מאת י. בן יהודה
גדולי הפסימיים שהמתינו בוש לרגע המיוחל שיקראו לילד בשמו ויראו לו את הדרך הסלולה לעבר היציאה, או לחילופין לרגע הניתוח בבשר החי, ואם דווקא רוצים גם מסיבת פרידה יכולה לבוא בחשבון, נעמדו אתמול יום רביעי על רגליהם האחוריות שעה ששמעו את תוצאות דו"ח וינוגרד על כשל התנהלותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, לפי המתח העמוק שהצליחו השופטים לבית וינוגרד להחדיר לעורקיהם של אזרחיה של מדינת ישראל, שבהגיע שעה היעד של פרסום הדו"ח נעמדו משל הם לדום משל היה זה צפירה של איזכור יום השואה או יום חגיגת יום הולדתה המדיני. ואם נגדיר זאת במשפט קצר וקולע שיגדיר בקצרה את מה שבעצם ארע אתמול בכותלי משכן הכנסת, אז אין משפט יותר מתאים מלומר ש'כשיש חברים לא צריך פרוטקציה', כי איך יתכן שאחד ממקבלי ההחלטות הכבדות והמסובכות ביותר שבגינו איבד צבא הגנה לישראל 33 חיילים שיקרים ליקיריהם ועוד 3 חיילים שבכלל לא חושבים להחזיר אותם הביתה, ועומד הוא ומכריז מכל על במה לעיני כל עם ומיקרופון כי ידו לא היתה במעל הזה כלל ואם נגדיר זאת בלשון מליצית יותר נכנס לתרדמת קיץ ל60 שעות של כל המבצע הארוך ורווי הדמים הזה. ובוא נניח שהיו צריכים לערוך את המבצע הזה מכל מיני שיקולים בטחוניים שאין בידי כותב השורות כאזרח ולא כבטחוניסט לשפוט זאת, אבל ברגע שראו כולם את מלחמת הגרילה ואת אי מוכנות הצבא למבצע גדול ורחב ההיקף שכזה שכלל לא התאים למידה והמכונות של צבא הגנה לישראל, כי תפרו חליפה שכלל לא מתאימה ללובש, והמדינה נכנסה לאטרף שכזה שכלל לא ראו אף אחד מולם. היש דבר יותר אבסורדי מזה, כי במלחמה כמו במלחמה יש או ניצוח או נוצח. אז מישהו צריך וחייב לקחת על עצמו את מלוא האחריות על המחדלים שאירעו שם באותה עת וכמו חברו לתפקיד עמיר פרץ שהבין ונגע לליבו הטעות הטקטית שנעשתה שם, ראה לנכון לעזוב את השטח ולחזור הביתה. כיאה למנהיג חברתי הנוטל אחריות העם.
העם דוגל במעשים ולא התבטאויות שישארו על הנייר כמאמר הכתוב עשית ופרסמת עשית את זה, פרסמת ולא עשית לא עשית כלום, העם שבע מספינים ואמירות מרחיקות לכת של ראש הממשלה ושל יועציו הבכירים שיהיו הבכירים ככל שיהיו, ובמקרה הטוב ישמשו את העיתונאים לעוד כותרות פוליטיות, ובמקרה הפחות טוב גם את זה לא והם יגנזו בארכיונם הפרטי.
ויהי אחר דו"ח וינוגרד - שמחה עצובה
עוד לא יבשה הדיו על דו"ח וינוגרד, והנה הכל כבר יודעים להעריך ולנתח את הדו"ח. כל אלה שהספיקו להעמיק באותם 629 עמודים של הדו"ח ראויים לכל הערכה. אלא שיש לקחת את האמירות בעירבון מוגבל. גם אם המדובר במנוסה והמהיר ביותר בקריאה, אין זה סביר שיוכל אדם לקרוא לעומק כמות כה גדולה של חומר. וגם אם הוא הספיק לשבור שיא גינס, אין כלל סיכוי שהקריאה הייתה רצינית ועניינית. משמע, הכל חפיף, הכל כותרות שכל אחד בוחר, תלוי מה האינטרס שלו האישי. הבעיה היא שמעבר לאינטרס האישי, יש, כך נדמה, איזו מדינה שחייבים לנהל ולהגן עליה. אך, מה לעשות שהכל הפך לפוליטיקה זולה.
דווח שבמשרד ראש הממשלה נשמו לרווחה, ברק קורא את הדו"ח ומתחייב ליישם כל הערה בצבא. זו שמחה לעניים, מהולה בעצב, העובר מקצה הארץ ועד קצה הארץ השלישי. במקום לחפש את המהות, את החשוב, עוסקים בעריפת ראשים. אין לממשלה הנוכחית, ממשלת לבנון השניה, הלוקסוס לנוח על זרי דפנה. יתכן ולא יערפו ראשים, אך התקלות שנתגלו לא יחפו על שום ראש זה או אחר. ברור לחלוטין, והכל כאוס אחד גדול. ומדוע, לא משום שהממשלה הנוכחית המציאה משהו חדש, אלא משום שבמשך שנים רבות זהו המצב לאשורו.
חוקרים רבים התריעו במשך השנים ששיטת העבודה של ממשלות ישראל מול הצבא וגופי הביטחון האחרים גובלת בפשע. מה שנראה כטבעי ביותר - היינו עבודה מסודרת, מעמיקה, רצינית - הפכה במשך השנים לחלטורה, לעתה והמבול אחרינו.
הצבא מתנהל כ"מדינה בתוך מדינה". אין בעל בית אזרחי שמנחה, מפקח, בודק, אלא יש צבא ועל פיו יישק דבר. ומה מתברר, שהגוף הכה חשוב, אולי החשוב ביותר במדינה, מתנהל כבזאר, וכל אחד כטוב בעיניו יעשה.
אין כאן מקום לפרט את כל הדברים כי המקום צר מלהכיל את כלל מסקנות ועדת וינוגרד, אך אם יקראו את הדו"ח לעומקו, לבטח תצטייר תמונה עגומה מאוד.
