סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית 

‏

רפאל כהן-אלמגור (עורך), סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית (ת"א: ספרית פועלים, 1999).

הקדמה: דבר העורך

הרציונאל העומד מאחורי ספר זה הוא לבחון כמה מהסוגיות המרכזיות והמהותיות ביותר בחברה הישראלית עם היכנסה למאה העשרים ואחת. למטרה זו נבחרו אחד עשר חוקרים ומדענים, מטובי החוקרים באקדמיה הישראלית ובשדה המשפט, ובנוסף להם 'שחקן חיזוק' קנדי, אשר התבקשו כל אחת ואחד בתחומה להאיר סוגיה מרכזית, לנתח את מסגרת ההתייחסות ולבחון את אפיוניה ואת המגמות השולטות בתוכה. החוקרים באים מדיסיפלינות שונות ומגוונות: היסטוריה, פילוסופיה, מדע המדינה, תקשורת, סוציולוגיה ומשפטים. גיוון זה יוצר פסיפס דעות מרתק המביא לתודעת הקוראים תובנות חדשות אודות נושאים בהם מתחבטת החברה מאז יום היווסדה, נושאים אשר ימשיכו להוות כר פורה לעיון וחקירה עבור כל אלה המתעניינים בפוליטיקה, משטר ומשפט מדינת ישראל.

מבט היסטורי-פילוסופי

המאמר אשר פותח את הקובץ מציע סיור בהיסטוריה ובקדם-היסטוריה של הדמוקרטיה הליברלית ושופך אור על מקורות עצמתה של הדמוקרטיה ועל פגמיה האופייניים. פניה עוז-זלצברגר הינה היסטוריונית צעירה, מבטיחה ומקיימת אשר מחקריה ודאי ישפיעו רבות על עיצוב השיח ההיסטוריוסופי. במאמר מאלף היא סוקרת את ההתפתחויות שחלו בהגות הליברלית אשר הביאו ליצירת הדמוקרטיה הליברלית בת זמננו. היא מתחילה את סקירתה בדמוקרטיה היוונית אשר הניחה את היסודות למשטר הדמוקרטי ולאחר מכן מנתחת את יסודות הליברליזם המבוסס על הרפובליקניזם הקלאסי ועל מסורת המשפט הטבעי. לדבריה, צירוף המסורת הרפובליקנית עם מסורת המשפט הטבעי הוביל את ג'ון לוק לניסוח תפיסת 'החירות האנגלית' לשימושה של המהפכה המהוללת (1689-1688). התוצאה הייתה פשרה מדינית ודתית מסוג חדש: מלוכה פרלמנטרית, דת-מדינה אנגליקנית מתונה ושחרורם ההדרגתי של בני אמונות אחרות מקיפוח פוליטי וכלכלי. לוק, ואחריו מונטסקיה (שחלקים מהגותו יידונו בהרחבה על ידי קלוד קליין), השתיתו את החירות על מיבנה מורכב של חוקים, איזונים ממסדיים והפרדת רשויות השלטון. ההגות הפילוסופית הליברלית של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה לספירה היא אשר הניחה את היסודות לתפיסה  אשר שמה במרכז את זכויות הפרט הפוליטיות והכלכליות.

   למרות שמאמרה של ד"ר עוז-זלצברגר נמנע מלהתייחס ישירות לדמוקרטיה הישראלית, בכל זאת מוארים קמעא ההבדלים היסודיים בין הדמוקרטיה כפי שהתפתחה, דרך משל, באנגליה, לבין הדמוקרטיה בישראל. את ההבדל בין המדינה 'האנגליקנית והחופשית' של לוק לבין המדינה 'היהודית והדמוקרטית' שלנו מבהירה עוז-זלצברגר באומרה כי לוק ומכונני המשטר האנגלי החדש של 1689 לא ראו בנצרות האנגליקנית ובמלוכה הפרלמנטרית שתי מערכות של נורמות הטעונות גישור ופישור. האוניברסליות העקרונית שהנחיל לוק למדינה הליברלית הרחיבה עם הזמן את הגבולות שקבע הוא עצמו לחלקי האוכלוסייה הזכאים ליהנות ממנה. ואילו הדת האנגליקנית, מעבר לתפקידה כמגדירה את גוף האזרחים הראשוני, לא הציבה כל אתגר או תחרות לעקרונות החקיקה והמשפט הבריטיים. מצב זה שונה מעיקרו מן הנוסחה הישראלית, המצרפת דמוקרטיה ליהדות בוו החיבור, ומבקשת לראות בהן שתי מערכות שונות ומשלימות אהדדי של עקרונות לחיים ציבוריים. עניין זה יידון בהרחבה במאמר המסכם את הספר, מאמרו של שמואל ליימן-ווילציג, אשר הינו בגדר סגירת מעגל ההתייחסות ליחסים שבין דמוקרטיה, ליברליזם ויהדות. בהמשך אתייחס בפירוט למאמר מרתק זה אשר מעמיד במרכז את מושג ה- virtu.

   ד"ר עוז-זלצברגר מדגישה את תרומתן של שתי המהפכות הגדולות של המאה השמונה-עשרה, האמריקאית והצרפתית, לכינון הדמוקרטיה הליברלית. היא מסבירה בכשרון רב כי למרות שהשתיים לא כוננו דמוקרטיות ליברליות הן זירזו את הדמוקרטיזציה של הליברליזם, כלומר הביאו את רעיון החירות האזרחית לפתחם של אנשים רבים יותר מאי-פעם. בנוסף לכך יצרו שתי המהפכות פרוצדורות דמוקרטיות מעשיות, שחרף חייהן הקצרים (במקרה הצרפתי) ומיעוט המשתתפים הפעילים בהן (במקרה האמריקאי) פרצו מחסום ישן של אי-אמון באפשרות תפעולן של דמוקרטיות מודרניות גדולות.

   לצד המורשת החוקתית והממסדית של שתי המהפכות נשארה גם ירושה חשובה נוספת: התביעה הרדיקלית לזכויות חדשות לקבוצות החלשות ביותר. לראשונה נדונו בציבור אפשרויות למתן זכויות פוליטיות ממשיות לנשים, לבני המעמדות הנמוכים בבריטניה, להמון הפריזאי ולעבדים במושבות. תביעה זו הדגישה את המחויבות העקרונית של הליברליזם לאוניברסליות ולשריון, כלומר לחלות כללית של עקרונותיו ולהגנת זכויותיהם של המיעוטים והחלשים ללא תלות בעצמתם הפוליטית.

   סקירתה ההיסטורית של עוז-זלצברגר חוזרת ומזכירה את חששם של ליברלים מפני עריצות הרוב. מודגש כי דמוקרטיה פירושה שלטון הרוב תוך שמירה על זכויות המיעוט. שני מרכיבים להיגד זה אשר כל אחד מהם הכרחי ואף אחד לעצמו אינו מספיק. דמוקרטיה אשר אינה שומרת על זכויות המיעוטים, דמוקרטיה המתעלמת מזכויות של חלקים באוכלוסייה, אינה יכולה להיקרא דמוקרטיה. הדגש זה מהווה את קו השני אשר עובר במאמריהם של הד, ברק, רדאי, קימליקה וכהן-אלמגור וכן במאמרו של פפה.

   דוד הד נדרש במאמרו לפרוצדורה של שלטון הרוב. פרופ' הד, אחד הפילוסופים הבולטים במדינה, מבקש לתהות על תוקפו של עיקרון הרוב עצמו ולערער על הרעיון שלהכרעת הרוב יש מעמד מיוחס. בפתח מאמרו הוא מבהיר כי אין בכוונתו לעסוק בהגבלות של שלטון הרוב על ידי אילוצים של זכויות הפרט או המיעוט, אלא להעלות את השאלה המקדמית האם יש לרוב מלכתחילה מעמד עדיף בהכרעות חברתיות בשאלות בהן אין שוררת הסכמה. לפיכך מוקד הדיון בשאלה האם על המיעוט לקבל את הדין רק משום שהוא נגזר מרצון הרוב. בהמשך הדברים בוחן הד מספר צידוקים מקובלים לשלטון הרוב, מראה כי כאשר מדובר ברוב מובנה שלטון הרוב אינו מתיישב עם הרעיון האינדיבידואליסטי, ומציע את שיטת ההגרלה כשיטה חלופית להכרעה על פי רוב. כפילוסוף מבקש דוד הד להציג את שיטת ההגרלה כמודל מופשט, חלופה תיאורטית לשלטון הרוב, שיטה אנליטית העונה לדעתו באורח טוב יותר משלטון הרוב על שאלת הייצוג ההוגן במסגרת תפיסה אינדיוידואליסטית. הד גורס כי בניגוד לשיטות הבוררות את נציגי העם בתפקידים ציבוריים שונים או על פי כישוריהם או על פי בחירות המבוססות על עיקרון הרוב, שיטת ההגרלה קרובה יותר לרעיון היסוד של המשטר הדמוקרטי. הוא טוען כי הגרלה עושה צדק רב יותר עם האידיאל הדמוקרטי של ייצוג נאמן של אזרחים ושל דעות, הינה לא בהכרח פחות יעילה מעיקרון הרוב, ובעיקר חוסמת את הסכנה של עריצות הרוב, סכנה שאף משטר דמוקרטי בימינו לא הצליח למנוע. לדעת פרופ' הד, הרעיון של ברירת בעלי תפקידים ציבוריים או עקרונות מנחים להתנהגות בדרך הגרלה ישמש אותנו בראש ובראשונה כמבחן עיוני לתוקפו של עיקרון הרוב, אך הוא עשוי לשרת בהקשרים מסוימים גם כחלופה מעשית לעיקרון זה (לדיון נוסף ראו Burnheim, 1985).

