חוויות של מורה פרטי למוזיקה במחיצת ילדים ונוער על הספקטרום האוטיסטי 

כשאני מנסה לתאר את החוויה של העבודה עם ילדים אלו, ולא משנה מהי רמת התפקוד, עולות לי לראש מילים כמו ניתוק מסוגים שונים, תקשורת לא רציונאלית ולא קונבנציונאלית. תקשורת זו מתבטאת בכך שהתגובות של הילדים לדברים שאני אומר ועושה, לא יהיו תגובות רגילות, אליהן נחשפים בחברה. התגובות ייראו מוזרות ולא שגרתיות. לפעמים אני יכול להגיד משהו, והתגובה של הילדים נראית לא קשורה בכלל למה שאמרתי, או שאלתי, אלא למה שמעסיק אותם בתוך עולמם הפנימי.

דווקא הניתוק, הקושי של הילדים האלו להבין אחרים, ושל אחרים להבין אותם, ולתקשר איתם בדרך שאנו מכירים, הוא זה שמושך אותי להתחבר אליהם ולמצוא את הדרך להגיע אליהם, למצוא שפה משותפת, לסייע לילדים לבטא תכנים רגשיים באמצעות המוזיקה ולפתח את הרצון של הילדים להצליח בנגינה, בשירה ובחיים בכלל.

זה תמיד מפתיע מחדש, מעניין ומעורר אצלי הרבה חיבה כלפי הילד, והרבה רצון להגיע אליו. אלה הדברים המאתגרים והמעניינים שמושכים אותי לעבוד עם הילדים האלה.

אני חש כמה לילדים קשה לפענח קודים חברתיים, להבין דברים בסיסיים בתקשורת רגילה, כמו להמתין עד שהשני יסיים את דבריו ואז לדבר, או להבין שיש חלוקה בין מורה לתלמיד, שהמורה מלמד והתלמיד לומד.

קורים מקרים שלילדים יש אסוציאציות או רצון לדבר על משהו אחר, משהו שעולה להם בראש, או לעשות משהו אחר ממה שעושים בשיעור, שהם יותר אוהבים, שיותר קל להם, שיותר מושך אותם.

אני חושב על הקושי להכיר את הילד, לבנות קשר, להבין במה הוא מתעניין, מה מעסיק אותו, ואני משתמש בתכנים שמעניינים אותו כדי ליצור איתו קשר ואמון.

אלה מילות המפתח - קשר ואמון.

כל תלמיד הוא עולם בפני עצמו, וכל חוויה עם תלמיד שונה לגמרי מחוויה עם תלמיד אחר, והמשמעות היא שאני צריך לעבוד באופן גמיש ויצירתי, להביא תכנים מגוונים, ולשים לב לאווירה של השיעור, לרגשות שמתעוררים אצל הילד ואצלי ולקשר שמתפתח ביני לבינו.

אנסה להמחיש זאת באמצעות תיאור מספר דוגמאות קצרות מהעבודה שאני עושה עם יואב (שם בדוי).

החוויה עם יואב

יואב הוא ילד חמוד בן 5 וחצי, נראה רגיל לגמרי, שיערו חום כהה  ועיניו ירוקות, מתולתל, בעל הבעה רצינית בדרך כלל על פניו. לפעמים נראה שקשה להצחיק אותו, קשה לו להביע משהו, אין מימיקה בפניו. הוא תזזיתי, קופץ ממקום למקום ומדבר לדבר, ויכול לומר או להתעסק במשהו שפתאום מושך את תשומת לבו, ללא קשר לסיטואציה שהוא נמצא בה.

אני משתמש במוזיקה כדי להתחבר ליואב, להוציא ממנו תכנים רגשיים ולעבוד על מיומנויות קוגניטיביות, מוטוריות ותקשורתיות.

