא מסוגל לראות אותנו שם נמצא הסיכון הגדול, כי יווצר מצב

שהתעופה מסתיימת ואנו נופלים חזרה למקום לא ידוע , לא לשדה התעופה, לא חוזרים לשבט, הבלבול מביך, אנו חייבים לעזוב לשנייה את המרכבה ולחזור שוב למקום הנכון, אם אנו יודעים את המקום הנכון.
האם אנו יודעים לחזור הביתה אחרי ששוטטנו בעולם?

לא תמיד, לפעמים נשוטט אבודים בתוך מימד לא רצוי בשבילנו וזה יגרום לבזבוז זמן, לנתק מהשלמות, רק בגלל שרצינו לראות אם הגדרות האדומים חזקים מספיק כדי לעצור אותנו בזמן, לעיתים- שנים ייקח לנו לשוב למקום הנכון,
האם אנו יודעים לשמור על הבית שלנו?

כאשר אחינו ואחיותינו יוצאים למסע שלהם הדבר הכי חשוב הוא "להחזיק להם" לשמור על שדה התעופה, לשמור על הבית, גם אם זה על חשבון של "לא הקשיב ולא לראות איפה הם ומה הם עושים", כי הסוליסט הוא זה שמהלך על חבל דק, והליווי הוא החבל הדק, הבאס הוא האדמה שמחזיקה את הכל, אז תארו לכם את המצב הבלתי אפשרי של זה שמהלך על החבל הדק כאשר גם החבל וגם האדמה מתנדנדים ורועדים ללא יציבות, מצב בו אף נגן לא יוכל לתת סולו מרחיק לכת ומלא הנאה והפתעות, אם אנו רוצים ש "יחזיקו לנו" אנו חייבים  גם לדעת "להחזיק לאחרים"

האם אנו מקשיבים ומבינים?

להקשיב לאחר להבין את האמירות והדעות שלו, להפנים את האמת בשקט, להיות האדמה , להיות זה שסופג באהבה, זו איכות שלא תסולא בפז, רק אלה באמת לומדים, הם כמו " בור סוד שאינו מאבד אף טיפה" תלמידי חכמים ועילויים בתורת התיפוף,
או רק מדברים ללא הפסק?

יש כאלה שמצחיקים מאוד, הם כל רגע מנסים לזהות רווחים ולהכניס לתוכם גילגולים מהירים ריקים מתוכן, הדיבור שלהם לא באמת מדבר לאף אחד, והם ממשיכים להרעים ולהיות קולניים "כל דאלים גבר"
האם יש לנו משמעת עצמית ?

בעלי המשמעת זוכים בכל הקופה, מזלי הגדול שהייתי בעולם המדיטציה לפני שהגעתי לתופים , למדתי שבתור תלמידה עלי לשתוק ולהקשיב, לשמור את הביית, להיות שם בשביל אחי הנועזים כשהם חוזרים הביתה, לסמוך על כך שיום אחד גם אני אהיה בעולמות , חמש שנים לא יצאתי לסולו ורק ביצעתי ליווי ובאס, היתה לי משמעת עצמית ועד היום יש לי, אני גאה במשמעת הזו, גם אם היא נתקלת בחוסר הבנה של הסביבה שלי, אני מתעקשת עליה, היום כשאני גם טסה וגם שומרת אני מבקשת מתלמידי ותלמידותי את הסבלנות, רק הסבלנות עוזרת לנו להיות במשמעת הזו, להבין את מרות הדיוק, כי אכן, התיפוף יכול להיות המון שמחה וצהלה אבל העומק שלו מלא חוקים, וחוקים זה משמעת, אני זוכרת שאחת התלמידות שלי אמרה לי יום אחד "לקחת לי את כל השמחה מהתוף" אכן, עם כל החוקים שהעמסתי עליה כדי להתקדם אני מאמינה לה, יש את השלב הזה, אבל הוא חולף, אחר כך החוקים נכנסים לנו לדם והופכים להיות חלק מאיתנו ורק אז אנו מתאחדים עם כלי העוצמה שלנו,

האם אנו פרח בר או פרח של חממה וטיפול פרטני?

השאלה אם אנו מוכנים להיות פרח בר, יפה ככל שיהיה, חשוף לפגעי הסביבה ומזג האויר, יכול להסתיים בכל יום נתון ולהשאיר אחריו שובל של זרעים ברוח, או גם זה לא, או שאנו מוכנים ללמוד ממורה, בתשומת לב הבנה וידע, בטיפול פרטני בחממה, שום רע לא יאונה לנו שם, והמורה , הרי הוא עבר הכל כבר קודם, כדאי מאוד לכל בר דעת לקצר את הזמן וללמוד ממורה בטיפול פרטני ותשומת לב אישית,
האם אנו מזהים את השלמות?

השלמות היא התאום והדיוק, התופים כל כך רגישים לשלמות, ישר שומעים אם יש זיוף, ישר יודעים כמה עמוק ואמיתי, אין מצב שתאהב ותתנסה בתופים ולא תחוש את השלמות, ואף תראה אבות קדמונים ומלאכים מסתובבים סביבנו מחייכים, מתאחדים, מספרים את הסיפור הבלתי נגמר. זה הנצחי. שרבים זוכים לו רק אחרי המוות, ואנו שומעים אותו רק אם הם חוזרים משם, חיוך.

מאת : רחל בנגורה, כל הזכויות שמורות (C)