בדו"ח דובר על תקלות קשות בממשק שבין הצבא לקברניטים. ממשק, מעצם הגדרתו, חייב להצביע על יחסי גומלין מסודרים וענייניים. מה שהדו"ח מגלה הוא שהצבא השתלט על המדינה, היינו פוטש שקט, כשכל הקברניטים מפחדים לסתור את קביעת הצבא. המשמעות היא שבעצם כל אזרחי ישראל הבוחרים את מנהיגיהם, משתתפים בהצגה, "פורים-שפיל", או בסימולציות שונות, כי הרי בנושאי ביטחון וחוץ, הצבא הוא השולט.
זהו מצב בלתי נסבל המשחרר את הדרג המדיני מן האחריות העצומה שיש לו על ביטחון המדינה. יתרה מזו, אם ראש הממשלה ושר הביטחון, ואולי עוד כמה שרים, בכל זאת מנסים להבין משהו, הרי כל שאר השרים אין להם מושג ולו הקלוש ביותר על הנעשה, או לחילופין, מיישרים קו עם הוראות ראש הממשלה.
מצער לקרוא את העדויות של בכירים ביותר לשעבר, אשר למען הנוחיות הפוליטית פעלו בניגוד לדעתם ומצפונם. נשיא המדינה הנוכחי, מר שמעון פרס, שר התחבורה שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, ושרים אחרים, הצביעו בעד מהלכים מנוגדים לחלוטין לתפיסתם המקצועית וניסיונם. זהו פשע שלא יסולא בפז.
הנחת הרווחה של הפוליטיקאים ואנשי הצבא הבכירים שהיו מעורבים במלחמת לבנון השנייה, שמחתם שהדו"ח לא קרא לעריפת ראשיהם, מעציבה ביותר. אין ממה לשמוח. העובדות קשות ביותר עד כדי אימה. עריפת ראשים לא תסייע לתיקון המצב כי ברור שכל התקלות הללו אינם פרי מלחמת לבנון השנייה בלבד. שנים רבות מתנהלות המערכות הרגישות ביותר באותו האופן, אך לא היה פוצה פה ומצפצף. ואם כבר היה, הוא נהדף בבוז, בגסות רוח וביהירות אופיינית.
מדינת ישראל חשובה יותר מכל פוליטיקאי, יהיה זה המוצלח ביותר. במצב הנוכחי, טוב שמלחמת לבנון השנייה פוצצה את הבועה בתוכה חיו אזרחי ישראל במשך שנים רבות. זהו הזמן לתיקונים מערכתיים. במשך שנה לא ניתן לתקן הכל, אך חייבים להתחיל לעסוק בעיקר ולא כל הזמן בפוליטיקה בזויה.
ומילה אחרונה למסקנות הועדה על 60 השעות האחרונות למלחמה. פוליטיקאים ציניים, רדופי אובססיה של שלטון וכוח, עשו שימוש נלוז במוות כדי לזכות בכסא הנחשק. זו תעודת עניות לכל אלה שנטלו חלק במחזה האבסורד הזה.
הדו"ח עבר עתה למגרש הציבורי. זהו המקום הראוי שיידון והציבור יחליט את מי לשלוח הביתה ואת מי להשאיר או להכתיר.
ראש הממשלה מתחזק בסקרים
הרוח הנושבת החל מאתמול יום רביעי מסביבתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לאחר פרסום דו"ח ועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השניה, היא של שביעות רצון מופגנת. התחושה של מקורבי אולמרט היא שראש הממשלה צלח את הדו"ח וישרוד עם ממשלתו עוד זמן ארוך.
גם סקר מעריב/NRG שפורסם הבוקר מראה על עליה משמעותית בתמיכה בממשלת אולמרט, ובפרט ביחס לסקר קודם שבוצע לאחר דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד לפני מספר חודשים. לפי הסקר החדש, 42 אחוזים מהנשאלים הביעו תמיכה בהישארות הממשלה על כנה אך תוך קביעת מועד מוסכם חדש לבחירות. כרבע מהציבור דורשים עם זאת עריכת בחירות חדשות באופן מיידי. בד בבד, כמעט 40% מהמשיבים קוראים לשר הביטחון ויו"ר העבודה, אהוד ברק, להוביל את מפלגתו מחוץ לקואליציה תוך קביעת מועד מוסכם לבחירות. 22 אחוזים סבורים שהבחירות צריכות להיות עוד שנה, ועד אז על ברק להישאר בתפקידו תחת ממשלת אולמרט, ואחוז זהה כמעט מוותר אף על הדרישה לעריכת בחירות חדשות. עם זאת, יו"ר האופוזיציה והליכוד, בינימין נתניהו, עדיין מוביל בפער משמעותי (37 אחוזים) כמועמד המועדף של הציבור לתפקיד ראש הממשלה הבא, ומשתרכים הרחק מאחורי ציפי לבני, שרת החוץ ואהוד ברק, עם כ-20 אחוזי תמיכה כל אחד.
ריקושט פוליטי ראשון בתוך קדימה היא הודעתו היום (31 בינואר) של ח"כ אביגדור יצחקי, לשעבר יו"ר הקואליציה, כי יפרוש בתוך 3 שבועות מהכנסת בשל הבנתו כי ראש הממשלה נשאר בתפקידו גם לאחר דו"ח וינוגרד. בצהרים אמורים שרי המפלגה להתכנס לדיון בממצאי דו"ח וינוגרד.
ביני לביני
שר הבטחון ח"כ עמיר פרץ לא יכול להישאר כך בצד ללא מעש גם הוא חייב איזשהו ספין תקשורתי ולוא אפילו הקטן ביותר, ולכך ראה לנכון שר הבטחון לשעבר עמיר פרץ לתקוף את עמיתו לתפקיד שר הביטחון הנוכחי אהוד ברק במסיבת העיתונאים שכינס בעקבות פרסום דו"ח וינוגרד הסופי. לדבריו, מי שהחליט "לנטוש את לבנון ללא הסכם, תוך הפקרת שותפינו הנוצרים" יצר ואקום "שהזמין את חיזבאללה להשתלט עליו". פרץ גם רימז למופז שלא התריע, לדבריו בעת כהונתו כרמטכ"ל וכסגן רמטכ"ל על המצב בלבנון, "אלא שתק ושתק".
