הילה (שם בדוי), בת 34, נכנסה לקליניקה והתיישבה על הכורסא מולי. מאז שהיא זוכרת את עצמה, העיסוק באהבה היה נושא מרכזי אצלה ויחד עם זאת כל כך לא מושג. זה שנים שהיא כמהה לקשר מספק עם בן זוג אך תמיד זה חומק ממנה איכשהו. היא מספרת על דפוס של משיכה – דחייה שחוזר על עצמו כל פעם מחדש כמו תקליט שבור – היא מוצאת בחור, מתאהבת, ולאחר זמן קצר מוצאת פגמים "בלתי נסבלים" בו או בקשר, מרגישה מאוכזבת, לא מספיק שלמה עם עצמה ומתרחקת. לעיתים, בן הזוג נראה שוב אטרקטיבי ממרחק והיא נמשכת אליו מחדש, מספרת לעצמה שתוכל לחיות עם ה"פגמים" שלו אך שוב מתאכזבת. כך היא נעה בין קירבה לריחוק, בין עליות וירידות, עד לסופה של מערכת היחסים הדרמטית. הקשרים היחידים בהן הצליחה להישאר לאורך זמן היו באלה שבן הזוג לא היה לגמרי זמין, מרוחק ריגשית או גאוגרפית. עובדה זו עזרה לה לשמור על עוצמת הרגשות והגעגועים שמאפיינים התאהבות ואידיאליזציה, ומנעה ממנה להכיר ולחיות עם בן זוגה כפי שהוא.
"מערכת היחסים הארוכה ביותר שהיתה לי" היא צוחקת "היא עם תמונת הגבר האידאלי שבדמיוני".
"מה כל כך חזק באחיזה של הגבר הזה שבראשך?" תהיתי.
"מעל הכל אני מרגישה איתו שלמה. כאילו שתחושת החסך, התחושה הכואבת שמשהו מהותי חסר בחיי, נעלמת לתמיד. עם כל יתר הגברים התחושה הזו צפה ועלתה מתישהו והרגשתי שוב שמשהו חסר."
הסתכלתי עליה באמפטיה. לכאורה לא היה חסר לה כלום ויחד עם זאת היא סבלה. והסבל הזה, מן מלנכוליה עדינה, פעפע מתוך עולמה הפנימי אל העולם החיצון דרך הסדקים במעטה האסתטי, הרגיש והעדין שלה, והשאיר אחריו שובל, בזמן שהדלת של הקליניקה נסגרה מאחוריה. היתה לי תחושת בטן חזקה מההתחלה. הילה היתה הטיפוס ה רומנטיקן המובהק, ולא הייתי צריך לחכות עד שתענה על שאלון אניאגרם שביקשתי ממנה למלא עד לפגישתנו הבאה. הטיפוסים הרומנטיים על פי האניאגרם של טיפוסי האישיות מאופיינים במספר מאפיינים בולטים: התחושה שמשהו חסר בחייהם, המשיכה לבן זוג רחוק ולא מושג ואידיאליזציה שלו. החיפוש אחר אהבה אותנטית בעתיד ואמונה שהעצמי האמיתי יתגלה דרך אהבה כזו. ומעל הכל, דחייה של ההווה החסר והלא מושלם, וכמיהה אל הרחוק, המושלם והאידיאלי.
אם אתה יוצא למצוא את עצמך דרך מערכת יחסים, אתה מועד לכשלון. אף אחד לא יוכל למלא את תחושת החסר הפנימית והכמיהה של הילה, אטרקטיבי ככל שיהיה. כשעובדים עם רומנטיקנים מושבעים יש צורך לגרום להם להתבונן במעגל הקסמים שהם תקועים בו: כמיהה, אכזבה, קנאה באחרים (הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר לרומנטיקנים), מלנכוליה וחוזר חלילה. לאט לאט גילינו ביחד איך מאחורי הכמיהה לבן זוג אידיאלי ולא מושג, נמצאת בעצם הכמיהה להתאחד עם חלקים שחסרים לה בעצמה ושהופכים אותה לאידיאלית בעיניה. ואיך החיפוש הזה מנע ממנה עד היום, באופן לא מודע, להתמודד עם תחושת החסר שבעצמה. לכן, בפגישות הבאות, ניסינו הילה ואני לשים לרגע את עניין הזוגיות בצד, ולחזור אל עצמה – אל הפצע הראשוני, התחושה הראשונית שהיא לא מספיק טובה בשביל לזכות באהבה, הערכה ובתחושת שלמות.