   דוד הד זהיר דיו להציע את שיטת ההגרלה בנסיבות ובהקשרים מסוימים. ישנם תחומים בהם לא ניתן לנקוט בשיטת ההגרלה הפותחת סיכוי לכל, שכן שומה עלינו להתעקש על כישורים שאינם נחלת הכלל. הד אומר ברורות כי המומחיות הנדרשת בחברה פוסט-תעשייתית למלאכת הממשל הופכת את שיטת ההגרלה של הפוליס היוונית לדמיונית בחברה המדינית כפי שאנו מכירים אותה. לעניין זה של המומחים המוציאים אל הפועל את הכרעות השלטון נדרש דוד דרי.

דמוקרטיה ובירוקרטיה

במאה הנוכחית גדל הצורך בהתמקצעות ובהתמחות. הפוליטיקאים אינם מסוגלים להתמודד עם רבות מן הבעיות העולות בפניהם משום שחסרים הם את הידע הנדרש וכמו כן קיימת הצפה של מידע. הטכנוקרטים הם המעריכים והמסננים. ואולם, קיים מתח בין הפוליטיקאים נבחרי העם לבין עובדי הציבור הממונים. דוד דרי, מומחה למנהל ציבורי, מבקש במאמרו לעמוד על המתח והתלות בין הפוליטיקאים לבירוקרטים כפי שבאו לידי ביטוי בדמוקרטיה הישראלית ועל האינטרסים המעורבים במשחק הכוחות. דרי מראה כי הפוליטיקה בישראל הראתה לא אחת עניין רב במניעת כל שינוי לרעה במאזן הכוחות בינה לבין הביורוקרטיה. הוא עומד על הצורך ליישב בין הדרישה הדמוקרטית לשלטון שייענה לציבור הבוחרים ויהיה אחראי כלפיו, לבין השאיפה הביורוקרטית למקצועיות וליעילות.

   הביורוקרטיה מוכשרת לטפל בבעיות טכניות, היכן שהמטרות מוסכמות והדרך להשגתן ידועה. בניסוחו של מכס ובר, אז פועלת הנוסחה הביורוקרטית שהינה בגדר "הפעלת שליטה על בסיס של ידע". ד"ר דרי עומד על כך שעם התרחבות המדינה המודרנית הפכה הביורוקרטיה כתובת למשימות שאינן טכניות, והחלה מיישמת את כליה להתמודדות עם בעיות הדורשות דיון חופשי, משא ומתן, מיקח וממכר, ולא טכניקה זו או אחרת לפתרון בעיות. הדמוקרטיה שעניינה בתהליכים נאותים נמצאה מאוימת על ידי הביורוקרטיה שהבטיחה תוצאות ונטתה להגדיר בעיות ונושאים במונחים טכניים מקצועיים.

   דרי מנתח את המתח שבין הדמוקרטיה לבירוקרטיה באמצעות ארבעה מודלים: המודל ההירארכי; המודל המקצועי; המודל הפלורליסטי, והמודל השיתופי. לדעתו, המודל שהתפתח בישראל עד סוף שנות ה - 80 הוא המודל ההירארכי שיועד לשמור על עליונות הדרג הפוליטי תוך שימור חולשתו המקצועית של שירות המדינה. מינויה של השופטת בדימוס, מרים בן פורת,  למשרת מבקרת המדינה הביא לדברי דרי לנסיגת הפוליטיקה. הסגנון התקיף שהביאה הגב' בן פורת למשרד המבקר ביצר את יוקרתו ומעמדו כבלם וכמאזן של פעולות השלטון. דרי מזכיר, בין היתר, את ביקורתה חסרת התקדים על מינויים פוליטיים בשירות המדינה (1989), את ביקורתה על מתן תמיכות למוסדות על ידי רשויות מקומיות (1991), ואת מעורבותה בפרשת טרנר-שחל (1995).

   מעניין לציין כי דוד דרי מכנה את הבירוקרטיה "רשות רביעית" בעוד שגבריאל וימן (להלן) מכנה באותו כינוי את התקשורת. שלושת הרשויות "הקלאסיות" - מבצעת, מחוקקת ושופטת, הן בגדר המוסכם על כל הדיסיפלינות (ללא היררכיה פנימית בדבר רשות ראשונה, שנייה ושלישית) אך מומחים מתחומים שונים רואים את תחומם כ"רשות הרביעית".

משפט ודמוקרטיה

מאמרו של קלוד קליין הפותח רצף של שלושה מאמרים שעניינם בהיבטים שונים של משפט ודמוקרטיה עוסק בהפרדת רשויות. מאז פרסם מונטסקיה את חיבורו "רוח החוקים" ידע רעיון הפרדת הרשויות עליות ומורדות. רבים תומכים ברעיון ועם זאת תוהים בדבר אפשרות הוצאתו אל הפועל בצורתו הטהורה. כיום אין קיימת הפרדת רשויות מוחלטת באף דמוקרטיה בעולם. הדגש הועבר לויכוח בדבר הגדרת סמכויות, מקומות החפיפה, היזונים ובלמים. הויכוח נוקב במיוחד בישראל בה חברי הכנסת מתלוננים כנגד הממשלה על שהיא מפשיטה אותם מאחריות, ושתי הרשויות הללו גם יחד מתלוננות על חדירת יתר של הרשות השופטת לתחומן.

   קלוד קליין, מומחה בעל שם עולמי למשפט תחוקתי, סוקר את התובנות השונות שנוצקו עם חלוף השנים בדוקטרינת הפרדת הרשויות. בנידון זה הוא מביא מכתבי שרל-לואי מונטסקיה, ז'ן-ז'ק רוסו וג'ימס מדיסון וטוען כי הפרדת רשויות הינה דוקטרינה של הנדסה תחיקתית ופוליטית המבקשת לעצב מבנה בו הפונקציות השלטוניות מופרדות האחת מרעותה אם כי ההפרדה אינה מוחלטת. בין הרשויות מתקיימים הליכים של בחינה ופיקוח על מילוי הפונקציות ועל כן המשימה העומדת בפני הממשל, משימה שהיא בגדר אמנות, היא השגת הפרדת רשויות גמישה תוך שיתוף פעולה ופיקוח הדדי.

   לאחר מכן מנתח קליין את המצב בישראל. הוא בוחן את גבולות ההפרדה בין הרשויות ואת מערכות היחסים השונות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, ובין הרשות המבצעת לרשות השופטת תוך השוואה למודלים שונים שהתקיימו בעבר או מתקיימים בהווה במדינות שונות. כמו כן סוקר פרופ' קליין את ההתפתחויות שחלו בחוקי מדינת ישראל בשנות התשעים אשר הביאו להגברת כוחו של ראש הממשלה ואשר ממזגות בין השיטה הפרלמנטרית לשיטה הנשיאותית. מעניין לציין כי קליין מעלה רעיון בדבר הקמת רשות רביעית שתפקידה יהיה לפקח על הרשויות האחרות ועל מערכות היחסים שביניהן. גם מדבריו עולה הכמיהה לרשות נוספת לצד הרשויות הקיימות. בעוד שמומחים למנהל ציבורי ולתקשורת מכנים מוסדות קיימים בשם "רשות רביעית", קליין מציע מיסוד פורמלי של רשות חדשה. ואולי במדינת ישראל קיימת כבר הרשות בדמות משרד מבקר המדינה, כעולה ממאמרו של דוד דרי.

   חלק מיוחד ממאמרו מקדיש קליין למשבר הרשות השופטת בישראל. אין כל ספק כי לבית המשפט העליון נודעת חשיבות רבה בהגנה על זכויות אזרח. בולטותו הולכת וגוברת במשך השנים וקונה לה אוהדים ומתנגדים. יש הרואים בבית המשפט מגן יחיד מפני שרירות ליבו של השלטון, ובהעדר חוק יסוד אשר יגן על זכויות אזרח בסיסיות גורם מרכזי האמון על ביצור הדמוקרטיה. המקטרגים יוצאים נגד גישת "הכל שפיט"  וגורסים כי בית המשפט נוטל על עצמו תפקידים לא לו, כי הוא מכרסם בסמכויות המחוקק ובכך פוגם בדמוקרטיה. קליין נדרש לויכוח זה. לדבריו, כוחו של בית המשפט, הסמכות הפרשנית שהוא נוטל לעצמו, והדרכים באמצעותם הוא בוחר ליישם את החוקים, צריכים להיבחן לאור התראותיו של מונטסקיה מפני הסכנה הטמונה בבית משפט המבקש להרחיק בהחלטותיו הרבה מעבר למקרים הפרטיים אותם הוא מתבקש לבחון. קליין מדגיש כי הביקורת המופנית כלפי בית המשפט העליון אינה רק נחלתם של חוגים חרדיים ודתיים. גם משפטנים חילוניים מן השורה הראשונה, דוגמת רות גביזון (תשנ"ז) ומשה לנדוי (תשנ"ו), מבקרים את רצונו של בית המשפט לכפות חוקה אשר אינה נהנית מהסכמה מלאה של העם ומתמיכתו, ואשר עלולה לערער על יציבות הדין ולהרוס מבנים משפטיים וחוקתיים קיימים. עם זאת רומז קליין כי לדעתו ביקורת פרשנים אלו הינה מרחיקת לכת מדי. שומה עלינו להבין כי בית המשפט פועל מכורח האילוצים שניכפו עליו, אילוצים המתבטאים בחסכי חקיקה מצד אחד, ובחוסר תשומת לב מספקת מצד הכנסת באשר להשלכות התיאורטיות שיש למצב החקיקתי הבלתי שלם והבלתי מוחוור כל צרכו על המערכת המשפטית. לדבריו, אילוצים שמקורם בהיעדר פעולה והסדרה של הגוף המחוקק מביאים נושאים החורגים מן המבנה הקלאסי של הפרדת הרשויות לפתחו של בית המשפט.