פרץ אומנם הודה כי הייתה החמצה במלחמה, אך לדבריו, היציאה למלחמה הייתה החלטה נכונה. לדבריו, המציאות שקדמה ליציאה למלחמה לוותה ב"שיתוק, מאזן אימה", כאשר חיזבאללה ניתח זאת, לדבריו, כחופש פעולה מוחלט.
שר הביטחון לשעבר אמר בלעג כי הוא מצטער שלא היה לו סיכוי בחודשיים בהם כיהן בתפקידו "לטפל במקלטים ולשמן את כל המערכות השונות שמופקדות על הטיפול בעורף", ולדבריו הכין תוכנית לשיקום העורף לפני שעזב את תפקידו.
אולמרט 'הכתם המוסרי הוסר מעלי'
הכתם המוסרי הוסר מעלי, הצדק סוף סוף יצא לאור" כך אמר אתמול ראש הממשלה, אהוד אולמרט לאחר פרסום דו"ח וינוגרד. "הארץ" מביא את דברי מקורביו של אולמרט המעידים כי 'אולמרט התרגש עד דמעות' לאחר שקרא את הקטעים בדו"ח העוסקים במהלך הקרקעי.
במקביל קראו אולמרט ושרים אחרים בקדימה ליו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק לגלות אחריות לאומית ולא לפרוש מהממשלה. בליכוד ובארגוני המחאה מיקדו את תגובתם בקריאה להתפטרות ברק.
שר הביטחון אמר בתגובה כי יעיין בדו"ח ויפרסם את תגובתו בימים הקרובים. בכירים בעבודה מעריכים כי לאור מסקנות הדו"ח לא יפרוש ברק מן הממשלה.
תוך כך ב"קדימה" מתכוונים לשנות אסטרטגיה פוליטית כלפי גופים אופוזיציונרים ובראשם בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד.
הורים שכולים רבים הביעו מורת רוח על תוצאות הדו"ח עם פרסומו אתמול והביעו ביקורת חריפה על הדו"ח. אמש (ד') הוקם אוהל מחאה של מטה תנועת "אם תרצו" מול ביתו של שר הביטחון, אהוד ברק. הורים רבים, כך עולה, סבורים כי הדרג המדיני נושא באחריות לרוב הכישלונות במלחמה, ולא הצבא כפי שעולה מן הדו"ח.
מלחמת הדישדוש
כותרות העיתונים בימים שקדמו לפרסום דו"ח וינוגרד, התמקדו במתקפה הקרקעית ב-60 השעות האחרונות למלחמה. אולמרט הואשם בכך ששלח עשרות חיילים למותם מסיבות אישיות, פוליטיות, תקשורתיות, ספיניות, לא ענייניות. ההתמקדות הזאת יצרה ציפיה למסקנות חמורות שתתמקדנה בנושא זה. ועדת החקירה הפריכה את ההאשמות הללו והציגה את המתקפה כהכרחית. הפער בין הציפיות למסקנות בנושא זה, יצר תחושה של דו"ח קל, שהיטיב עם אולמרט. אולמרט וסביבתו, מצדם, נאחזו בעובדה זו כמוצאי שלל רב, מנסים להפוך את הדו"ח לניצחון פוליטי.
אל לנו להתבלבל. השורה התחתונה של הדו"ח, והיא החשובה ביותר, היא שצה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השניה. במזה"ת, אסור לישראל לא לנצח במלחמה. במקרה זה, העובדה שלא ניצחנו במלחמה חמורה במיוחד, כיוון שצה"ל הגדול והחזק כשל מול ארגון גרילה וטרור קטן. במשך 33 ימים תמימים, מלחמה ארוכה מאוד, לא הצליח צה"ל להתמודד עם ירי הקטיושות ששיתק 1/3 מדינה. עד היום האחרון למלחמה, צה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את מכסת הקטיושות היומית. המלחמה היתה חייבת להסתיים אחרת לגמרי - בניצחון מוחלט ומוחץ של ישראל, בריסוק חיזבאללה, בניצחון שיוציא לאויב את החשק להתעסק איתנו עוד שנים רבות. כתוצאה מהכישלון הזה, נפגע קשות כוח ההרתעה של צה"ל, עובדה שבאה לידי ביטוי מידי יום בשדרות.
זהו כישלון אדיר מימדים. לא היה בתולדות המדינה כישלון גדול מזה. מי נושא באחריות לכישלון הזה? מי שהיה נושא באחריות להצלחה, אילו היתה. אילו ישראל ניצחה במלחמה, התהילה היתה בראש ובראשונה של ראש הממשלה, אחריו של שר הביטחון ואחריו של הרמטכ"ל, ובדין. זו בדיוק היררכיית האחריות לכישלון. מותר להנהגה לטעות ולהיכשל. איני סבור שמשמעות של אחריות לכישלון היא בהכרח התפטרות. יש צדק רב באמירה שלעתים משמעותה של אחריות היא תיקון הכשלים. השאלה היא מה סדר גודל הכישלון. מלחמה היא המבחן העליון של ההנהגה. הנהגה שלא הצליחה להביא לניצחון, במלחמה כזו, מול אויב כזה, אינה יכולה להישאר על מקומה. שלושת האחראים חייבים להתפטר. שניים מהם כבר עשו כן. האיש הנושא באחריות העל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב ללכת בעקבותיהם.
מה הגורמים לכישלון?