"כילדה, תמיד הרגשתי שלאימי – שהיתה אישה קונקרטית - היה קשה עם הרגישות שלי ועם הצרכים המיוחדים שהיו לי בזמן שהיתה עסוקה בגידול שלושה ילדים. כמו המשיכה לציור. הכשרון הזה לא ממש זכה לתשומת לב גדולה ולדחיפה מצד הוריי, אולי להפך, לריסון". היא המשיכה לתאר את ילדותה כפי שחוותה אותה בזכרונה.
"את מתארת תחושה של זרות ושל נפרדות מהחוויה הראשונית הכל כך בסיסית – בית, שלמות, הבנה, קבלה. כמו סירה שהתנתקה מהמזח"
"אף פעם לא הרגשתי ממש שייכת, אני זוכרת שהיו לי חלומות שאני נולדת בתקופה אחרת ולמשפחה אחרת, שרואה את מי שאני באמת, שמבינה אותי, ונותנת לי להרגיש אהובה."
במהלך הפגישות הבאות, הילה המשיכה לדבר על התחושה איתה גדלה. התחושה שהיא לא מספיק מוערכת ואהובה בזכות טבעה האמיתי. שלא ראו אותה כפי שהיתה רוצה להראות. תחושת הניתוק והאובדן היא זו שמזינה את המלנכוליה שאופפת רומנטיקנים רבים. ומתוך תחושה זו הם מחפשים בזוגיות קשר עמוק וטוטאלי עם מישהו שירד איתם למעמקי הנפש, יראה ויבין את מי שהם באמת. מישהו שימלא את החסר, ושיענה על כל הצרכים הרגשיים שלהם. כדי לפצות על תחושת הריק והחוסר, וכדי להתבלט ולבנות תחושת ערך עצמי, רומנטיקנים רבים מפתחים עם השנים דימוי עצמי של אדם שונה ומיוחד. מיוחדות זו באה לידי ביטוי ביצירתיות, משיכה לאומנות וליופי, רגישות גבוהה ועומק. הם עסוקים בחיפוש אחר משמעות ומעידים על עצמם כמי שחווים את החיים בעוצמה ובעומק שאחרים אינם מסוגלים לחוות. גם בן הזוג הופך להיות חלק מהדימוי העצמי האידיאלי, ומכאן עולה הקושי להתמודד עם פגמים, מציאות חלקית ותחושות של חוסר שלמות. בן או בת הזוג נדרשים לעמוד בסטנדרטים שאיש לא יכול לעמוד בהם, סטנדרטים של אהבת אם: טוטאליים, סימביוטים ושעונים על הצרכים באופן מלא ומדויק.
עם הזמן הילה הבינה שאנשים אחרים, מקומות אחרים ודברים אחרים לעולם לא יספקו אותה באופן מלא ולאורך זמן, והיא הסכימה לבחון את מקומה של הכמיהה המרה מתוקה בחייה. רק שאז, עם ההסכמה הזו, החלו הדמעות לזלוג, ואיתן נשטפו החוצה כל אותן רגשות ותחושות פנימיות כואבות שהיו עצורות בתוכה במשך שנים. הילה החלה לקלף באומץ שכבה אחר שכבה מהדימוי העצמי האידילי שנשמט אל הרצפה כמו נשל של נחש. אבל הדימוי האידיאלי לא ויתר כל כך בקלות – החלומות שלה החלו להיות חדים ומבשרי רעות, חלקים לא מחמיאים בעצמה נראו פתאום בלתי נסבלים, ההווה נראה פתאום לא מספק יותר מאי פעם, והיא גילתה עד כמה היא בעצם מפחדת מאינטימיות אמיתית – מלחשוף חלקים הרבה יותר אמיתיים וקצת פחות רומנטיים, לעיניו של אחר.