   על מנת להקטין את מידת הניכור בין הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות ובינה לבין העם בכללותו מציע פרופ' קליין למסד את הליך הביקורת השיפוטית באמצעות הגדרות מדויקות של טווח הביקורת, ייסוד בית משפט לענייני חוקה כנהוג בצרפת, איטליה וגרמניה,הגדרת דרך בחירת השופטים בבית המשפט החוקתי, ומיסוד קריטריונים לבחירת שופטים.

   אין, כמדומה, אדם מתאים יותר לדיון בסוגיה זו של טווח ההתערבות השיפוטית מאשר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. במאמרו מסביר ברק כי הפעילות הנורמטיבית היוצרת של בית המשפט אינה משקפת אימפריאליזם שיפוטי. היא משקפת את חוסר הוודאות הטמון במשפט עצמו. יש בנמצא בעיות משפטיות להן ייתכן ויש יותר מפתרון לגיטימי אחד ותפקידו של בית המשפט הוא להכריע בין האפשרויות החוקיות. פרופ' ברק, חתן פרס ישראל במדעי המשפט לשנת 1975, מסביר כי שיקול הדעת השיפוטי של שופטי בית המשפט העליון מותווה על ידי שלוש אמות מידה עיקריות: מתן ביטוי לערכי היסוד של השיטה, שאיפה לסגירת הפערים בין משפט לחיים, תוך הגשמתן של ציפיות סבירות, ושמירה על אופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

   אהרן ברק רואה בחוקי היסוד את חוקת המדינה. החוקה משקפת את תפיסות העומק של החברה הישראלית המבקשת להגן על מבנה המשטר ועל זכויות האדם גם יחד, והמבקשת לאזן בין טובת הכלל והפרט. על מבנה חוקתי מאוזן זה ראוי לו לשופט לשמור. הנשיא ברק מדגיש שני דברים: האחד, כי דמוקרטיה חוקתית אינה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה חוקתית היא גם זכויות אדם. ברק קובע קטגורית כי משטר המבוסס על שלטון הרוב, אך השולל מהמיעוט את זכויות האדם שלו, אינו משטר דמוקרטי. שנית קובע ברק כי דמוקרטיה מהותית אין משמעותה שאין לפגוע בזכויות אדם. זכויות האדם בדמוקרטיה החוקתית אינן מוחלטות וניתן לפגוע בהן כדי להגשים משימות לאומיות (כגון שלום הציבור או ביטחון המדינה). אולם הפגיעה צריכה להיות לתכלית ראויה ולא מעבר לנדרש. ביסוד הפגיעה צריכה לעמוד ההכרה כי אנו מבקשים לקיים חברה המגינה על זכויות האדם. לפיכך הזכות והפגיעה בה יונקים ממקור משותף.

   שופטים מוצאים עצמם מתחבטים בסוגיות קשות עת מובאים בפניהם מקרים בהם עולה סתירה בין ערכי היסוד לבין עצמם. במקרים אשר כאלה השופטים מניחים על כפות המאזניים את הערכים ועושים ביניהם איזון. הנשיא ברק מסביר כי  איזון זה משמעו קביעת אמת מידה עקרונית המאפשרת לכל ערך להגשים את עצמו, תוך פגיעה מועטה ככל האפשר בערכים האחרים. כך, דרך משל, במצב בו השאיפה לשמור על שלום הציבור עומדת בהתנגשות עם חופש הביטוי מעניקים השופטים על פי נוסחת האיזון שנוצרה במהלך השנים עדיפות לשלום הציבור אם קיימת ודאות קרובה כי מתן חופש לביטוי יגרום נזק ממשי לשלום הציבור.

   ברק מתמודד עם הטענות השונות המועלות נגד יצירת משפט הקרויה בפיו חקיקה שיפוטית.  הוא טוען כי השופטים עוסקים בחקיקה שיפוטית שכן הסוגיות השונות בפניהן הם מתעמתים מחייבות אותם לעשיית משפט. לדבריו, כל עוד משפט הוא יצירה אנושית אין מנוס מחקיקה שיפוטית. החקיקה השיפוטית במובנה הפונקציונלי קיימת משום שהחיים תמיד עשירים יותר מהחוק, ולעולם ניצבים השופטים בפני מצבים שהחוק לא צפה אותם. כמו כן החקיקה השיפוטית קיימת משום שאין למחוקק מנוס אלא להשתמש במטבעות לשון עמומות דוגמת "תום לב" ו"כבוד האדם". החקיקה השיפוטית עשויה להיות רחבה יותר או צרה יותר אך אין להימנע ממנה (לדיון נוסף וביקורת ראו כהן-אלמגור, 1994, במיוחד פרקים 10, 11).

   הנשיא ברק נדרש בדבריו בין היתר גם לטענה כי חקיקה שיפוטית פוגעת בהפרדת הרשויות. לדעתו ביקורת זו מבוססת על תפיסה רומנטית ובלתי מבוססת של הפרדת רשויות. כפי שקלוד קליין מראה, הפרדת רשויות מוחלטת אינה קיימת בשום מקום בעולם. יצירת המשפט על ידי השפיטה היא בגדר תוצר לוואי להכרעה בסכסוך, והיא נובעת מהאצלת המחוקק עצמו. אם המחוקק אינו מרוצה מכך הרי נתונה הרשות בידו להרבות בחקיקה, ובכך לצמצם את תחום היצירה השיפוטית במסגרת המשפט המקובל.

   יש לשים את הלב כי בעוד קליין מדבר על מהפיכה שיפוטית, ברק מדבר על מהפיכה חוקתית שכן הכנסת היא זו אשר ביצעה את המהפיכה בשנת 1992 עם חקיקת שני חוקי היסוד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. ברק מדגיש כי לא בית המשפט כי אם המחוקק הוא אשר ביצע את המהפיכה. בית המשפט, לעומת זאת, פועל בצורה התפתחותית ולא בצורה מהפכנית. בטקס השבעתו של פרופ' ברק לנשיאות בית המשפט העליון אמר הוא את הדברים הבאים (ברק, תשנ"ה-תשנ"ו: עמ' 217):

תנועתה של ההלכה השיפוטית על פני ההיסטוריה המשפטית צריכה להיות זהירה. ראוי לה שתהא אבלוציונית ולא רבולוציונית. היא צריכה להיות מבוססת על התפתחות טבעית והמשכיות. היא צריכה לגלות עקביות.  (הדגשות שלי, ר.כ.א.).

   קליין וברק מסכימים כי תפקיד השופטים דורש זהירות רבה. הנשיא ברק מכיר כי על השופטים  לעשות כל מאמץ לאובייקטיביות שיפוטית, לנסות ולשקף את האמונות ארוכות הטווח של החברה, להימנע מלהטיל על החברה את אמונותיהם הפרטיות, ולהיות ביקורתיים כלפי עצמם. בנידון זה מבקש אני להזכיר את דברי השופט ברק בפרשת ניימן:

אכן, לא על 'עקרונות-על' העומדים מעל לחוק, אלא 'על-עקרונות' המחלחלים לתוך החוק ובאים מתוכו, מתבססת גישתי בפרשה שלפנינו. ביסודה של גישתי לא עומד 'חוק טבע' 'על חוקתי' הבא לבטל את החוק החרות. גישתי היא פוזיטיביסטית 'תוך חוקתית' הבוחנת את טבעו של החוק, ומפרשת אותו על פי אמות המידה הפרשניות המקובלות. [1] (הדגשה שלי, ר.כ.א.).

   דברים אלו מראים את ערנותו של הנשיא ברק כי אין דבר העומד מעל לחוק. נורמות דמוקרטיות-ליברליות שאינן מעוגנות בחוק אינן עומדות מעל לחוק כי אם לצידו. הן משלימות אותו, מוסיפות לו אך לעולם לא עומדות מעליו. הראייה הינה אופקית, לא היררכית, ועל כן השופטים הינם בחזקת פרשנים המפעילים שיקול דעת בהתאם לחוק, לתקדים ול"רוח החוקים", דברים שאינם כתובים עלי ספר אך הם חלק מהותי, פנימי, מעצם עקרונות הדמוקרטיה במסגרתה אנו פועלים, עקרונות המתמצים בשני היגדים: אי-פגיעה בזולת, וכיבוד הזולת. ולעניין זה מתחברים היטב ובצורה יפה ונאורה העולם הליברלי-הומאני השואב מן הטיעון הדיאונטולוגי (בדבר מוסר החובה לכבד את הזולת) מבית מדרשו של עמנואל קאנט, והעולם היהודי-הומאני כפי שהוא מוצא את ביטויו באמרתו האלמותית של רבנו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך". זהו בדיוק החיבור עליו צריכה מדינת ישראל לשקוד כמדינה דמוקרטית ויהודית.

דמוקרטיה וזכויות נשים

המאמר הנועל את החלק המשפטי של אסופת המאמרים נכתב על ידי פרופ' פרנסס רדאי. מאמר זה פותח סדרה של ארבעה מאמרים העוסקים בנושא זכויות: זכויות נשים, זכויות בריאות, זכויות מיעוטים תרבותיים, ולבסוף זכויות הפלסטינים ומעמדם בחברה. זכויות הינן צרכים מוסריים ראשונים במעלה אשר צריכים להיות נחלת כל אדם באשר הוא אדם. נהוג להבחין בין זכויות של הפרט כנגד המדינה או הממשל, וזכויות הפרט כנגד פרטים אחרים. זכויות כנגד המדינה הנתפשות לגיטימיות מצדיקות הכרעה פוליטית ופעולה מצד המדינה על מנת להגשימן. זכויות כנגד פרטים אחרים מצדיקות הפעלת צעדים כפייתיים כנגד פרטים הפועלים באורח לא לגיטימי. 