ועדת וינוגרד הצביעה על כשלים וליקויים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי והממשק שביניהם. אולם הכשל העיקרי הוא ערכי. הכישלון נבע מכך שערכי הלחימה של צה"ל, ובראשם הדבקות במשימה ובהשגת ניצחון בכל מחיר, נשחקו קשות. צה"ל פחד ממלחמה, פחד מקורבנות ולכן המלחמה התנהלה בשיטת פגע וברח. כל המלחמה היתה דישדוש אחד גדול. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם, ולמלחמה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא יוכל לנצח. בעיות ערכיות מסוג זה, הן תוצאה של כשל מנהיגותי. אין זה כשל מנהיגותי של צה"ל בלבד, אלא בראש ובראשונה של הדרג שמעל צה"ל - הנהגת המדינה.
הקונספציה המופרכת, על פיה ניתן לנצח במלחמה באמצעות חיל האוויר וירי ארטילרי מרחוק, הינה תוצאה ישירה של הפחד ממלחמה. דווקא הישגיו המרשימים של חיל האוויר בהשמדת מאגר הטילים ארוכי הטווח שהיו בידי חיזבאללה, ממחישים את מופרכותה של הקונספציה - חיל האוויר מקצועי ומתפקד היטב במשימות שלשמן הוא קיים, אך אין ביכולתו להחליף את כוחות היבשה. אין מלחמה דה-לוקס.
הקונספציה היתה שגויה מראש, אך חמורה יותר הדבקות בה אחרי שהתבררה מופרכותה. ביום הראשון למלחמה היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאמנם, כדי להיות ערוך לצורך במתקפה קרקעית. עוד בשבוע הראשון של המלחמה, כשהתברר שפעולת חיל האוויר לא הביאה לניצחון, היה צורך בהחלטה על פעולה קרקעית. ניתן היה לסיים את המלחמה בניצחון גדול בתוך שבועיים. אך הממשלה היססה. הפיקוד של צה"ל היסס. הפעולה נדחתה ונדחתה. הירי על יישובי הצפון נמשך וגבר. כוחות קטנים של צה"ל נשלחו להתברבר ולדשדש, ללא מטרות ברורות, סמוך לגבול. כושר ההרתעה הישראלי הלך ונשחק. את ההחלטה על המבצע הקרקעי קיבלה הממשלה רק כאשר כבר לא נותרה לה ברירה, אך גם כאשר לא היה בידי כוחות צה"ל יכולת להשיג את מטרות המבצע ולהביא לניצחון. זהו כישלון נורא, המחייב התפטרות האחראים לו.
יש לציין, שעצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. זו היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות מתמדת בריבונותה. ברגע שישראל השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון לא היתה כל עילה לפגיעה בישראל. ברגע שנעשו פיגועים, היה על צה"ל להגיב בחומרה. אולם ישראל לא עשתה כן, ובמשך שש שנים חיזבאללה התגרה שוב ושוב, ניסה פעמים רבות ופעמיים הצליח לחטוף חיילים. ירה מפעם לפעם קטיושות. המציא את פיקציית חוות שבעא וניהל מלחמת התשה באזור הר דב. ובמקביל - התעצם, השתלט על כל דרום לבנון, אגר ארסנל טילים אדיר מימדים, ואחרי כל תגובה ישראלית לפרובוקציה של חיזבאללה, הפגיז את האוכלוסיה האזרחית לאורך הגבול. תושבי צפון הארץ היו לבני ערובה של חיזבאללה. חטיפת שני החיילים וירי הקטיושות הנרחב בבוקר ה-12 ביוני 2006 היו השיא. לא היתה לישראל כל ברירה, אלא לצאת למלחמה. אולמרט ופרץ ראויים לשבח על עצם ההחלטה הזאת.
אולם המלחמה היתה חייבת להסתיים בניצחון. ואם היא לא הסתיימה בניצחון, מוטב שלא פרצה משפרצה. מי שנושא באחריות לתוצאה, הוא מי שניהל את המערכה בצורה קלוקלת. אהוד אולמרט חייב להתפטר.
הכשל העיקרי - תפיסתי
הכשל התרבותי שגרם לכישלון הצורב, לא התחיל באולמרט. הכירסום בתחושת הצדק של הציונות ולפיכך בנכונות להלחם לשלם מחיר דמים על הגנת המדינה, לא החל באולמרט. אשליות השלום המשכרות והמשקרות מאוסלו ואילך סיממו את החברה הישראלית, את ממשלות ישראל ואת צה"ל וניוונו אותו.
אולמרט אינו אשם בכשל המתמשך, אך הוא חוליה בשרשרת האחריות לו. איתרע מזלו שהמלחמה פרצה במשמרת שלו, אך הוא ניהל אותה על פי הקוד התרבותי הלקוי שהביא לכישלון. לכן, עליו להתפטר.
ראוי היה שאולמרט יתפטר מיד אחרי המלחמה ולא להמתין למסקנות הוועדה. היה עליו להתפטר בדיוק מהסיבה שחייבה הקמת ועדת חקירה - עצם הכישלון החמור במלחמה. אולם משלא עשה כן, היו לו שנה וחצי להפיק לקחים ולתקן את דרכו. תיקון הדרך, היה שינוי הכיוון התרבותי; חינוך הציבור להכיר במציאות החיים המזרח תיכונית שאינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין - אי הכרת הערבים בזכות קיומנו, עובדה שבעטיה לא צפוי שלום בדורנו. אולמרט עשה את ההיפך הגמור - דבק במסכת האשליות, בתהליך אנאפוליס ובהימנעות מתגובה נחרצת למתקפת הטרור ופשעי המלחמה נגד תושביה האזרחיים של שדרות ובנותיה.
אילו הפיק לקחים ושינה את דרכו, היה היגיון מסויים בטענה שחרף הכישלון הצורב במלחמה, יש לתת לו הזדמנות. משלא הפיק לקחים והוא ממשיך ללכת בדרך שגרמה לכישלון, עליו ללכת הביתה.
ועל כך ענו כולם ואמרו "אולמרט" לך הביתה אבל מהר!!!!
