לפני מספר שנים, הקדמתי בשעה לפגישה מתוכננת, והעברתי את זמן ההמתנה בבית קפה סמוך. טרודה במחשבות שונות, לגמתי מהקפה והסתכלתי סביבי. זה היה מקום קטן ונעים. ממולי ישבו שתי נשים, אחת מהן בכתה. השניה דיברה אליה בקול שקט. לידי ישבה משפחה, אבא, אמא וילד קטן. הם היו עסוקים בדין ודברים עם המלצר, בזווית העין, ראיתי חבורה של נשים מבוגרות שחגגו יום-הולדת לאחת מהן, ועל הבר איש עסוק עם לפטופ, ולידו כוס חלב. וברקע המלצרים ועובדי הדלפק, האנשים שבתור, השומר שבכניסה, אלו שבאים ואלו שהולכים.
באותה שעה ממש, הבנתי משהו. שכל האנשים שמסביבי, כנראה שגם כל האנשים שאי פעם חלפו על פניי וגם אלו שלא, כל אחד ואחד מהם שקוע בטרדות מסוג כלשהו. לכל אחד מהם משהו שכואב לו, מעסיק אותו, מפריע לו, מכעיס אותו. כל אחד מהם עבר תלאות בחייו, התמודדות עם אסון, התמודדות עם פרידה, מאבקי-הישרדות, מאבקי-כוח, קושי ביחסים, לכל אחד שאיפה, תקווה, רצון להגשים חלום. בהבדלים כאלו ואחרים, כולנו מתמודדים עם נושאים מורכבים.
עד לתובנה ההיא בבית-הקפה, הייתי משוכנעת שהעולם נחלק לשניים - אלו שהכל הולך להם קשה וצריכים להתאמץ בכל תחום בחיים, והאחרים - המאושרים. הייתי בטוחה שהחיים לא הוגנים, שיש אנשים שהכל בא להם בקלות, שטוב להם כי נולדו להורים הנכונים, לסביבה או לתנאים הנכונים, או כי מזלם שיחק להם. הייתי חושבת על הנושאים הרצינים שמטרידים אותי ומדירים שינה מעיניי, שואלת את עצמי "למה הולך לי כל-כך קשה?" "למה אני מרגישה בדידות?" ומקנאה בכל אלו שישנים היטב בלילה, שחוזרים מדי ערב למשפחה חמה ואוהבת, שיש להם כל מה שביקשו ויותר, והם נהנים מחיים עשירים ומספקים.
ופתאום בין חבורת הנשים העליזות, והאשה שבוכה בשולחן שממולי, הבנתי שאנחנו איננו נחלקים לנבחרים ולמוכי-גורל, תלאות החיים אינן מבדילות ביננו, החיים אינם מפלים ביננו לטובה או לרעה
- הם פשוט קיימים.
ואנחנו מתנהלים בתוכם, מגיבים או יוזמים, מקבלים קשה או בהבנה, בוראים מציאות או נלחמים בה. רוקדים עם החיים או נאבקים בהם. והבחירה לרקוד או להילחם היא ממש בחירה יזומה שלנו.
לרקוד עם החיים
אז איך זה שיש אנשים שמרגישים שהחיים שלהם טובים, מאושרים וממצים, בעוד יש כאלו שנאבקים ומרגישים כאילו כל יום הם יוצאים למאבק, והחיים שלהם הם סידרת קשיים שאינם מסתיימים לעולם?
זהו בדיוק ההבדל ביננו האנשים. בין אלו מאיתנו שלומדים לחיות את החיים ובין אלו שמעדיפים להילחם בהם. בין אלו שזורמים עם נהר החיים, וקופצים על שפע הטוב שיש לו להציע, ובין אלו שמבקשים למחות על כך שהחיים לא נותנים להם את מה שהם חושבים שהם רוצים. זהו ההבדל בין לרקוד עם החיים, ובין להיאבק בהם. בין לטרוף אותם, לזלול מהם, לשאוף אותם מלוא הריאות, להתענג עליהם, לחיות אותם במלוא מובנם, ובין להתפשר, להתווכח, להיאבק, להילחם, לסבול, לכעוס ולהתמרמר על נתוני הפתיחה. זהו בדיוק ההבדל בין לחיות באמת, לבין להתקיים.
החיים הם גדולים, זה רק אנחנו שעושים אותם קטנים.
יש בהם מכל טוב, שפע של אנשים טובים ומטיבים, שפע של יופי ואושר. יש בהם היצע רחב כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות פתוחות בפנינו. לחיות חיים גדולים, זה לחיות טוב, בלי שמשהו יחנוק כל הזמן, זה להיות מודע לאפשרויות הבחירה, לעשות דברים שאנחנו אוהבים, מתוך עניין, אהבה, תענוג. לחיות חיים של יצירה, הגשמה חיים של יופי, בהם השלם עולה על סך חלקיו, במובן של הרמוניה בין מרכיבי החיים השונים.