   פרנסס רדאי הינה אחת הפעילות המרכזיות באקדמיה ובשדה המשפט לעיגון זכויות נשים ולביצורן. מאמרה עוסק במעמד האשה ובדרך להגברת השוויון בין המינים בשוק התעסוקה, בפוליטיקה, בשירותים, במשפחה ובתחומים אחרים. פרופ' רדאי מציעה דרכים לשילובן המלא של הנשים בדמוקרטיה הישראלית במגמה להביא לכך שנשים ירצו להגביר את השליטה על חייהן ולא יותירו את קבלת ההחלטות בידי ממסד שהינו גברי ברובו. היא מתחקה אחר ההתפתחויות החיוביות שחלו במהלך השנים במעמד האישה וטוענת כי לפנינו עדיין דרך ארוכה עד שנגיע לשוויון מלא בין נשים וגברים בכל תחומי החיים. לדעתה, אי-השוויון של האישה משפיע על כל תחומי חייה: על מקומה בחיים הציבוריים והפוליטיים, על מעמדה במשפחה ועל חשיפתה לאלימות מינית. כל עוד לא יהיה שוויון בין המינים, מבחינה מושגית ומעשית, בכל אחד מהתחומים שבהם האישה מתפקדת כאדם, לא נוכל לראות את האישה כבעלת סיכוי שווה להביע את רצונה במסגרת הדמוקרטית. רדאי טוענת כי הצורך לפתח את שוויונה ואת קולה, במובן הפוליטי והפמניסטי, חייב להיות במקום מועדף על סדר היום של הדמוקרטיה (לדיון נוסף ראו MacKinnon, 1993).  

 חלק ניכר של המאמר עוסק במעמד האישה כפי שהוא מוצא את ביטויו בשדה המשפט. רדאי מראה כי מתקיים פיצול בשיטת המשפט הישראלית בין ערכים דמוקרטים אוניברסליים הכוללים את זכויות האדם, לבין ערכים דתיים פרטיקולריים השוללים חלק מזכויות אלה. היא קובעת כי לא ניתן להשיג דמוקרטיה אמיתית ללא מתן עדיפות לעיקרון השוויון על פני הערכים הפטריארכלים של  הדת. תוך שהיא סוקרת את ההתפתחויות שחלו בחקיקה ואת עמדת בית המשפט העליון בפרשיות שונות, רדאי גורסת כי אמצעי ההעדפה המתקנת הינו בגדר צעד חיוני להשגת השוויון בפועל. לדעתה העדפה מתקנת היא התשובה לבעיה השיטתית של הפליה קבוצתית, שכן אין דרך לתקן את התופעה של הפליה נגד נשים באמצעות תביעות אינדבידואליות מזדמנות לביעור מקרי הפליה ספציפים.

   פרופ' רדאי מטיחה במאמרה ביקורת עזה כלפי הכנסת. לדבריה קיימת הסכמה שבשתיקה בין שתי המפלגות המובילות להפקיר ערכי יסוד אוניברסליים מתוך שיקולי כדאיות פוליטיים, שיקולים המוליכים את הכנסת לנקוט מהלכים אשר מנציחים את הפלייתן של הנשים בעיקר, אבל לא רק,  בתחום הדת. יצוין כי מאמרה של רדאי אינו עוסק אך בזכויות האישה היהודיה. פרופ' רדאי מראה כי גם הנורמות של הקהילות המוסלמית והנוצרית הינן פטריארכליות ומפלות נגד נשים. לדבריה, עבור כל אישה נשואה בישראל - יהודיה, מוסלמית ונוצרית, דתית, מסורתית וחילונית - הסמכת הממסד הדתי לגבי נישואין וגירושין מקרינה אי-שוויון על כל תחום דיני המשפחה ומשפיעה על נושאים כגון מזונות, רכוש משותף ומשמורת על ילדים, זאת למרות שמבחינה תיאורטית נושאים אלה נדונים על פי הדין החילוני, ולמרות שהם כפופים להוראות חוק שיווי זכויות האישה. רדאי רואה בצורך במתן עדיפות לשוויון בין המינים צעד ראשון, יסודי וחיוני ביותר לשם הסדרת יחסי הגומלין בין דת למדינה, וקובעת כי אין ניתן לראות את מדינת ישראל כדמוקרטיה אמיתית ושלמה כל עוד אין שוויון כוללני לנשים במדינה.

דמוקרטיה וזכויות בריאות

אחת הזכויות הבסיסיות בדמוקרטיה היא הזכות לטיפול רפואי. הליברליזם המודרני נדרש להגנת אוכלוסיות פגיעות בין שמדובר במיעוטים, בנשים, בילדים, בחולים וכן גם בחיות.  הזכות לשוויון הינה זכות מהותית וכאשר זו מופרת המדינה נדרשת להתערב על מנת לבצר את מעמדם של 'צדדים שלישיים חלשים'.

   אוכלוסיית החולים הינה אוכלוסייה פגיעה ביותר. בעולם הדמוקרטי אנו עדים לערנות גוברת והולכת ביחס לזכויות בריאות, לחלוקת משאבים, ולחשיבותה של אתיקה בקבלת החלטות הנוגעות לבריאותם של אזרחים בחברה ולשימוש בידע האצור בידינו למען היטיב להתמודד עם מחלות ופגמים שונים. ערנות זאת הינה בגדר תופעה חדשה יחסית, פרי עשרים השנים האחרונות (Veatch, 1976; Downie and Telfer, 1980; Daniels, 1985; Blake, 1989; Brennan, 1991; Singer, 1991; Lowy, 1992; Callahan, 1993; Charlesworth, 1993: esp. chaps. 5-6; Deber, 1993; Keown, 1993; Wilkie, 1994; Roy et al, 1994; Cohen-Almagor, 1996b). הטכנולוגיה העומדת לרשותנו מאפשרת היום להאריך חיי אדם באמצעים מלאכותיים. רופאים מבצעים היום ניתוחים מסובכים, משתילים איברים ועורכים ניסויים שהיו אך בגדר הדמיון עד לפני זמן לא רב. כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית מתעוררות לא פעם בעיות אתיות קשות.

   הדיון במאמרי נסוב אודות שלושה מושגים בסיסיים: חובה, יכולת וזכות. השאלות המרכזיות הן: מה פירוש אחריות עצמית ואחריות חברתית?; האם תפקיד הרפואה הוא לשמר חיים בכל מחיר?; האם הדמוקרטיה מחויבת לרפואה ציבורית מקפת?; אלו נימוקים מדריכים את מערכת הבריאות בישראל ועד כמה הם צודקים?

   במאמר אני מציין כי עלויות סל הבריאות הינן ניכרות והן נמצאות במגמת עלייה ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והידע מתקדם. עלותן המתעצמת של ההוצאות הרפואיות מוליכה חלק מן החוקרים לנקוט ראייה תועלתנית אשר מדגישה את החברה והכלל עד כדי התעלמות מן הפרט העומד במרכז ההוויה הליברלית. אני יוצא חוצץ כנגד ראייה זו וטוען כי תפקיד המדינה הוא לקדם את רווחת הפרטים גם עת הם חולים. למדינה מחויבות לשמר את זכויות הפרט, דהיינו מכירה היא כי תביעות מסוימות של הפרטים הינם בגדר צרכים לגיטימיים האמורים להיות מסופקים במסגרתה. את עמדתי בדבר הזכות לחיים כזכות ראשונה במעלה אני מעגן בשתי יתדות איתנות שהן הרציונאל לקיום המדינה: דמוקרטיה ויהדות. הן המסורת היהודית והן המשנה הליברלית מכירות בכך שאין לאבד את הפרט הבודד בתוך ראיית המערכת הכוללת. שתיהן גם מדברות על מחויבות הרופא להציל חיים אם כי קיימת מחלוקת באשר למידה שהחולים צריכים להשפיע על קבלת ההחלטות.

   כמו כן אני בוחן מספר גישות להקצאת משאבים, מבקר את הגרסאות השונות של הגישה התועלתנית, ומקבל את הרציונאל המנחה את הגישה הביטוחית. כפי שמצופה מן החולים להיות אחראים לקבלת החלטות באשר לטיפולים רפואיים, כך מצופה מהחולים לקבל החלטות באשר לביטוח הרפואי המתאים להם. החולים אשר אינם מצויים מתחת לקו העוני הם אשר יחליטו אלו סטנדרטים לטיפול רפואי הם צפויים לקבל על פי הביטוח שיבחרו לעצמם. גישה אשר כזאת מכבדת את האוטונומיה של החולים, מאפשרת להם ליטול חלק בקבלת ההחלטות באשר לבריאותם, ומקיימת מערכת של דו-שיח פתוח בין המערכת לבין הפרטים. חולים עניים ראויים להנות מחסותה הטיפולית של המדינה.

   דיון מיוחד מוקדש לשתי אוכלוסיות פגיעות במיוחד אשר הטיפול הרפואי בהן עולה ממון רב. הללו הם זקנים וחולים המצויים במצב של חוסר עוררות מתמשך. אני דן בשאלה האם מוצדק לקבל את קריטריון הגיל על מנת לקבוע את גבולות הטיפול הרפואי וטוען כי גיל אינו בגדר קריטריון יחיד לקביעת מצבו הרפואי של אדם, וכי ראיית משתנה הגיל כמשתנה עיקרי או יחיד הינה בלתי מוסרית. אין זה צודק להקריב פרטים רק משום שהם קשישים. הפרטים צריכים להיחשב כמטרות בפני עצמם, וצריכים להיות מטופלים בהתאם לסיפוק שווה של צורכיהם והאינטרסים שלהם.