גדולי הפסימיים שהמתינו בוש לרגע המיוחל שיקראו לילד בשמו ויראו לו את הדרך הסלולה לעבר היציאה, או לחילופין לרגע הניתוח בבשר החי, ואם דווקא רוצים גם מסיבת פרידה יכולה לבוא בחשבון, נעמדו אתמול יום רביעי על רגליהם האחוריות שעה ששמעו את תוצאות דו"ח וינוגרד על כשל התנהלותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, לפי המתח העמוק שהצליחו השופטים לבית וינוגרד להחדיר לעורקיהם של אזרחיה של מדינת ישראל, שבהגיע שעה היעד של פרסום הדו"ח נעמדו משל הם לדום משל היה זה צפירה של איזכור יום השואה או יום חגיגת יום הולדתה המדיני. ואם נגדיר זאת במשפט קצר וקולע שיגדיר בקצרה את מה שבעצם ארע אתמול בכותלי משכן הכנסת, אז אין משפט יותר מתאים מלומר ש'כשיש חברים לא צריך פרוטקציה', כי איך יתכן שאחד ממקבלי ההחלטות הכבדות והמסובכות ביותר שבגינו איבד צבא הגנה לישראל 33 חיילים שיקרים ליקיריהם ועוד 3 חיילים שבכלל לא חושבים להחזיר אותם הביתה, ועומד הוא ומכריז מכל על במה לעיני כל עם ומיקרופון כי ידו לא היתה במעל הזה כלל ואם נגדיר זאת בלשון מליצית יותר נכנס לתרדמת קיץ ל60 שעות של כל המבצע הארוך ורווי הדמים הזה. ובוא נניח שהיו צריכים לערוך את המבצע הזה מכל מיני שיקולים בטחוניים שאין בידי כותב השורות כאזרח ולא כבטחוניסט לשפוט זאת, אבל ברגע שראו כולם את מלחמת הגרילה ואת אי מוכנות הצבא למבצע גדול ורחב ההיקף שכזה שכלל לא התאים למידה והמכונות של צבא הגנה לישראל, כי תפרו חליפה שכלל לא מתאימה ללובש, והמדינה נכנסה לאטרף שכזה שכלל לא ראו אף אחד מולם. היש דבר יותר אבסורדי מזה, כי במלחמה כמו במלחמה יש או ניצוח או נוצח. אז מישהו צריך וחייב לקחת על עצמו את מלוא האחריות על המחדלים שאירעו שם באותה עת וכמו חברו לתפקיד עמיר פרץ שהבין ונגע לליבו הטעות הטקטית שנעשתה שם, ראה לנכון לעזוב את השטח ולחזור הביתה. כיאה למנהיג חברתי הנוטל אחריות העם.
העם דוגל במעשים ולא התבטאויות שישארו על הנייר כמאמר הכתוב עשית ופרסמת עשית את זה, פרסמת ולא עשית לא עשית כלום, העם שבע מספינים ואמירות מרחיקות לכת של ראש הממשלה ושל יועציו הבכירים שיהיו הבכירים ככל שיהיו, ובמקרה הטוב ישמשו את העיתונאים לעוד כותרות פוליטיות, ובמקרה הפחות טוב גם את זה לא והם יגנזו בארכיונם הפרטי.
ויהי אחר דו"ח וינוגרד - שמחה עצובה
עוד לא יבשה הדיו על דו"ח וינוגרד, והנה הכל כבר יודעים להעריך ולנתח את הדו"ח. כל אלה שהספיקו להעמיק באותם 629 עמודים של הדו"ח ראויים לכל הערכה. אלא שיש לקחת את האמירות בעירבון מוגבל. גם אם המדובר במנוסה והמהיר ביותר בקריאה, אין זה סביר שיוכל אדם לקרוא לעומק כמות כה גדולה של חומר. וגם אם הוא הספיק לשבור שיא גינס, אין כלל סיכוי שהקריאה הייתה רצינית ועניינית. משמע, הכל חפיף, הכל כותרות שכל אחד בוחר, תלוי מה האינטרס שלו האישי. הבעיה היא שמעבר לאינטרס האישי, יש, כך נדמה, איזו מדינה שחייבים לנהל ולהגן עליה. אך, מה לעשות שהכל הפך לפוליטיקה זולה.
דווח שבמשרד ראש הממשלה נשמו לרווחה, ברק קורא את הדו"ח ומתחייב ליישם כל הערה בצבא. זו שמחה לעניים, מהולה בעצב, העובר מקצה הארץ ועד קצה הארץ השלישי. במקום לחפש את המהות, את החשוב, עוסקים בעריפת ראשים. אין לממשלה הנוכחית, ממשלת לבנון השניה, הלוקסוס לנוח על זרי דפנה. יתכן ולא יערפו ראשים, אך התקלות שנתגלו לא יחפו על שום ראש זה או אחר. ברור לחלוטין, והכל כאוס אחד גדול. ומדוע, לא משום שהממשלה הנוכחית המציאה משהו חדש, אלא משום שבמשך שנים רבות זהו המצב לאשורו.
חוקרים רבים התריעו במשך השנים ששיטת העבודה של ממשלות ישראל מול הצבא וגופי הביטחון האחרים גובלת בפשע. מה שנראה כטבעי ביותר - היינו עבודה מסודרת, מעמיקה, רצינית - הפכה במשך השנים לחלטורה, לעתה והמבול אחרינו.
הצבא מתנהל כ"מדינה בתוך מדינה". אין בעל בית אזרחי שמנחה, מפקח, בודק, אלא יש צבא ועל פיו יישק דבר. ומה מתברר, שהגוף הכה חשוב, אולי החשוב ביותר במדינה, מתנהל כבזאר, וכל אחד כטוב בעיניו יעשה.
אין כאן מקום לפרט את כל הדברים כי המקום צר מלהכיל את כלל מסקנות ועדת וינוגרד, אך אם יקראו את הדו"ח לעומקו, לבטח תצטייר תמונה עגומה מאוד.
