למרות האופטימיות שהפיחה בי הרווחה הפתאומית, טרם ידעתי שלוות נפש. המשפטים העיבו עלי, ופרי, כך נראה, לא התכוון לוותר בקלות. מדי יום, כשהייתי מגיעה בבוקר לעבודה, הייתי מוצאת כתובות נאצה שרוססו בצבע על קירות המסדרון שהוביל למשרד. "יפה גנבה, יפה רמאית, יפה נוכלת." החזקתי באופן קבוע פח צבע, וכל בוקר, לפני שהלקוחות היו מגיעים, הייתי מוחקת את הכתובות. באחד הבקרים הבחנתי שכל מערכת החשמל הוצאה ממקומה. הלכתי להגיש תלונה במשטרה, ושם צחקו עלי: "אם השאירו את הקיר עומד, אז זה בסדר." מדי פעם היו מגיעים למשרד בחורים צעירים, נכנסים לחדר, מקימים צעקות אימים ונעלמים.
פרי נהג לשלוח למשרדי מתחזים ולצייד אותם במסמכים מקוריים ובסיפורים אותנטיים. למעשה, מעולם לא יכולתי לדעת אם מי שעומד לפני הוא אכן קשיש נזקק, או מרגל של פרי. יום אחד הגיעה למשרד אשה שהזדהתה כאחת מלקוחותיו של פרי. היא סיפרה לי שבעלה הנכה, משה גוטליב, קיבל פנסיה דרך פרי, אולם הארגון מסרב לשחרר מידע בנוגע לתיקו. גוטליב טענה שמעלימים ממנה מידע, וביקשה ממני לכתוב מכתב עבורה לביטוח הגרמני שישלח לה פירוט על מצב הפנסיה, נוסף על מה שכבר נשלח בעברית.
בדומה למאות מקרים אחרים, הכנתי מכתב בגרמנית. הגברת גוטליב אמורה היתה להחתים את בעלה, משה גוטליב, על המכתב ולשלוח אותו לגרמניה בעצמה. המכתב היה מוכן, אולם גוטליב לא באה לקחת אותו ימים ארוכים. חתמתי על המכתב בשוגג, כפי שחתמתי על מאות מכתבים אחרים ביום שנשלחו לגרמניה. לאחר כמה ימים הופיעה הגברת גוטליב. כאשר לא מצאתי את המכתב, ואמרתי לה שכנראה הוא נשלח בטעות לגרמניה, היא שמחה מאוד.
במהלך אחת התביעות מול פרי התברר שגברת גוטליב נשלחה על ידי פרי במטרה להפיל אותי בפח. בכל פעם שהגיעה למשרד נשאה מכשירי הקלטה על גופה. המכתב היה עילה להגשת תביעה נוספת נגדי, והפעם על "התחזות לאחר," כלומר לבעלה של גוטליב. טיעונו של פרי היה מופרך מיסודו: אם הייתי רוצה לזייף, מן הסתם לא הייתי משרבטת את חתימתי הרגילה במכתב. אבל העובדות, כאמור, מעולם לא הפריעו לפרי להגיש נגדי תביעות.
טלפון בהול מעו"ד רפנהגן פתח את שנת 1990. בפיו היתה בשורת איוב: "לצערי, אני נאלץ להפסיק את עבודתנו המשותפת," אמר. מיד הבנתי שהוא קיבל מפרי הוראה להפסיק את ההתקשרות עימי באופן מיידי. פרי היה הלקוח הגדול שלו, רפנהגן לא רצה להסתבך עימו והחליט להיענות לבקשתו.
זאת היתה בשורה קשה מאוד. רפנהגן היה הסמכות הבכירה בנושא הפנסיה, ובלעדיו לא היה בגרמניה מי שיטפל בענייני לקוחותי. לא הסכמתי לוותר בקלות, אך כשהייתי מתקשרת אל רפנהגן הוא היה מתחמק ממני. פרי כנראה לחץ עליו חזק מאוד, והלחץ עבד.
מעולם לא הייתי בגרמניה ולא ידעתי את השפה, אבל החלטתי לעשות ניסיון אחרון. נסעתי למשרדו של רפנהגן ודרשתי הסברים. הוא חזר על דבריו ללא היסוס, אך הסכים להמליץ לי על משרד עורכי דין אחר. לקחתי את הפרטים ושבתי לארץ כעוסה.
כשבוע לפני שהחוק החדש נכנס לתוקפו, פרסם פרי מודעות ענק בעיתונים שבהן הזהיר כי אין צורך להירשם לקבלת פנסיה סוציאלית במסגרת החוק שעדיין לא אושר, וכי אין צורך לשלם עבור העניין. אישור החוק היה כבר ודאי למדי, ופרי ידע זאת גם דרך עו"ד רפנהגן, אשר מסר לי את המידע, אך כאמור הוא עשה הכול כדי להכשיל אותי. ואכן, בעקבות פרסום המודעות החל להגיע זרם של טלפונים מאנשים שהאשימו אותי במרמה ובגזלת כספם.
למתלוננים אמרתי שאם הם רוצים לסגור את התיק – יקבלו את כספם חזרה. בו בזמן, פרסמתי מודעה קטנה שהבהירה כי מומלץ להירשם. פרי איים מיד בתביעה נוספת. כעת ניהלתי מאבק בשלוש חזיתות – הקהל המוחה, האיום בתביעה חדשה, שהצטרפה לשורת תביעות קודמות, וחיפוש אחר עורך דין חדש בגרמניה.
פרי הערים מכשול נוסף: הוא טען שהוא מזוהה עם הפנסיה הגרמנית, ושאינני רשאית להשתמש בשם "הפנסיה הגרמנית." החלטתי להפיק תועלת מהקושי שפרי הציב בפני, וכך נולד השם המסחרי של העסק שלי: יפה גולן השקעות ופיננסים בע"מ, המחלקה לפנסיה מגרמניה.
בינתיים הספקתי לתאם פגישה עם עורכי הדין החדשים בגרמניה. לא היה לי זמן רב, משום שידעתי עם כניסת החוק לתוקפו קצב העבודה יגבר פלאים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיתפס עם המכנסיים למטה, כפי שפרי ודאי תכנן עבורי, ולפעול ללא נציגות מכובדת בגרמניה.
אודות: אשת עסקים בעלת חברת ההשקעות "יפה גולן השקעות בע"מ" - בעלת ניסיון רב בתחום הפנסיה הסוציאלית, הביטוח הלאומי, פיצויים מחו"ל ופיצויים לניצולי שואה. משמשת מזה שנים כעמוד התווך למען השבת זכויותיהם של ניצולי השואה, מתוך הכרה והבנה שמישהו חייב לעשות זאת למענם. מחברת הספר האוטוביוגרפי "ללא מורא" המהווה סיפור חיים שמשקף שקידה, אומץ ואמונה חזקה בחתירה לעבר המטרה.