   באשר לאוכלוסיית החולים המצויים במצב של חוסר עוררות עקב פגיעה בסביבת מוחם (אלו המכונים בשפת העם הלא-אתית 'צמחים') אני טוען כי אל לנו להיפטר מהם משום עלותם הגבוהה בטרם תינתן להם שהות מספקת לחזור למצב של עוררות. ניתן להתווכח על משך המושג 'שהות מספקת' אך ודאי שאין להתייחס לאותם חולים כלאל סרח עודף. אני מסיים את הדיון בבחינת יתרונותיה וחסרונותיה של תוכנית אורגון הנהוגה בארצות הברית. בדברי אני גורס כי יש לחתור לכך שמעגל מקבלי ההחלטות בנושאי בריאות הנוגעים לכולנו יורחב וכי אזרחים מכל שכבות האוכלוסייה ייטלו חלק בדיונים הנוגעים לעתידם. כמו כן אני מדגיש את החשיבות במסירת כלל המידע הרלבנטי באשר לקבלת ההחלטות כך שנציגי הציבור יהיו מודעים להשלכות הכרעותיהם.

דמוקרטיה וזכויות קבוצתיות

המעיין בכתבי הוגים ליברלים מרכזיים בני זמננו שם את ליבו כי תרבות הינו יסוד מוזנח בתיאוריות אותן הם שוטחים. מדברים הם על הדמוקרטיה הליברלית כאילו עשויה היא מקשה אחת, הומוגנית, בעלת 'אני-מאמין' ליברלי אחיד ולפיכך, לכאורה, הכללים והעקרונות המוצעים על ידם נכונים לכלל החברה על כל הקבוצות הקיימות בה. הדבר הינו מוזר שכן אותם הוגים מכירים במושג הפלורליזם אך אין הם יורדים לשורשיו (ראו Rawls, 1971; Dworkin, 1977; Bollinger, 1986; Raz, 1986).

   בפועל, כמובן, אף מדינה אינה הומוגנית. כל המדינות מורכבות ממספר קבוצות לאומיות ו/או אתניות ו/או דתיות. שאלה חשובה נוגעת להתערבות המדינה בענייני מיעוטים תרבותיים החיים את חייהם בתוך המדינה הליברלית (לצורך הדיון המונח 'תרבות' נתפש בצורה רחבה הכוללת בתוכה דת, עדה ולאום). האם בשם הסובלנות צריכה המדינה לסבול נורמות תרבותיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם ערכי הליברליזם? האם תרבות מתעלה על חוק מדינה? מהם גבולות הפטרנליזם? המאמר השלישי הדן בנושא זכויות מתייחס באורח ספציפי לישראל ולצפון אמריקה ובוחן סוגיות רלבנטיות דוגמת רצח על כבוד המשפחה, חינוך ילדים, מילת נשים, וויכוחים על טרטוריה.

   המאמר של וויל קימליקה ושלי מחבר בין תיאוריות שפיתחנו שנינו בשנים האחרונות. פרופ' קימליקה תרם בעשור האחרון רבות לדיון בעולם בנושא רב-תרבותיות (multiculturalism) ושמו קשור אולי יותר מכל שם אחר עם הספרות בנושא. שנינו ביקרנו בכתבינו את הליברליזם על התעלמותו מיסוד התרבות ותהינו על גבולות התערבות המדינה בעסקי מיעוטים תרבותיים שאינם ליברלים (ראו למשל כהן-אלמגור, 1994: במיוחד פרקים 3, 4; Kymlicka, 1989: esp. chaps 7-10).

   במאמרנו אנו ראשית מבחינים בין שתי צורות של פלורליזם תרבותי: מדינות רב-לאומיות (multination states) ומדינות מרובות-עדות (polyethnic states). חלק מהמדינות הינן רב-לאומיות כתוצאה מכיבוש, קולוניזאציה, או כניסה לקונפדרציה. מדינות אחרות הן רב-עדתיות, פרי תוצר הגירה. ישראל, קנדה וארה"ב הן דוגמאות למדינות שהן גם רב-לאומיות וגם רב-עדתיות. אנו מציינים כי יש בנמצא דוגמאות נוספות לשונות עדתית-תרבותית אולם דיוננו מתמקד בשני סוגים אלו של תרבויות מיעוט משום שהם השכיחים ביותר בדמוקרטיות-ליברליות, ומשום שדמוקרטיות למדו לאורך השנים להתמודד עם הבעיות העולות כתוצאה מהשונות התרבותית של קבוצות אלו.

   לאחר מכן אנו עורכים אבחנה נוספת בין מגבלות פנימיות (internal restrictions) לבין הגנות חיצוניות (external protections). התפישה של מגבלות פנימיות עניינה בזכויות המוקנות לקבוצה נגד חברים היוצאים חוצץ כנגד מוסרות הקבוצה; זאת בעוד תפישת ההגנות החיצוניות עניינה בזכויות הקבוצה כנגד החברה בכללותה. אנו טוענים כי הגבלות פנימיות המכוונות כלפי החברים בקבוצה התרבותית הינן כמעט תמיד בלתי צודקות. מובן שלקבוצות יש החירות לכפות מגבלות מסוימות כתנאים לחברות בהתאגדויות וולונטאריות אולם אין זה צודק להשתמש בכוח הממשל או להקצות משאבים חברתיים בצורה שתגביל את חירויות חברי הקבוצה. מנקודת מבט ליברלית, כל מי שהינו בעל חזקה על כוח פוליטי בקהילה מחויב לכבד את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של החברים בה. זאת ועוד, חברים בקבוצות תרבותיות צריכים ליהנות מן החירות לעזוב את קהילתם אם הגיעו למסקנה כי אין זה יותר רצונם לקשור את גורלם עם אותה קהילה. דברים אלו נכונים במיוחד ביחס לנשים החיות בסביבה שובניסטית ומפלה.

   במאמר אנו בוחנים מנהגים תרבותיים הנהוגים בקהילות הלא-יהודיות בישראל, רצח על כבוד המשפחה ומילת נשים. אנו מגנים בכל פה את התופעה של רצח על כבוד המשפחה וקוראים למדינה להתערב לביעור המנהג ולהגנת זכותן הבסיסית של הנשים לחיים. אין לראות בתופעה זו 'עניין פנימי' שכביכול אינו נוגע למדינת ישראל ולמוסדותיה. אסור כי תרבות תשמש עילה להפרת חוק, קל וחומר עת ההפרה נוגעת לחוק המבסס את הדיבר 'לא תרצח'. אנו פחות נחרצים בהתנגדותנו למנהג מילת הנשים בצורתו הקלה אשר נהוגה בישראל שכן אין אנו רואים בו פגיעה קשה בנשים ואנו נוטים לחשוב כי התערבות המדינה לביעור המנהג הינה מזיקה יותר לנשות השבט מאשר אי-התערבות. עם זאת אנו מדגישים כי לנשים צריכה להיות שמורה הזכות להתנגד למנהג ו/או לצאת מהשבט אם אין ברצונן לחוות את מנהג המילה.

    מדברים אלו עולה כי זכויות הקבוצה ביחס לחברים בה אינן מוחלטות מבחינת אכיפתן. בנסיבות מסוימות לחברה יש הצידוק להתערב בתוככי הנעשה בתרבויות המשנה החיות בתוכה ולכפות הגבלות על מנהגים, במיוחד אם הללו גורמים היזקים חמורים. מובן שאין לגזור מכך כי לקבוצות תרבותיות אין את הזכות לדרוש חוסר התערבות של החברה עת עסקינן בנורמות אשר אינן מסבות היזקים לחברי הקבוצה.

      הסוג השני של זכויות קולקטיביות אותו אנו מכנים הגנות חיצוניות הינו מוצדק במקרים בהם קבוצות מבקשות להגן על זהותן בכך שהן מבקשות לצמצם את מידת הפגיעה העלולה להיגרם להן כתוצאה מהחלטות של החברה בכללותה. הגנות חיצוניות לא מצויות בקונפליקט פנימי עם נורמות דמוקרטיות-ליברליות כל עוד מגמתן היא להבטיח שוויון והוגנות בין הקבוצות החברתיות השונות. על כן חשוב לבחון האם תביעותיהן של הקבוצות העדתיות-תרבותיות הינן בגדר מגבלות פנימיות או הגנות חיצוניות, ומה הרציונאל העומד מאחורי תביעות אלו.

      כאשר הקבוצות אינן ליברליות השאלות המתעוררות הינן קשות ביותר. אותן קבוצות עלולות לבקש הגנות חיצוניות על מנת למנוע את התערבות החברה לטובת חברי המיעוט היוצאים חוצץ נגד נורמות לא-ליברליות קיימות, ואין הן מוכנות לסבול את ההתנהגות הבלתי-קונפורמית. אותן נורמות לא-ליברליות עלולות לפגוע במיעוט מסוים או אף במחצית מן האוכלוסייה, קרי בנשים, ואולם אין הן בגדר של היזק גופני חמור לו אנו מתנגדים מכל וכל. כיצד עלינו לנהוג אז? כמענה לשאלה סבוכה זו אנו בוחנים נורמות של חלק מקהילות הפואבלו האינדיאניות אשר מפלות נגד נשים שבחרו להינשא לגברים מחוץ לשבט; נורמה הנהוגה בקרב הקהילה ההוטריטית אשר שוללת כל רכוש מחברים המואשמים באפיקורסות, וכן את הנורמה הנהוגה בקרב כת האיימיש אשר מונעת מילדי הכת קבלת חינוך המדינה ומבקשת בשם האוטונומיה התרבותית לשמור לעצמם את הזכות לחינוך הילדים. אנו טוענים כי פרשנות ליברלית של חירות הדת מחויבת לבחון את מהות הקשר שבין ההגבלות הקבוצתיות לחירות הבחירה. דרישות הקבוצה צריכות לקחת בחשבון את יכולת הבחירה האמיתית המוענקת לפרטים בקהילה. על פי הבנתנו סובלנות ליברלית הינה מבוססת על תפישה של חירות אינדיוידואלית, ולא על זכויות קבוצתיות. על כן אין היא יכולה להצדיק הגבלות פנימיות אשר פוגעות בחירות המצפון של חברי הקבוצה.