בדו"ח דובר על תקלות קשות בממשק שבין הצבא לקברניטים. ממשק, מעצם הגדרתו, חייב להצביע על יחסי גומלין מסודרים וענייניים. מה שהדו"ח מגלה הוא שהצבא השתלט על המדינה, היינו פוטש שקט, כשכל הקברניטים מפחדים לסתור את קביעת הצבא. המשמעות היא שבעצם כל אזרחי ישראל הבוחרים את מנהיגיהם, משתתפים בהצגה, "פורים-שפיל", או בסימולציות שונות, כי הרי בנושאי ביטחון וחוץ, הצבא הוא השולט.
זהו מצב בלתי נסבל המשחרר את הדרג המדיני מן האחריות העצומה שיש לו על ביטחון המדינה. יתרה מזו, אם ראש הממשלה ושר הביטחון, ואולי עוד כמה שרים, בכל זאת מנסים להבין משהו, הרי כל שאר השרים אין להם מושג ולו הקלוש ביותר על הנעשה, או לחילופין, מיישרים קו עם הוראות ראש הממשלה.
מצער לקרוא את העדויות של בכירים ביותר לשעבר, אשר למען הנוחיות הפוליטית פעלו בניגוד לדעתם ומצפונם. נשיא המדינה הנוכחי, מר שמעון פרס, שר התחבורה שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, ושרים אחרים, הצביעו בעד מהלכים מנוגדים לחלוטין לתפיסתם המקצועית וניסיונם. זהו פשע שלא יסולא בפז.
הנחת הרווחה של הפוליטיקאים ואנשי הצבא הבכירים שהיו מעורבים במלחמת לבנון השנייה, שמחתם שהדו"ח לא קרא לעריפת ראשיהם, מעציבה ביותר. אין ממה לשמוח. העובדות קשות ביותר עד כדי אימה. עריפת ראשים לא תסייע לתיקון המצב כי ברור שכל התקלות הללו אינם פרי מלחמת לבנון השנייה בלבד. שנים רבות מתנהלות המערכות הרגישות ביותר באותו האופן, אך לא היה פוצה פה ומצפצף. ואם כבר היה, הוא נהדף בבוז, בגסות רוח וביהירות אופיינית.
מדינת ישראל חשובה יותר מכל פוליטיקאי, יהיה זה המוצלח ביותר. במצב הנוכחי, טוב שמלחמת לבנון השנייה פוצצה את הבועה בתוכה חיו אזרחי ישראל במשך שנים רבות. זהו הזמן לתיקונים מערכתיים. במשך שנה לא ניתן לתקן הכל, אך חייבים להתחיל לעסוק בעיקר ולא כל הזמן בפוליטיקה בזויה.
ומילה אחרונה למסקנות הועדה על 60 השעות האחרונות למלחמה. פוליטיקאים ציניים, רדופי אובססיה של שלטון וכוח, עשו שימוש נלוז במוות כדי לזכות בכסא הנחשק. זו תעודת עניות לכל אלה שנטלו חלק במחזה האבסורד הזה.
הדו"ח עבר עתה למגרש הציבורי. זהו המקום הראוי שיידון והציבור יחליט את מי לשלוח הביתה ואת מי להשאיר או להכתיר.
ראש הממשלה מתחזק בסקרים
הרוח הנושבת החל מאתמול יום רביעי מסביבתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לאחר פרסום דו"ח ועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השניה, היא של שביעות רצון מופגנת. התחושה של מקורבי אולמרט היא שראש הממשלה צלח את הדו"ח וישרוד עם ממשלתו עוד זמן ארוך.
גם סקר מעריב/NRG שפורסם הבוקר מראה על עליה משמעותית בתמיכה בממשלת אולמרט, ובפרט ביחס לסקר קודם שבוצע לאחר דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד לפני מספר חודשים. לפי הסקר החדש, 42 אחוזים מהנשאלים הביעו תמיכה בהישארות הממשלה על כנה אך תוך קביעת מועד מוסכם חדש לבחירות. כרבע מהציבור דורשים עם זאת עריכת בחירות חדשות באופן מיידי. בד בבד, כמעט 40% מהמשיבים קוראים לשר הביטחון ויו"ר העבודה, אהוד ברק, להוביל את מפלגתו מחוץ לקואליציה תוך קביעת מועד מוסכם לבחירות. 22 אחוזים סבורים שהבחירות צריכות להיות עוד שנה, ועד אז על ברק להישאר בתפקידו תחת ממשלת אולמרט, ואחוז זהה כמעט מוותר אף על הדרישה לעריכת בחירות חדשות. עם זאת, יו"ר האופוזיציה והליכוד, בינימין נתניהו, עדיין מוביל בפער משמעותי (37 אחוזים) כמועמד המועדף של הציבור לתפקיד ראש הממשלה הבא, ומשתרכים הרחק מאחורי ציפי לבני, שרת החוץ ואהוד ברק, עם כ-20 אחוזי תמיכה כל אחד.
ריקושט פוליטי ראשון בתוך קדימה היא הודעתו היום (31 בינואר) של ח"כ אביגדור יצחקי, לשעבר יו"ר הקואליציה, כי יפרוש בתוך 3 שבועות מהכנסת בשל הבנתו כי ראש הממשלה נשאר בתפקידו גם לאחר דו"ח וינוגרד. בצהרים אמורים שרי המפלגה להתכנס לדיון בממצאי דו"ח וינוגרד.
ביני לביני
שר הבטחון ח"כ עמיר פרץ לא יכול להישאר כך בצד ללא מעש גם הוא חייב איזשהו ספין תקשורתי ולוא אפילו הקטן ביותר, ולכך ראה לנכון שר הבטחון לשעבר עמיר פרץ לתקוף את עמיתו לתפקיד שר הביטחון הנוכחי אהוד ברק במסיבת העיתונאים שכינס בעקבות פרסום דו"ח וינוגרד הסופי. לדבריו, מי שהחליט "לנטוש את לבנון ללא הסכם, תוך הפקרת שותפינו הנוצרים" יצר ואקום "שהזמין את חיזבאללה להשתלט עליו". פרץ גם רימז למופז שלא התריע, לדבריו בעת כהונתו כרמטכ"ל וכסגן רמטכ"ל על המצב בלבנון, "אלא שתק ושתק".