כשאני מגיע אליו הביתה, הוא מקבל את פניי בפנים שבדרך כלל אינם מסגירים שמחה או עצב, הוא לא יאמר לי שלום, אלא ישתף אותי מיד במחשבה כלשהי שהיתה לו בראש באותו רגע, או שמשהו בי ימשוך את תשומת ליבו, אולי פריט לבוש שהוא עוד לא ראה אותי לובש לפני כן. הוא חד אבחנה, ויכול לשים לב לדברים הכי קטנים שהשתנו בי מהפעם הקודמת, פרטים שאפילו לי לוקח כמה שניות להבין למה הוא מתכוון, כמו מכנסי ג'ינס שבמקרה הוא עוד לא ראה למשל..

אני נכנס אליו לחדר, והוא תמיד מסתכל לראות מה הבאתי על אף שאני תמיד מביא איתי בכל פעם שאני בא את אותם הדברים: קלידים וגיטרה.

אחת המטרות שלי בשיעורים עם יואב היא לנסות לגרום לו להיות איתי בתוך הסיטואציה כמה שיותר, שיראה אותי ואת הדברים שאנחנו עושים באותו רגע ולא ינדוד במחשבותיו למקומות אחרים. לכן אני מנסה כבר מהרגע שאני מגיע, עוד לפני שהשיעור עצמו מתחיל, לשתף אותו בארגון החדר והכלים, ומעודד אותו לעזרה הדדית.

במפגשים הראשונים שלי איתו, הייתי צריך לשים את כלי הנגינה, ולהביא בעצמי כיסאות מהמטבח אל החדר שלו.  ניסיתי לשתף אותו בהכנות אלה, אך בשיעורים הראשונים הוא היה בדרך כלל מסרב או אומר שקשה לו או כבד לו. במהלך הזמן, אני מנסה לשתף אותו ולגרום לו להיות איתי בתוך המצב, שיהיה רגיש כלפי סדר הפעולות שצריך לעשות לפני שיעור באופן משותף.

בהדרגה, לאחר מספר פעמים שהגעתי אליו, הוא התחיל להביא בעצמו את הכיסאות מהמטבח ובאותו זמן ארגנתי את הכלים, וזה נעשה למין נוהל של חלוקת אחריות בינינו.

בשיעורים הראשונים שלי עם יואב, כמו עם כל ילד שאני עובד איתו, הדבר שהכי חשוב לי הוא שפשוט יהיה לו כיף ושהוא ירצה לראות אותי שוב. לא באתי עם תוכנית מובנית כלשהי אלא עם הקשבה מאד עמוקה כלפיו, מכוון לגמרי אליו, ולרוב, הוא זה שקבע למעשה מה יקרה בשיעור. המטרה היתה להתחבר אליו. היה לי חשוב שבמפגשים איתי, יואב לא יחווה דרישות שקשה לו למלא אחריהן, מתח או לחץ, לא רציתי להגביל את החופש שלו, וניסיתי עד כמה שאפשר שהאווירה תהיה גמישה וזורמת.

במהלך המפגשים שלנו, הצעתי תכנים, מוזיקה, שירים, וראיתי איך הוא מגיב להצעות שלי. בהדרגה ניתן היה לעניין אותו בתכנים חדשים, ואז יכולתי לבנות תוכנית שיעורים, וליצור תבנית קבועה לכל שיעור.

אחת הפעילויות שלנו היא למידת שירים, מוכרים וחדשים. אחת המטרות של פעילות זו היא לשפר את יכולת הריכוז שלו כך שיוכל להקשיב לשיר מתחילתו ועד סופו, דבר שהיה לו מאוד קשה לעשות.

תוך כדי ההקשבה שלו לשיר שאני שר, קורה משהו נוסף. הוא בהדרגה מבין את הסדר, הקשר, הצורך להקשיב לזולת, לפעול לפי תורות, פעם התור שלי לשיר שיר חדש לגמרי, שהוא לא מכיר, ולאחר מכן, התור שלו לבחור איזה שיר שהוא אוהב ואותו נשיר ביחד.

במפגשים הראשונים, יואב התקשה מאד להקשיב לשירים ששרתי, אך בהדרגה הוא הגביר את היכולת שלו להקשיב, בכל פעם עוד קצת.