   לסיכום אנו טוענים כי יש בנמצא דרכים רבות לשם חיזוק מכאניזמים לכיבוד זכויות פרטיות בצורה קונסנסואלית, מבלי לנקוט ליברליזם כפייתי על מיעוטים לאומיים. בכך אין כדי לומר כי התערבות חיצונית הינה לעולם בלתי-מוצדקת. התערבות תיחשב לצודקת כאשר אנו עדים להפרה שיטתית גסה של זכויות אדם בתוך קבוצת המיעוט המוצאת את ביטויה בעבדות, ברצח, בהגליית אנשים או בהטלת מומים חמורים על גופם. יש בנמצא מספר גורמים אשר יסייעו לנו להכריע האם התערבות תהא צודקת. גורמים אלו כוללים את חומרת ההפרות של זכויות אדם; מידת המיסוד של מכאניזמים לפתרון קונפליקטים בתוך הקהילה; מידת הלגיטימיות של אותם מכאניזמים בעיני חברי הקהילה; יכולת החברים המתנגדים לנורמות הקהילה לעזוב אותה בעת רצון, וקיומם של הסכמים היסטוריים המייסדים את  זכות  הקהילה  לאוטונומיה  מסוג  זה  או  אחר.

   מאמרו של אילן פפה עוסק אף הוא בזכויות ומשלים במידה רבה את המאמרים של רדאי ושל קימליקה ושלי. במוקד התייחסותו עומדת שאלת מקומם של הפלסטינים בישראל. האם נהנים הם מאזרחות שווה או מאזרחות פורמלית בלבד (Marshall, 1950; Cohen-Almagor, 1991)?

   ד"ר פפה הוא אחד הבולטים באסכולה ההיסטוריונית של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני המכונה 'רביזיוניסטית'. לו ולבני מוריס (Morris, 1987) מניות רבות בשפיכת אור חדש, ביקורתי יותר, על תולדות הסכסוך. פפה טוען כי עם תום מלחמת 1948 שמרו אזרחיה הערבים של מדינת ישראל על זהותם הלאומית הפלסטינית. לדבריו היה זה חלק ממאמץ קולקטיבי של קבוצת מיעוט לשמור על זכויותיה אל מול קבוצת רוב יהודית בתוך מערכת פוליטית דמוקרטית לכאורה, אך מפלה ודכאונית בפועל. בחינת ההתייחסות החוקית, המשפטית והביצועית לאורך השנים מלמדת, לטענת פפה, על חשד רב, חוסר אמון  בסיסי, ואפליה ביחס הרשויות השלטוניות במדינת ישראל למיעוט הפלסטיני.

  בתקופת הממשל הצבאי (1966-1948) המדיניות הייתה ערוב של אפליה לאומית המעוגנת בתירוצים ביטחוניים, יחד עם ניסיון לשמור על הצביון הדמוקרטי. מחד גיסא המדינה הזמינה את  האוכלוסייה הפלסטינית להיכלל בה, ומאידך גיסא הטילה היא אשם קולקטיבי על כל האוכלוסייה הפלסטינית כגיס חמישי בכוח. מגמות שהותוו אז נמשכו לכל אורך השנים. כל העת ניכר המתח בין האורינטציה הביטחוניסטית המתייחסת לפלסטינים בחשדנות, לבין האורינטציה הליברטריאנית המצדדת בעיגון שוויון זכויות אזרחי. בעתות משבר, טוען פפה, הפכו הליברלים  ל"בטחוניסטים", או פינו דרך ל"בטחוניסטים".

   מאמצם של הפלסטינים לשמור על זכויותיהם הבסיסיות בתוך אווירה של חשדנות עיצב סדר יום פלסטיני פרטיקולרי, שאין דומה לו בקבוצות פלסטיניות אחרות. סדר יום זה הוא שילוב של אזרחות ישראלית, זהות דתית ולאומיות פלסטינית. הוא כלל קבלה של מדינת ישראל כעובדה קיימת תוך כדי פעולה להפיכתה של המדינה לדמוקרטיה ליברלית וא-לאומית. סדר היום  אפשר מודוס ויונדי עדין ושברירי בין המדינה ואזרחיה הפלסטינים למרות שורה של משברים ואתגרים המתוארים במאמר.

   בחלק השני של מאמרו דן פפה בשש התפתחויות מרכזיות שחלו במרוצת עשרים השנים האחרונות. הללו הן: עלייתה של מנהיגות מקומית וארצית משמעותית מחוץ למפלגה הקומוניסטית מחד והמפלגות הציוניות מאידך; מלחמת לבנון; ההצלחה של "הרשימה המתקדמת לשלום" לעמוד מול מבחן הבג?ץ כמפלגה חוקית בשנת 1984, זאת למרות התנגדות שרותיי הביטחון (לדיון ראו כהן-אלמגור, 1994: פרק 11); האינתיפדה; עליית התנועה האיסלמית, ומלחמת המפרץ. פפה מסכם ואומר כי בשנות התשעים אימצו הערבים בישראל ללא כל חשש את הזהות הפלסטינית, הן כזהות קולקטיבית והן כזהות עצמאית. התפתחות זו מחדדת את האופציות הפוליטיות - שינוי אופי המדינה למדינת כל אזרחיה או חתירה לאוטונומיה תרבותית - כקטבים ברורים שביניהם ה"רוב השקט" עדיין מחפש כוח פוליטי על מנת לפתור מצוקות יום-יומיות מידיות, לא על מנת לזעזע את כלל המערכת. מצוקות אלה הופכות לעניין לאומי או למאבק עקרוני בין המדינה למיעוט עת המצב החברתי-כלכלי מדרדר ומעיד בברור על הלימה בין מוצא לאומי למצוקה כלכלית וחברתית, או עת מצויה התנועה הלאומית הפלסטינית במאבק חזיתי גלוי עם מדינת ישראל. פפה מנבא כי מצוקות אלו יציבו בעתיד הקרוב אתגרים גדולים וקשים בפני החברה. פפה נמנע מלדון בהצהרת עזמי בשארה על כוונתו להעמיד עצמו לבחירה לראשות הממשלה ועל ההשלכות הנובעות מכך על מעמדם החברתי והפוליטי של הפלסטינים בישראל.

צבא ודמוקרטיה

גם בנידון זה של בחינת יחסי צבא-ממשל קיימת אסכולה רביזיוניסטית אשר מערערת על תפיסות מקובלות. ההתפתחות התרבותית הפוליטית-ביטחונית הייחודית של ישראל כבר בשנותיה הראשונות, ובמיוחד עיצובה לאחר מלחמת ששת הימים, הולידו את הניסיונות לתאר את החברה הישראלית יותר כחברה מיליטריסטית ופחות כחברה מתגוננת. מאמרו של משה ליסק אינו מצטרף לאסכולה זו כי אם מבקר אותה חריפות בטענה שהיא פשטנית מדי, מוגבלת מבחינת היקף הניתוח שהיא מציעה, וגורפת מדי במסקנותיה.

   פרופ' ליסק, חתן פרס ישראל במדעי החברה לשנת 1992, דן באופי יחסי הגומלין שהתפתחו במהלך השנים בין המגזר הביטחוני לבין המגזרים האזרחיים השונים ובראשם המגזר הפוליטי. כיום ניתן לומר כי מעשית לא ניתן לקיים גבולות אטימים בין צבא לפוליטיקה ובפועל ניכרת מעורבות גדלה והולכת של אנשי צבא בפוליטיקה. השאלה נוגעת לגבולות: אלו תחומים צריכים להיות חסומים? את אלו יש להתיר אך בלווית פיקוח ואלו תחומים אינם בעייתיים? ליסק סוקר במאמרו את המצב בדמוקרטיות אחרות, בעיקר ארצות הברית. הוא טוען כי עם כל השוני והגיוון, המכנה המשותף לכל החברות הדמוקרטיות היא העובדה שקיימת מידה מסוימת של עמימות דינאמית בגבולות וכן גמישות בחלוקת התפקידים בין המגזר הצבאי למגזר האזרחי. לדעתו, הגבולות בחברה הישראלית בין שני המגזרים הם מגוונים ומפותלים, ומצבי המפגש בין נציגי מערכת הביטחון לבין האוכלוסיות שמחוצה לה מרובים. למרות זאת לא הפכה ישראל ל"מדינת קסרקטין" אלא היא מתוארת במונחים של "עם חמוש" או "עם במדים". הכוונה לחברה שבה קיימת השתתפות נרחבת של אזרחים במאמץ הצבאי, וחדירות חלקית בגבול המפריד בין שני המגזרים. הדגם של "עם חמוש" מניח קיומו של גבול חדיר ומגוון רחב של מצבי מפגש בין המגזר הצבאי למגזר האזרחי. הדבר מביא לידי החלשת העצמה היחסית של המערכת הצבאית-ביטחונית כלפי המגזר האזרחי. עם זאת, אין הגבולות חדירים באורח כולל ומקיף כך שניתן להגדיר את קווי התיחום בין שתי המערכות כמקוטעים. משמעות הדבר, מסביר ליסק, כי יש בנמצא שלושה סוגי תחומים: תחומים בהם ניכרת מעורבות אזרחית גבוהה יחסית, תחומים בהם כללי המשחק המקובלים מקנים לגיטימציה למעורבות הצבא בפעילות אזרחית, ותחומים בהם התערבות הצבא נתפסת כפסולה או בלתי רצויה.

