שערו בנפשכם מתי נכתבו המילים הבאות: "גם אם היהודים ינצחו [הכוונה ליהודים במדינת ישראל], בסופה של המלחמה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנה....היהודים 'המנצחים' יהיו מוקפים אוכלוסייה ערבית עוינת, מסוגרים בתוך גבולות מאוימים תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזאת שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית".
ובכן, ללא מאמץ רב ניתן לשייך אמירה זו לימים אלה ממש, אלא שלא כך הדבר. הדברים נכתבו בשנת 1948, בעיצומו של המאבק על ריבונות יהודית בארץ ישראל, והם נכתבו על ידי יהודייה שלא מכבר מלאו מאה שנים להולדתה.
מי הייתה אותה יהודייה, שהעזה לצאת נגד תפיסת העולם המקובלת אז על כל היהודים שחיו בארץ ישראל, ימנים ושמאלנים גם יחד? מי הייתה אותה אישה, שהעזה לצאת נגד הגיונה של מלחמת השחרור, שגבתה כבר באותם ימים חיי צעירים רבים כל כך בארץ ישראל?
אישה זו הייתה חנה ארנדט. ארנדט נולדה בשנת 1906 בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה, קיבלה חינוך משובח ולמדה פילוסופיה במיטב האוניברסיטאות באירופה. עם עליית הנאצים בגרמניה הפכה נרדפת כשאר בני עמה ובדרך נס ניצלה מידי הגרמנים ומצאה בשנת 1941 חוף מבטחים בארה"ב.
בשנים שלאחר תבוסת הנאצים ותום מלחמת העולם השנייה כתבה כמה ספרי הגות מדינית ופילוסופיה. ספרים אלה התמודדו עם השאלה המעיקה של מקורות הטוטליטריות הנאצית ומיצבו את ארנדט כאחת הפילוסופיות המדיניות החשובות במערב וכגיבורת תרבות בארה"ב ובאירופה.
ארנדט לא הייתה מאותם יהודים לא ציונים שיצאו נגד יישוב ארץ ישראל וכינון ריבונות יהודית בה. היא תמכה בהקמת מולדת ליהודים, ודאי לאחר טראומת שלטון הנאצים והשואה. עם זאת חששה ארנדט, אף זאת בהשפעת עליית הנאציזם, מכך שהלאומיות היהודית תהפוך ללאומנות קנאית, מיליטריסטית ובלתי מתחשבת באלה שאינם יהודים.
דבריה המצוטטים בראשית המאמר משקפים חשש זה.
מדינת ישראל, שנאבקה על עצמאותה בשנת 1948 ואף שנים רבות אחר כך, לא קיבלה בשוויון נפש את תפיסתה של ארנדט. ההתנגדות לארנדט והזעם עליה היו נחלתם של הפוליטיקאים הישראליים ואף של גדולי ההוגים שפעלו במדינה באותן שנים. הקהילה האינטלקטואלית הישראלית, לרבות אנשי שם כגרשם שלום ואחרים, סימנה את ארנדט כיריבה וכאויבת למפעל הציוני ולכלל העם היהודי.
גם היום מובן האנטגוניזם שעוררה ארנדט בקרב הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ. עם זאת, בחכמה שלאחר שנות דור, לדבריה של ארנדט טון כמעט נבואי. בימים של אדישות שלטונית להרס מערכת החינוך על כל רבדיה ולהרס מפעלי תרבות בארץ; בימים בהם ראש הממשלה משתבח בפגישה עם גיבורי ספורט והון, אך לא בפגישה עם גיבורי רוח ומדע; בימים שבהם ניכרת ביתר שאת השפעת הצמרת והחשיבה הצבאיות על מדיניות הדרג המדיני, דווקא בימים כאלה מהדהד חששה של חנה ארנדט מ"נטישת התרבות ומעליונות החשיבה הצבאית" ומעורר אותנו למחשבה.
ובכן, ללא מאמץ רב ניתן לשייך אמירה זו לימים אלה ממש, אלא שלא כך הדבר. הדברים נכתבו בשנת 1948, בעיצומו של המאבק על ריבונות יהודית בארץ ישראל, והם נכתבו על ידי יהודייה שלא מכבר מלאו מאה שנים להולדתה.
מי הייתה אותה יהודייה, שהעזה לצאת נגד תפיסת העולם המקובלת אז על כל היהודים שחיו בארץ ישראל, ימנים ושמאלנים גם יחד? מי הייתה אותה אישה, שהעזה לצאת נגד הגיונה של מלחמת השחרור, שגבתה כבר באותם ימים חיי צעירים רבים כל כך בארץ ישראל?
אישה זו הייתה חנה ארנדט. ארנדט נולדה בשנת 1906 בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה, קיבלה חינוך משובח ולמדה פילוסופיה במיטב האוניברסיטאות באירופה. עם עליית הנאצים בגרמניה הפכה נרדפת כשאר בני עמה ובדרך נס ניצלה מידי הגרמנים ומצאה בשנת 1941 חוף מבטחים בארה"ב.
בשנים שלאחר תבוסת הנאצים ותום מלחמת העולם השנייה כתבה כמה ספרי הגות מדינית ופילוסופיה. ספרים אלה התמודדו עם השאלה המעיקה של מקורות הטוטליטריות הנאצית ומיצבו את ארנדט כאחת הפילוסופיות המדיניות החשובות במערב וכגיבורת תרבות בארה"ב ובאירופה.
ארנדט לא הייתה מאותם יהודים לא ציונים שיצאו נגד יישוב ארץ ישראל וכינון ריבונות יהודית בה. היא תמכה בהקמת מולדת ליהודים, ודאי לאחר טראומת שלטון הנאצים והשואה. עם זאת חששה ארנדט, אף זאת בהשפעת עליית הנאציזם, מכך שהלאומיות היהודית תהפוך ללאומנות קנאית, מיליטריסטית ובלתי מתחשבת באלה שאינם יהודים.
דבריה המצוטטים בראשית המאמר משקפים חשש זה.
מדינת ישראל, שנאבקה על עצמאותה בשנת 1948 ואף שנים רבות אחר כך, לא קיבלה בשוויון נפש את תפיסתה של ארנדט. ההתנגדות לארנדט והזעם עליה היו נחלתם של הפוליטיקאים הישראליים ואף של גדולי ההוגים שפעלו במדינה באותן שנים. הקהילה האינטלקטואלית הישראלית, לרבות אנשי שם כגרשם שלום ואחרים, סימנה את ארנדט כיריבה וכאויבת למפעל הציוני ולכלל העם היהודי.
גם היום מובן האנטגוניזם שעוררה ארנדט בקרב הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ. עם זאת, בחכמה שלאחר שנות דור, לדבריה של ארנדט טון כמעט נבואי. בימים של אדישות שלטונית להרס מערכת החינוך על כל רבדיה ולהרס מפעלי תרבות בארץ; בימים בהם ראש הממשלה משתבח בפגישה עם גיבורי ספורט והון, אך לא בפגישה עם גיבורי רוח ומדע; בימים שבהם ניכרת ביתר שאת השפעת הצמרת והחשיבה הצבאיות על מדיניות הדרג המדיני, דווקא בימים כאלה מהדהד חששה של חנה ארנדט מ"נטישת התרבות ומעליונות החשיבה הצבאית" ומעורר אותנו למחשבה.
תמיר דובי עוסק בכתיבה ועריכה של ביוגרפיות וסיפור חיים של אנשים.