"אני מרגישה שאני צוללת למעמקי היאוש" היא אמרה בכאב.
"ייאוש הוא הרבה פעמים נקודת מפנה לשינוי. השיעורים החשובים ביותר שלנו באים דווקא מהרגעים הכי חשוכים."
"אבל מה לעשות עכשיו?"
"להרפות ולא לעשות דבר. סבלנות. הרגשות האלה יפנו את מקומם לאיכויות שקיימות כבר בתוכך"
המסע להכרת העצמי כרוך בכאב, כאילו אנחנו עוברים דרך חור שחור בנפש. המסע יכול להעלות רגשות עזים כמו ריקנות, ייאוש, כאוס וחרדה. אך יחד עם זאת, הוא מאפשר לחלקים אחרים, ולאיכויות חדשות באישיותנו, לבוא לידי ביטוי עם הזמן. ככל שהילה התקדמה בתהליך הטיפולי, היא בחנה את הרעיונות שלה בנוגע לאהבה, אינטימיות ומחויבות. היא בדקה את הרצונות והצרכים שלה במערכת יחסים ואת השורה התחתונה – מה היא יכולה לצפות מזוגיות ומה היא לא יכולה. היא התנסתה בתירגולים שונים – להיות נוכחת יותר ברגע הזה ולקבל אותו, להתבונן מתי המחשבות שלה לוקחות אותה לעבר או זורקות אותה לעתיד, ולהתבונן כיצד ערכה העצמי צמוד לעולמה הריגשי שמשתנה כמו קליידוסקופ. היא עבדה על איזון ריגשי, ועל איך לא להזדהות באופן אוטומטי עם עולמה הריגשי, ועם החלק הכמהה באישיותה.
המשכנו לנסות יחד להסתכל על בן זוג פוטנציאלי כחבר בשר ודם, שותף אמיתי לחיים, ולא כיצירת אומנות של הדמיון המפותח שלה, שמזינה את רגש הכמיהה. הילה החלה לצאת לדייטים בגישה שונה. היא הייתה יותר מגובשת, מאוזנת ועם פרספקטיבה רחבה יותר. היא אמרה בחצי חיוך שהיא מנסה ליישם בדייטים את המשפט: "there is more to love, then falling in love". היא פיתחה יותר סבלנות והיתה קשובה לאיכויות האמיתיות של הלב שלה. אותו לב שחיבר אותה לטבע האמיתי שלה, שאינו תלוי בשום גורם מבחוץ.
כשנפרדנו, עודדתי את הילה לחפש גבר יותר יציב ריגשית מהגברים שבדרך כלל הסתבר שבחרה, שהיו גברים של "הרנסאנס" - אומנותיים, מיוחדים והרבה פעמים מרוכזים מידי בעצמם. אלא גבר חזק ריגשית, שיוכל להוות עוגן בעבורה ולתת לה את מה שהיא צריכה. גבר שיוכל להכיל את התנודות הרגשיות שלה ולקבל אותה גם כשהיא לא שבעת רצון ונסוגה אל תוך עולמה הפנימי. הסכמנו שהציור הוא מקום נפלא בעבורה, מקום בו ניתן לתעל את עולם הפנטזייה אל כן הציור במקום להשליכו על בן זוגה...
רועי צור - יועץ ומטפל אישי בשיטת האניאתרפיה, המשלבת אימון אישי וטיפול קלאסי עם אניאגרם - מודל פסיכולוגי רב עוצמה המתאר תשעה סגנונות אישיות. מוסמך באימון אישי, הנחיית קבוצות, ייעוץ ארגוני ומעביר סדנאות ניהול ומודעות עצמית.