   ליסק דן בתחומי המגע הרגישים פוליטית בין המגזר הצבאי למגזר האזרחי. אחד מאותם תחומים הוא תחום התקשורת. לטענתו בשנות החמישים והשישים הייתה המגמה הכללית התפשטות תפקודית אשר שיקפה את היקף הפעילות התקשורתית הענפה של צה"ל שחלק ניכר ממנה פנה אל השוק האזרחי. בשנות השבעים והשמונים צומצמה ההתפשטות התפקודית בהיקפה ובמשקלה בהשוואה למקבילות האזרחיות. ניתן להסביר תופעה זו על רקע של הגבלות תקציביות מצד אחד, ירידה ביוקרת הצבא, במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וכן בכרסום בקונצנסוס הלאומי בנושאי ביטחון מצד שני. ליסק גורס כי הכרסום בקונצנסוס, במיוחד בעקבות מלחמת לבנון, הביא לרגישות מיוחדת לגבי המסרים הכלולים בפעילות ההסברתית של צה"ל באמצעי התקשורת הנתונים להשפעתו. כתוצאה מכך, הפכו מסרים אלה לעמומים יותר במשמעותם. כל זה היה כרוך בו-זמנית גם בצמצום התערבות הממסד הביטחוני בתחום התקשורת האזרחית באמצעות הצנזורה הצבאית. צמצום זה התבצע לאחר התרבות המחלוקות בין העיתונות לצנזור.

דמוקרטיה, תקשורת וטרור

גם מאמרו של גבריאל וימן עוסק בתקשורת וביתר דיוק במערכת היחסים העדינה בין תקשורת לטרור. הדמוקרטיה האמונה על חירות, פתיחות וסובלנות הינה פגיעה להתקפות טרוריסטיות. על מנת להשיג הכרה, ואולי גם תמיכה מצד הציבור בפעולות "לוחמי החופש"/"טרוריסטים", זקוקים הללו לסיקור תקשורתי אשר יביא לידיעתנו את דבר מאבקם. פרופ' וימן, אחד החוקרים הבולטים בישראל בתחום זה של תקשורת וטרור, קרוב לוודאי הבולט שבהם, עומד על צמיחתם של יחסי הסימביוזה שנוצרו בשלושים השנה האחרונות בין טרוריסטים תאבי חשיפה והכרה לבין תקשורת תאבת רייטינג.  בשם זכות הציבור לדעת יצרה התקשורת מופעים מזעזעים של תיאטרון טרור אשר מהווים אתגר לדמוקרטיה ופוגעים ביכולתה להתמודד כראוי עם תופעת הטרור, תופעה המתעצמת בעולם כולו ובמיוחד במזרח התיכון. השאלות העומדות במרכז הדיון הן: אלו קווים אדומים אל לה לתקשורת לחצות?; היכן נגמר הסיקור העיתונאי ומתחיל שיתוף הפעולה?; כיצד צריכים הממסד והתקשורת להתמודד עם תופעות טרור ולמנוע ניצול ציני של התקשורת בידי הטרוריסטים המודרנים?; האם מחויבת התקשורת להיות "ידידתו הטובה ביותר של הטרוריסט"? (ראו Laqueur, 1976).

   מקבלי ההחלטות במדינה ובתקשורת מודעים לכך שהטרוריסט מעוניין הרבה יותר בצופים בפעולותיו מאשר בקורבנותיו. הטרוריסט מבקש לקדם את מטרותיו באמצעות העלאת מצוקותיו ומאוויו על סדר היום הציבורי ובנידון זה לתקשורת יש חשיבות רבה, מהותית. קל לו לטרוריסט לפעול בצורה חופשית יותר בדמוקרטיה מאשר במדינות אוטוקרטיות-ריכוזיות. זאת משום שלמקבלי ההחלטות בדמוקרטיה יש עכבות הומאניות שקיימות יותר בצמצום במדינות אוטוקרטיות, משום שהדמוקרטיה מתחבטת בשאלה כיצד להתמודד עם תופעה המנוגדת ל- raison d?etre של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מאמינה בכיבוד החוק ובכיבוד כללי משחק שעיקרם אי-פגיעה בזולת וכיבוד הזולת; ואילו הטרור מנוגד כמובן לחוק וכלל המשחק היחיד המנחה אותו הוא שבירת כללי המשחק. ודאי שאין מה לדבר על כל צורה של כיבוד הזולת. לפיכך הטרור מציג אתגר קשה עבור חברה מתוקנת המשתדלת לשמור על צלמה ועל כללי משחק אנושיים ומתקשה לעשות זאת אל מול הוולגריות המשתוללת (ראו Cohen-Almagor, 1996a).

   זאת ועוד, בעוד שטרוריסטים במדינות ריכוזיות יודעים כי אין סיכוי רב כי פעולותיהם יסוקרו בתקשורת ועל כן חלק רב מעוקצם ניטל מלכתחילה, בדמוקרטיה מתקיימת עיתונות חופשית המתעניינת מאוד במופע הטרור. במידה רבה אמצעי התקשורת מסייעים להפיכת האירוע הטרוריסטי למופע תאטרון בו הטרוריסטים ובני הערובה משחקים תפקיד ראשי והעולם כולו צופה בהתרחשויות (ראו Jenkins, 1975).

   וימן סוקר את ההשפעות השליליות שיש לטרור מתוקשר על פעילותן התקינה של מדינות דמוקרטיות ולאחר מכן שוטח שלושה מודלים להתמודדות עם הטרור: מודל הריסון הכפוי; מודל השיתוף, ומודל ההגבלה העצמית. מבין שלושת המודלים מצדד וימן במודל הריסון מרצון שפירושו אימוץ מוסכם של קווים מנחים. לדעתו התקשורת הישראלית בשלה לדיון פתוח וענייני בריסון שכזה ומציע שהאקדמיה תיקח על עצמה תפקיד פעיל ומוביל בעידוד התקשורת לחשוב בצורה אחראית על תפקידיה בעת כיסוי אירועי טרור.

מדינת ישראל: דמוקרטית ויהודית

עיון בכתבי קברניטי המדינה בשנות החמישים והשישים מוכיח כי הייתה להם מודעות נמוכה ביותר באשר לתפיסת הליברליזם. המילה 'דמוקרטיה' נוכחת בכתביהם אך המילה 'ליברליזם' על הטיותיה כמעט ואינה נמצאת (המילה 'כמעט' נכתבת אך מתוך זהירות). פרופ'  ליימן-ווילציג נועל את קובץ המאמרים בדיון בשאלה באיזה מידה יכולה ישראל על המיעוטים שבה, הכיבוש שעדיין קיים, השסעים האידיאולוגים והעדתיים, אי-ההפרדה בין דת ומדינה, והערכים הקולקטיביסטיים שתקעו בה יתד להיקרא דמוקרטיה ליברלית. מקריאת דבריו עולה בבירור כי יש יותר מ'אני מאמין' אחד המאחד (ומפלג) את הרוב היהודי בישראל. ניתן להוסיף ולומר כי ה'אני מאמין' של עובדיה יוסף וצאן מרעיתו שונה במידה זו או אחרת מזה המוצג על ידי ליימן-ווילציג, וכן כי ה'אני מאמין' של ערביי ישראל שונה משניהם ואף אינו זהה, לפחות בכל הנוגע לסוגיות ביטחון, מה'אני מאמין' של אהרן ברק.

    פרופ' ליימן-ווילציג טוען כי מדינת ישראל דמוקרטית מאד אולם היא אינה ליברלית על פי קני-מידה מערביים, זאת עקב גישה דתית-אתנית מוצהרת הנעוצה באושיות המשטר והחברה היהודית. ישראל מהווה 'קהילה מוסרית' אשר בה המכנה המשותף של היהדות מהווה דבק חברתי שהוא חזק יותר מכל המרכיבים האחרים העלולים להביא לפיצול או לפיצוץ. ליימן-ווילציג אומר כי האמרה הנדושה "כל ישראל ערבים זה לזה" שיש שיראו אותה כמבטאת גישה שמרנית ואנטי-ליברלית ביסודה, היא אשר מונעת ביטוי חריף של חוסר הליברליזם הקיים בחברה ואשר עלול להיות מלובה עקב השסעים, הלחצים והאיומים המצויים בחברה.

         כחלופה ל'אני מאמין' הליברלי מציג ליימן-ווילציג את הגישה השמרנית וטוען כי היא למעשה הקיימת בישראל. ישראל מהווה דגם של דמוקרטיה שמרנית-פרפקציוניסטית, לא ליברלית ולא ניטראלית (לדיון במושגים 'פרפקציוניזם' לעומת 'ניטראליות' ראו כהן-אלמגור, 1994: פרק 3) כאשר כוונתו בכך לומר כי ישראל העמידה לעצמה מטרה מוסרית כערך עליון של החברה והמשטר. לפי קו טיעונים זה ישראל בחרה במודע לנקוט בקו שמרני בנושאים הקשורים לדת ומדינה וזאת על מנת לשמור את צביונה המיוחד של המדינה כחברה דמוקרטית ויהודית. חוסר הסובלנות שהחברה מפגינה כלפי המיעוטים הקיימים בתוכה מעיד כי יש צורך במאמץ ובהשקעה רבים על מנת לעגן ולהרחיב את מושג השוויון לכלל המגזרים.

