כך יעשה לאיש אשר סרב לתת גט לאשתו 

כך יעשה לאיש אשר סרב לתת גט לאשתו

המאמר עוסק בפסק דין של בית משפט לענייני משפחה אשר ניתן ביום 28.2.2013 אשר פסק כי בעל אשר סירב לתן גט לאשתו במשך תקופה של למעלה מ- 3 שנים יפצה אותה כספית בסך של למעלה מ-200,000 ש"ח כאשר, במעמד ההחלטה בחן בית המשפט את השאלה האם זכאית האישה לפיצויי בעבור התקופה שהיה ברור לכל כי לא יגיעו הצדדים לשלום בית והאם יש צידוק למתן גט כהליך סחיטה. להלן פסק הדין בקצרה:

המדובר, בבני זוג אשר להם 12 ילדים, אשר התחתנו בשנת 1980 ונפרדו בשנת 3.11.2000 זה מזו וחיו בפירוד כלכלי וזוגי ואולם, לאחר מסכת תחינות, בקשות ותביעות רק בשנת 2009 נאות הבעל לתת לאישה גט. הבעל מצדו הגיש תביעה לשלום בית, אך כעבור שנה, ולאחר ששלום הבית לא צלח, הגישה האישה תביעת גירושין - לאחר דיונים רבים בבית הדין הרבני בשנת 2008 חויב הבעל בגט.

בני הזוג התגרשו רק בסוף שנת 2009 ולאחר שהאישה הגישה נגד הבעל תביעה לפיצוי נזיקי של 1.5 מיליון שקל, בגין הנזקים שנגרמו לה בשל סרבנותו לגט וטענה כי סירובו של הבעל לתת לה גט לאורך השנים פגע בזכויותיה לקיים את חייה כרצונה ולהקים משפחה חדשה.

קביעת בית המשפט:

קבע בית המשפט הנכבד, כי יש לחלק את התנהלות הבעל ל- 2 תקופות: האחת, בין שנת 2000 עד לשנת 2006, בהן נראה לעין כי אכן נסה להגיע לשלום בית, ולאחר מכן, להגיע להסכמות בנוגע לרכוש ולילדים.

השנייה, מהיום בו בית הדין הרבני המליץ לצדדים להתגרש, בשנת 2006 ועד מתן הגט בפועל בשנת 2009.

באשר לתקופה הראשונה נקבע כי הצדדים ניסו להגיע לשלום בית; לאחר מכן, ניהלו מו"מ בו דנו בין היתר בהסדרי ראייה, משמורת והסדרת חובות משותפים, וניתן פסק דין לפירוק שיתוף ומכירת דירת מגורים, נקבע כי עצם הגשת תביעת גירושין אינה מחייבת את הבעל להסכים מידית לגט וטבעי שינסה תחילה להגיע לשלום בית ולאחר מכן להסכם גירושין ראוי ומשכך לא מדובר בסרבנות.

באשר לתקופה השנייה נקבע כי החל מיולי 2006, התנהגותו של הנתבע פגעה בכבודה של האישה וגם פגעה באוטונומיה שלה לבחור את האופן בו היא תחיה את חייה. ברם, החל מיולי 2006, גם בית הדין הבין כי אין סיכוי לשלום בית והמליץ להם להיפרד, וחזקה על הנתבע כי אף הוא הבין כך את פני הדברים. אי לכך, סירובו של הבעל למתן הגט מיולי 2006 ועד ליום מתן הגט נגוע בחוסר תום לב ומעמידה לתובעת עילת תביעה בגין הפגיעה בה שהינה פועל יוצא מסירובו האמור.

משכך נקבע כי בתקופה השנייה התרשל הבעל כלפי האישה.

עוד נראה כי בית המשפט נתן את דעתו למתן גט כהליך סחיטה באומרו:

"ההסכמה להתגרש איננה אמורה להיות כלי לסחיטה כלפי אף אחד מבני הזוג, גבר או אישה. לעתים, יש הצדקה מוסרית, חברתית וכלכלית, בהשהיית הגט עד להסדר התביעות הממוניות. אולם במקרה דנן, סירובו של הבעל להתגרש משנת 2006 ואילך אינו ראוי: חלפו שנים כה רבות, היו התדיינויות מרובות בענייני רכוש, שהוסדרו על ידי פסקי-דין חלוטים, והסירוב לתת גט גם לאחר ששני הצדדים הבינו שאין סיכוי לשלום בית, אינו מוצדק בכל קני מידה שהם. אינני מקבל את טענת הבעל לפיה רצה להגיע להסדר כלכלי ולהסדרי ראייה המיטיבים עימו בטרם מתן הגט, שכן, אין כל קשר הכרחי בין שני העניינים, ובשלב כה מתקדם, ניתן היה לבעל לתת את הגט ובמקביל להמשיך לדון ביתר ענייניו; והעובדה שלא עשה כן רק מוכיחה כי מתן הגט הפך לכלי לסחיטת וויתורים מצד האישה."

לאחר שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה שהתנהגות הבעל וסירובו במשך כשלוש שנים לתת גט לאשתו הינם בגדר עוולה המזכה את האישה לפיצוי באשר לגובה הפיצוי, נפסק כי בנסיבות המקרה, זכאית האישה לקבל פיצוי עבור תקופה של 3 שנים ו 3 חודשים של סרבנות, בגובה של 202,500 שקל.

פס"ד תמ"ש 26190-08 ש.ז. נ' ד.ז.