פרץ אומנם הודה כי הייתה החמצה במלחמה, אך לדבריו, היציאה למלחמה הייתה החלטה נכונה. לדבריו, המציאות שקדמה ליציאה למלחמה לוותה ב"שיתוק, מאזן אימה", כאשר חיזבאללה ניתח זאת, לדבריו, כחופש פעולה מוחלט.
שר הביטחון לשעבר אמר בלעג כי הוא מצטער שלא היה לו סיכוי בחודשיים בהם כיהן בתפקידו "לטפל במקלטים ולשמן את כל המערכות השונות שמופקדות על הטיפול בעורף", ולדבריו הכין תוכנית לשיקום העורף לפני שעזב את תפקידו.
אולמרט 'הכתם המוסרי הוסר מעלי'
הכתם המוסרי הוסר מעלי, הצדק סוף סוף יצא לאור" כך אמר אתמול ראש הממשלה, אהוד אולמרט לאחר פרסום דו"ח וינוגרד. "הארץ" מביא את דברי מקורביו של אולמרט המעידים כי 'אולמרט התרגש עד דמעות' לאחר שקרא את הקטעים בדו"ח העוסקים במהלך הקרקעי.
במקביל קראו אולמרט ושרים אחרים בקדימה ליו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק לגלות אחריות לאומית ולא לפרוש מהממשלה. בליכוד ובארגוני המחאה מיקדו את תגובתם בקריאה להתפטרות ברק.
שר הביטחון אמר בתגובה כי יעיין בדו"ח ויפרסם את תגובתו בימים הקרובים. בכירים בעבודה מעריכים כי לאור מסקנות הדו"ח לא יפרוש ברק מן הממשלה.
תוך כך ב"קדימה" מתכוונים לשנות אסטרטגיה פוליטית כלפי גופים אופוזיציונרים ובראשם בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד.
הורים שכולים רבים הביעו מורת רוח על תוצאות הדו"ח עם פרסומו אתמול והביעו ביקורת חריפה על הדו"ח. אמש (ד') הוקם אוהל מחאה של מטה תנועת "אם תרצו" מול ביתו של שר הביטחון, אהוד ברק. הורים רבים, כך עולה, סבורים כי הדרג המדיני נושא באחריות לרוב הכישלונות במלחמה, ולא הצבא כפי שעולה מן הדו"ח.
מלחמת הדישדוש
כותרות העיתונים בימים שקדמו לפרסום דו"ח וינוגרד, התמקדו במתקפה הקרקעית ב-60 השעות האחרונות למלחמה. אולמרט הואשם בכך ששלח עשרות חיילים למותם מסיבות אישיות, פוליטיות, תקשורתיות, ספיניות, לא ענייניות. ההתמקדות הזאת יצרה ציפיה למסקנות חמורות שתתמקדנה בנושא זה. ועדת החקירה הפריכה את ההאשמות הללו והציגה את המתקפה כהכרחית. הפער בין הציפיות למסקנות בנושא זה, יצר תחושה של דו"ח קל, שהיטיב עם אולמרט. אולמרט וסביבתו, מצדם, נאחזו בעובדה זו כמוצאי שלל רב, מנסים להפוך את הדו"ח לניצחון פוליטי.
אל לנו להתבלבל. השורה התחתונה של הדו"ח, והיא החשובה ביותר, היא שצה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השניה. במזה"ת, אסור לישראל לא לנצח במלחמה. במקרה זה, העובדה שלא ניצחנו במלחמה חמורה במיוחד, כיוון שצה"ל הגדול והחזק כשל מול ארגון גרילה וטרור קטן. במשך 33 ימים תמימים, מלחמה ארוכה מאוד, לא הצליח צה"ל להתמודד עם ירי הקטיושות ששיתק 1/3 מדינה. עד היום האחרון למלחמה, צה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את מכסת הקטיושות היומית. המלחמה היתה חייבת להסתיים אחרת לגמרי - בניצחון מוחלט ומוחץ של ישראל, בריסוק חיזבאללה, בניצחון שיוציא לאויב את החשק להתעסק איתנו עוד שנים רבות. כתוצאה מהכישלון הזה, נפגע קשות כוח ההרתעה של צה"ל, עובדה שבאה לידי ביטוי מידי יום בשדרות.
זהו כישלון אדיר מימדים. לא היה בתולדות המדינה כישלון גדול מזה. מי נושא באחריות לכישלון הזה? מי שהיה נושא באחריות להצלחה, אילו היתה. אילו ישראל ניצחה במלחמה, התהילה היתה בראש ובראשונה של ראש הממשלה, אחריו של שר הביטחון ואחריו של הרמטכ"ל, ובדין. זו בדיוק היררכיית האחריות לכישלון. מותר להנהגה לטעות ולהיכשל. איני סבור שמשמעות של אחריות לכישלון היא בהכרח התפטרות. יש צדק רב באמירה שלעתים משמעותה של אחריות היא תיקון הכשלים. השאלה היא מה סדר גודל הכישלון. מלחמה היא המבחן העליון של ההנהגה. הנהגה שלא הצליחה להביא לניצחון, במלחמה כזו, מול אויב כזה, אינה יכולה להישאר על מקומה. שלושת האחראים חייבים להתפטר. שניים מהם כבר עשו כן. האיש הנושא באחריות העל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב ללכת בעקבותיהם.
מה הגורמים לכישלון?