         ליימן-ווילציג מסביר כי מושג השוויון לוקה בחסר משום שהגישה הליברלית הינה תופעה חדשה יחסית במציאות הישראלית. אך בשני העשורים האחרונים החלה היא להכות שורשים במקום הגישה הסוציאליסטית שהייתה פרפקציוניסטית מבחינת שאיפתה לעצב על פי תפיסתה את אישיות ה'צבר' ואת המוסר הציבורי. על כן הוא מציע להיות יותר ביקורתיים ביחס לפגמי הדמוקרטיה הישראלית (המשטר) שהינה בעלת שמונים שנות ותק (מאז הבחירות הראשונות לוועד הלאומי ביישוב), מאשר ביחס לליקויי הליברליזם הישראלי אשר אך החל להתפתח בשנים האחרונות.

          לדעת ליימן-ווילציג המשטר הדמוקרטי טרם התגבש באופן מלא. את חלק מפגמי היישום השוויוני של הדמוקרטיה הוא מבקש להסביר, אם כי אינו מצדיק, על ידי המצב הביטחוני הרעוע מאז הקמת המדינה ועד היום. לדעתו קיים פער גדול בין המצב החוקי-רשמי לבין המצב המעשי בפועל, כאשר לעתים הראשון מבטא דמוקרטיה וליברליות באופן מלא יותר מהשני, אולם לפעמים גם ההפך נכון (כלומר, המצב בשטח טוב יותר מאשר ניתן להבין מספרי החוקים).

             לשיטתו של פרופ' ליימן-ווילציג, גיל המדינה הינו בגדר משתנה חשוב ביותר עת באים אנו להעריך את תפקודה של הדמוקרטיה ואת המידה שהבשילו בה תפיסות אידיאולוגיות המעגנות זכויות אדם בחברה. מתוך ההשוואה שהוא עורך בין המצב במדינה למתרחש בדמוקרטיות אחרות רואה ליימן-ווילציג את ישראל כדמוקרטיה מרשימה בייחוד על רקע המצוקה הביטחונית בה היא שרויה: יציבה; רב-מפלגתית; מבזרת סמכויות; מקנה זכות הצבעה לכל אזרחיה (אשר ממומשת באחוזים גבוהים למדי); בעלת תרבות של מעורבות והשתתפות פוליטית גבוהה מצד אזרחיה, כאשר לעתים מעורבות זו גובלת בעבריינות ובאי-לגאליזם (לעניין זה ראו שפרינצק, 1986); בעלת שלוש רשויות המתפקדות באופן אוטונומי למדי עם מוסדות לוואי בקרתיים (וביקורתיים) כמו בית המשפט העליון, משרד היועץ המשפטי לממשלה ומשרד מבקר המדינה; ובעלת תקשורת חופשית המשמשת בקר נוסף על הדמוקרטיה.

דברי סיכום

בעת כתיבת שורות אלה מדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה הארבעים ותשעה. אין לנו מסורת דמוקרטית-ליברלית של מאות בשנים דוגמת אנגליה או ארצות הברית. הגורם שהיווה את הדבק המלכד בין היהודים בפזורות אשר הביא לצמיחת התנועה הציונית היה הדת. רוב אזרחיה של מדינת ישראל מעוניינים לשמור על צביונה הדמוקרטי והיהודי של המדינה למרות המתח הפנימי הקיים בין שני יסודות אלה. מדובר במתח פנימי שכן המוטו של הליברליזם הדמוקרטי הוא 'חייה ותן לחיות' ואילו היהדות, או לפחות חלק מזרמיה, מבקש להורות לכל את הדרך האחת ו'הנכונה' על פי דברי אלוהים חיים. אין ספק כי מתח זה עוד ישפיע רבות על החיים במדינה. אני מקווה שהצדדים השונים יהיו נבונים דיים לתור אחר שביל הזהב, אחר דרך הפשרה, וידעו להפעיל איזונים, היזונים, ובעתות הצורך גם בלמים.

   הליברליזם מדגיש את יסודות החירות והשוויון, הסובלנות והפשרה. יסודות אלו מוארים לכל אורך הספר כאשר כל פרק נדרש לישימותם בסוגיה אחת מורכבת. התוצאה המתקבלת מעשירה את עולם הידע המצוי ברשותנו ובוודאי תותיר את הקוראים עם טעם של עוד.  ככל שקובץ זה הינו עשיר ומפורט, אין בו היומרה להקיף את כל הנושאים בעלי החשיבות לחברה הישראלית. כך, לשם דוגמא, נושאים דוגמת חינוך, חופש הביטוי והעיתונות, כלכלת ישראל ומעמדם של מוסד היועץ המשפטי לממשלה ומוסד מבקר המדינה אינם נידונים בצורה יסודית. נושאים אלו מן הראוי שיידונו במסגרות אחרות בצורה מקיפה מפאת חשיבותם. ההחלטה שלא להוסיף מאמרים בנושאים אלו נבעה מאילוצים שונים, מהותיים וצורניים, והייתה בהחלט קשה. עם זאת, אין כל ספק כי המאמרים המוצגים בספר זה יוצרים מארג מרתק אשר יהווה נכס של ממש עבור כל המתעניינים בדמוקרטיה הישראלית, בעיותיה ושסעיה. למרות שנראה כי הקהל המיידי של הספר מורכב מסגל האוניברסיטאות והלומדים בין כתלי האקדמיה דומני כי גם מורים בבתי ספר, משפטנים ואזרחים המעורים בחיים החברתיים ימצאו בספר עניין ותועלת מרובים.

רפאל כהן-אלמגור

חיפה, מאי 1997

מקורות

ברק, אהרן, "דברים בטקס ההשבעה כנשיא בית המשפט העליון", משפטים כו (2) (תשנ"ה-תשנ"ו), 218-211.

גביזון, רות, "המהפיכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה", משפטים כח (1) (תשנ"ז).

כהן-אלמגור, רפאל, גבולות הסובלנות והחירות: תיאוריה ליברלית והמאבק בכהנאות (ירושלים: נבו, 1994).

לנדוי, משה, "מחשבות על המהפיכה החוקתית", משפטים כו (3) (תשנ"ו), 423-419.

שפרינצק, אהוד, איש הישר בעיניו (ת"א: ספרית פועלים, 1986).

Blake, David C., "State Interests in Terminating Medical Treatment", 19 The Hastings Center Report, No. 3 (May/June 1989), 5-13.

Bollinger, Lee C., The Tolerant Society (Oxford: Clarendon Press, 1986).

Brennan, Troyen A., Just Doctoring (Berkeley: University of California Press, 1991).

Burnheim, John, Is Democracy Possible? (Cambridge: Polity Press, 1985).

Callahan, Daniel, The Troubled Dream of Life (N.Y.: Simon and Schuster, 1993).

Charlesworth, Max, Bioethics in a Liberal Society (Cambridge: Cambridge University Press, 1993).

Cohen-Almagor, Raphael, ?Objective Reporting in the Media: Phantom Rather than Panacea?, essay presented at The Australian and New Zealand Annual Conference, QUT, Brisbane (1996a).

--,  "The Patients? Right to Die in Dignity and the Role of Their Beloved People",  4 Annual Review of Law and Ethics (1996b), 213-232.

--, "The Intifada: Causes, Consequences and Future Trends", 2 Small Wars and Insurgencies, No. 1 (1991), 12-40.

Daniels, Norman, Just Health Care (Cambridge: Cambridge University Press, 1985).

Deber, Raisa B., "Canadian Medicare: Can it Work in the United States? Will it Survive in Canada?", XIX American J. of Law & Medicine, Nos. 1-2 (1993), 75-93.

Downie, R.S. and Elizabeth Telfer, Caring and Curing (London and N.Y.: Methuen, 1980).

Dworkin, Ronald M., Taking Rights Seriously (London: Duckworth, 1977).

Jenkins, Brian, International Terrorism (Los Angeles, Cal.: Crescent Pub, 1975).

Keown, John, "Doctors and Patients: Hard Case, Bad Law, 'New' Ethics", 52 Cambridge L.J., No. 2 (1993), 209-212.

Kymlicka, Will, Liberalism, Community, and Culture (Oxford: Clarendon Press, 1989).

Laqueuer, Walter, Terrorism (London: Weidenfeld and Nicholson, 1977).

Lowy, Frederick H., "Restructuring Health Care: Rationing and Compromise", 8 Humane Medicine, No. 4 (October 1992), 263-267.

MacKinnon, Catharine, Only Words (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1993).

Marshall, T. H., Citizenship and Social Class (Cambridge: Cambridge University Press, 1950).

Morris, Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947-1949 (Cambridge: Cambridge University Press, 1987).

Rawls, John, A Theory of Justice (Oxford: Oxford University Press, 1971).

Raz, Joseph, The Morality of Freedom (Oxford: Clarendon Press, 1986).

Roy, David J, John R. Williams, and Bernard M. Dickens, Bioethics in Canada (Scarborough, Ont.: Prentice Hall, 1994).

Singer, Peter A., "How Green Is Your Grass: A Comparative Analysis of the American and Canadian Health Care Systems", 7 Human Medicine, No. 1 (Winter 1991), 47-53.

Wilkie, Tom, Perilous Knowledge (London: Faber and Faber, 1994).

Veatch, Robert M., Death, Dying and the Biological Revolution (New Haven: Yale University Press, 1976).

[1] . ע"ב 2/84, 3/84 ניימן ואבנרי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט (2), 225, 320.