אחרי בערך שמונה שיעורים, הוא מקשיב לשיר מההתחלה עד הסוף, והוא מבקש עוד שיר! וכשאני שואל אותו אם הוא רוצה לשיר בעצמו, הוא אומר לי שהוא רק רוצה להקשיב. והוא יושב מההתחלה ועד הסוף. איזו התקדמות!

אני חש סיפוק עצום כשיואב מקשיב לשיר מההתחלה עד הסוף, ורואה שנבנה קשר טוב של כבוד הדדי, יכולת לתת מקום לאחר, יכולת לראות את הזולת. בהתחלה הוא יותר ראה את עצמו, ואני הייתי שם כמישהו שבא מבחוץ ללמד אותו משהו, אך בהדרגה הקשר בינינו הפך ליותר חברי ושיתופי.

מעבר לכך, גם יכולת הריכוז של יואב עלתה. ההקשבה לשירים שיפרה לו את היכולת להתרכז. לשבת, להקשיב לשיר כמה דקות בלי לעשות כלום. מדהים איך הפעילות הקטנה הזו יכולה לעזור לו וגם להפוך את כל השיעור לחוויה הרבה יותר רגועה, זורמת והדדית.

דבר נוסף שאני עושה בשיעור הוא להשתעשע, לשחק ולאלתר.

כשאני מלמד אותו שירים שהוא מכיר, אני מציג בפניו את המילים המדוייקות של השיר, כדי שהוא ילמד אותן, ותוך כדי לימוד המילים, יתנסה ב"חוק החברתי" שעל פיו כולם שרים את המילים של השיר.

אבל אחר כך אנחנו יוצרים ווריאציה, ומחברים לשיר מילים אחרות, שהוא רוצה, התכנים שמעניינים אותו, ותוך כדי כך לומדים מילים נוספות, מתנסים בשליפה של פריטים נוספים מאותו עולם תוכן.

למשל, יואב מאד אוהב כלי נגינה, לראות אותם, לשמוע אותם. החדר שלו מלא צעצועים של כלי נגינה.

אז כשאנחנו שרים למשל את השיר של עוזי חיטמן (דתיה בן-דור כתבה את המילים והלחן), "אני תמיד נשאר אני", אנחנו ממציאים מילים חדשות:

"לפעמים אני קלידים

ולפעמים גיטרה

לפעמים קצת מפוחית

ולפעמים תופים..."

בעזרת הפעילות הזאת, אנו גם מחזקים את מיומנות שליפת המילים מהזיכרון, אבל גם עובדים על הדדיות, על נתינת מקום לאחר. פעם הוא מציע כלי נגינה, ופעם אני, וכך חוזר חלילה, כך ששנינו ממציאים ביחד מילים חדשות ומצחיקות לשיר המוכר.

לעתים אני שר לו, ותוך כדי כך עושה  קול מצחיק או מגוחך, והוא צוחק ורואים שכיף לו. העיניים שלו נוצצות. זאת ההבעה שאני מחפש בשיעורים, איתו ועם כל ילד. הרגע הזה של החיבור, הנינוחות והביטחון, גם אצלי, החופש להשתטות, גורם לי להרגיש שהצלחתי להגיע אל הילד, הצלחתי לפענח משהו קטן בעולם הפנימי שלו, ובעזרתו להתקרב אליו ולגרום לו להרגיש בטוח איתי.

בסוף השיעור יואב מחזיר את הכיסאות למטבח, עוזר לי עם הכלים, ומלווה אותי למעלית. לפעמים גם לא. אבל גם זה חלק מהעבודה שלנו, לא לאמץ טקסים חדשים, לתת מקום לרצון חופשי, להעדפות אישיות ול"לא בא לי". טבעי לחלוטין, במיוחד אצל ילד בן 5..

הסתיים השיעור, אך לא הסתיים תהליך העבודה. עברנו כברת דרך משותפת ומשמעותית, ויואב מתקדם. אני בהחלט מאמין שעם כל שיעור, צעד אחר צעד, ובדרך כלל בלי לשים לב, יש עוד התקדמות קטנה, ובסופו של דבר, ההתקדמויות הקטנות הללו הן אלו שיכולות לעזור ליואב להתמודד עם אתגרים היום ובעתיד