ועדת וינוגרד הצביעה על כשלים וליקויים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי והממשק שביניהם. אולם הכשל העיקרי הוא ערכי. הכישלון נבע מכך שערכי הלחימה של צה"ל, ובראשם הדבקות במשימה ובהשגת ניצחון בכל מחיר, נשחקו קשות. צה"ל פחד ממלחמה, פחד מקורבנות ולכן המלחמה התנהלה בשיטת פגע וברח. כל המלחמה היתה דישדוש אחד גדול. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם, ולמלחמה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא יוכל לנצח. בעיות ערכיות מסוג זה, הן תוצאה של כשל מנהיגותי. אין זה כשל מנהיגותי של צה"ל בלבד, אלא בראש ובראשונה של הדרג שמעל צה"ל - הנהגת המדינה.
הקונספציה המופרכת, על פיה ניתן לנצח במלחמה באמצעות חיל האוויר וירי ארטילרי מרחוק, הינה תוצאה ישירה של הפחד ממלחמה. דווקא הישגיו המרשימים של חיל האוויר בהשמדת מאגר הטילים ארוכי הטווח שהיו בידי חיזבאללה, ממחישים את מופרכותה של הקונספציה - חיל האוויר מקצועי ומתפקד היטב במשימות שלשמן הוא קיים, אך אין ביכולתו להחליף את כוחות היבשה. אין מלחמה דה-לוקס.
הקונספציה היתה שגויה מראש, אך חמורה יותר הדבקות בה אחרי שהתבררה מופרכותה. ביום הראשון למלחמה היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאמנם, כדי להיות ערוך לצורך במתקפה קרקעית. עוד בשבוע הראשון של המלחמה, כשהתברר שפעולת חיל האוויר לא הביאה לניצחון, היה צורך בהחלטה על פעולה קרקעית. ניתן היה לסיים את המלחמה בניצחון גדול בתוך שבועיים. אך הממשלה היססה. הפיקוד של צה"ל היסס. הפעולה נדחתה ונדחתה. הירי על יישובי הצפון נמשך וגבר. כוחות קטנים של צה"ל נשלחו להתברבר ולדשדש, ללא מטרות ברורות, סמוך לגבול. כושר ההרתעה הישראלי הלך ונשחק. את ההחלטה על המבצע הקרקעי קיבלה הממשלה רק כאשר כבר לא נותרה לה ברירה, אך גם כאשר לא היה בידי כוחות צה"ל יכולת להשיג את מטרות המבצע ולהביא לניצחון. זהו כישלון נורא, המחייב התפטרות האחראים לו.
יש לציין, שעצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. זו היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות מתמדת בריבונותה. ברגע שישראל השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון לא היתה כל עילה לפגיעה בישראל. ברגע שנעשו פיגועים, היה על צה"ל להגיב בחומרה. אולם ישראל לא עשתה כן, ובמשך שש שנים חיזבאללה התגרה שוב ושוב, ניסה פעמים רבות ופעמיים הצליח לחטוף חיילים. ירה מפעם לפעם קטיושות. המציא את פיקציית חוות שבעא וניהל מלחמת התשה באזור הר דב. ובמקביל - התעצם, השתלט על כל דרום לבנון, אגר ארסנל טילים אדיר מימדים, ואחרי כל תגובה ישראלית לפרובוקציה של חיזבאללה, הפגיז את האוכלוסיה האזרחית לאורך הגבול. תושבי צפון הארץ היו לבני ערובה של חיזבאללה. חטיפת שני החיילים וירי הקטיושות הנרחב בבוקר ה-12 ביוני 2006 היו השיא. לא היתה לישראל כל ברירה, אלא לצאת למלחמה. אולמרט ופרץ ראויים לשבח על עצם ההחלטה הזאת.
אולם המלחמה היתה חייבת להסתיים בניצחון. ואם היא לא הסתיימה בניצחון, מוטב שלא פרצה משפרצה. מי שנושא באחריות לתוצאה, הוא מי שניהל את המערכה בצורה קלוקלת. אהוד אולמרט חייב להתפטר.
הכשל העיקרי - תפיסתי
הכשל התרבותי שגרם לכישלון הצורב, לא התחיל באולמרט. הכירסום בתחושת הצדק של הציונות ולפיכך בנכונות להלחם לשלם מחיר דמים על הגנת המדינה, לא החל באולמרט. אשליות השלום המשכרות והמשקרות מאוסלו ואילך סיממו את החברה הישראלית, את ממשלות ישראל ואת צה"ל וניוונו אותו.
אולמרט אינו אשם בכשל המתמשך, אך הוא חוליה בשרשרת האחריות לו. איתרע מזלו שהמלחמה פרצה במשמרת שלו, אך הוא ניהל אותה על פי הקוד התרבותי הלקוי שהביא לכישלון. לכן, עליו להתפטר.
ראוי היה שאולמרט יתפטר מיד אחרי המלחמה ולא להמתין למסקנות הוועדה. היה עליו להתפטר בדיוק מהסיבה שחייבה הקמת ועדת חקירה - עצם הכישלון החמור במלחמה. אולם משלא עשה כן, היו לו שנה וחצי להפיק לקחים ולתקן את דרכו. תיקון הדרך, היה שינוי הכיוון התרבותי; חינוך הציבור להכיר במציאות החיים המזרח תיכונית שאינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין - אי הכרת הערבים בזכות קיומנו, עובדה שבעטיה לא צפוי שלום בדורנו. אולמרט עשה את ההיפך הגמור - דבק במסכת האשליות, בתהליך אנאפוליס ובהימנעות מתגובה נחרצת למתקפת הטרור ופשעי המלחמה נגד תושביה האזרחיים של שדרות ובנותיה.
אילו הפיק לקחים ושינה את דרכו, היה היגיון מסויים בטענה שחרף הכישלון הצורב במלחמה, יש לתת לו הזדמנות. משלא הפיק לקחים והוא ממשיך ללכת בדרך שגרמה לכישלון, עליו ללכת הביתה.
ועל כך ענו כולם ואמרו "אולמרט" לך הביתה אבל מהר!!!!
אלי גרין -י. בן יהודה
עורך ומנסח מכתבים לידידים
עורך ומנסח מכתבים לידידים