אבל רבים מאיתנו מתפשרים על חיים מסוג אחר לחלוטין. חיים קטנים. שבהם אנחנו מנסים להתאים את עצמנו, את הכישורים שלנו, למידות של מציאות שנכפית עלינו ואינה מתאימה לנו. במקום לתפור לעצמנו חיים במידות המתאימות לנו, אנחנו מסתפקים במעט מדי, בהרבה פחות מכפי שמגיע לנו באמת.
להתפשר לעומת להתגמש
להתפשר ולהתגמש, שתי מלים דומות אבל שונות. האחת מבטאת את המאבק עם החיים, את התגובה אליהם, השנייה מבטאת את הריקוד היזום איתם.
להתפשר זה להסתכל על בן הזוג שלנו ולדעת שאנחנו איתו למרות שמגיע לנו יותר.
להתפשר זה לסרוק את מודעות הדרושים ולשקול עבודות רק כי נראה לנו שנוכל לעשות אותן.
להתפשר זה לתת לחששות ולפחדים לקבוע עבורנו מה נעשה, ומה לא נעשה.
להתפשר זה לבחור במקצוע משיקולים של יוקרה, כבוד, או לחץ משפחתי.
להתפשר זה לאכול מהשאריות שהילדים השאירו בצלחת או לחטוף משהו מהיר בעבודה כי אנחנו מאוד עסוקים.
להתפשר זה לחסות בצילם של אחרים, ולהנות מפירורי תהילתם.
להתפשר זה לתת למישהו להקטין אותנו ולשתוק.
להתפשר זה כל דבר שאתם עושים ואומרים לעצמכם - מגיע לי יותר. אני הרבה יותר חכם, מוכשר, מעניין, ממה שיש לי ובעיקר מגיע לי הרבה יותר ממה שאני מסתפק בו.
להתגמש זה לא לוותר על מה שחשוב לנו, אלא להסכים לשקול גם דרכים אחרות להגיע לשם ולזכור שיש דרכים שונות להגיע לאותה נקודה.
להתגמש זה להכיר בחולשה שלנו, ולא לרדת על עצמנו כשהיא מופיעה.
להתגמש זה להסכים לשמוע משהו שיש לאחרים להגיד.
להתגמש זה להבליג לפעמים.
להתגמש זה לשנות תוכניות כשהן לא יעילות.
להתגמש זה לדעת שגם כשדברים משתבשים, הם אינם משנים את הכשרון, היצירתיות והתכונות הטובות שבנו.
להתגמש זה לאזן בין מרכיבי החיים.
להתגמש זה לא להתפשר על דברים שחשובים לנו, זה לא לוותר על חלומות ודברים שמעניינים אותנו, זה להבין שהדרך להשיג אותם עשויה להיות שונה ממה שתכננו, בהתאם למה שהחיים מזמנים לנו.
הפסיקו להתפשר, התחילו לרקוד עם החיים
הריקוד עם החיים מתחיל בהחלטה. החליטו כבר מהיום שמגיע לכם יותר. אם פחד מנהל אתכם אינכם חייבים להקשיב לו. זכרו שהוא רוצה לשמור עליכם אבל לפעמים הוא רוצה להגן יותר מדי. סרבו לשתף פעולה עם המבקר הפנימי שלכם שאומר שזה מה יש - הוא טועה. האבקו בו, שלחו אותו לדרך חדשה, הוקיעו אותו מתוככם. השתמשו בכל השיטות האפשריות ורכשו שיטות נוספות כדי לטהר את עצמכם מהקולות המזמזמים בראשכם מנטרות שליליות. התחילו להזין את עצמכם בחומר משובח לנפש. קראו ספרים, שננו משפטים מיטיבים, שוחחו עם אנשים מעצימים, עשו מדיטציה, וכל פעולה אחרת שמחזקת את החלטתכם לבחור בריקוד עם החיים.
התחילו לפעול. מזה הרגע והלאה, כל דבר שתעשו יוקדש ללימוד צעדי הריקוד עם החיים.
שאפו להיות יזמים בחייכם - כמה זמן שאתם מתכננים להגשים חלום שלכם ואינכם מיישמים אותו בגלל מליון הסברים ותרוצים שונים?
שאפו להיות המובילים - כמה פעמים הגבתם לדברים שמתרחשים בחייכם, מתוך מקום של רפיון ומחסור באנרגיות, נתתם להם להיות המובילים?
הגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן להפסיק לתת לדברים להתרחש מעצמם, ולהתחיל ליצור בעצמנו את החיים שהיינו רוצים. להשיג את מה שבאמת מגיע לנו. לדרוש את מה שלחיים יש להציע.
יעל ארבל – מנטורית ומנחה בתקשורת מקרבת
מנכ"לית "להעז להיות אני" - ידע, מוטיבציה, כלים וסביבה תומכת למימוש הפוטנציאל האישי והעסקי, עם התמקדות במחסומים המחשבתיים והרגשיים שיוצרים תקיעות, חוסר החלטיות או שיתוק בעשייה, ומונעים צמיחה ופריצת-דרך.
