שבעה ימים של כאב 

בס"ד

                                                                                                            כ"ט ניסן תשע"ג

שבעה ימים של כאב

על האבל הפרטי והלאומי בין יום השואה ליום הזכרון

באחד הסמינרים שבו השתתפנו בירושלים לקראת סיום התיכון, שאלה אותנו המדריכה כיצד אנו מגדירים את עצמנו; כישראלים או יהודים?. התבוננתי בה, נשימתי נעתקה לשמע השאלה, ולאחר רגע מצאתי עצמי מתבוננת בשאר חברי מתכתשים ומתווכחים בלהט משני עברי המתרס, לא מצליחה להתחבר לצורך להחליט מי יותר חשוב, החתן או הכלה, חדרו השמאלי של הלב או רעהו הימני?. ומאז, מדי שנה, תשומת ליבי מופנית בקשב ובריכוז לשבוע אחד בלוח השנה שבו אפשר לחוש בודאות מוחלטת את החיבור האישי בין "יהודי" ל"ישראלי", הלא הוא השבוע שבין יום השואה ליום הזכרון. שבעה ימים של כאב שאינו פוסק שבו הלב נחמץ ומתכווץ כולו מרוב צער, הריאות אינן מצליחות להתרחב דיין על מנת לנשום, הפה אינו מצליח להתרומם לכלל חיוך. היגון והכאב על ששת המיליונים שנרצחו מחד ועשרות אלפי החיילים והאזרחים שנהרגו מאידך מכה בנו מכל עבר.

רבים הישראלים החווים בשבוע זה תחושות הדומות לדכאון, או דכדוך עמוק, גם אם בהתבוננות ראשונה לא תמיד מצליחים לקשר זאת לשבוע האבל. שבוע שבו הרדיו והטלויזיה, העיתונות הכתובה ושלל הפורטלים והרשתות החברתיות באינטרנט גדושים בסיפורים אישיים של יהודים וישראלים קדושים וגיבורים שנפלו או נרצחו בידי בני עוולה. כמו בימי השבעה האישיים לאחר מותו של בן משפחה קרוב, בהם באים אין סוף בני משפחה וחברים ומשתפים ברסיסי מידע ופיסות חיים אודות הנפטר, כך גם כאן מתעצמת תחושת ההזדהות הקולקטיבית עם הנספים עד שנדמה לנו לאחר כמה שעות גדושות כאלו של תמונות וקולות כאילו הכרנו באופן אישי את המתים. ואם בשבוע האבל הפרטי הכאב הולך ומתעצם עם כל סיפור וכל תמונה, הרי שבשבוע האבל הלאומי הכאב הופך לעיתים גדול מנשוא, ופוגש גם שבילים אישיים בנפש של כאב ומזור, חולי ודווי, והכאב מתחבר לו לשביל ארוך של מחשבות והרהורים ותחושות ורגשות שהולכות ומתפתלות הולכות ונוגעות הולכות וחונקות... כמה נשימות אפשר לנשום בלחץ וכאב בשבוע אחד על מנת להכיל את כמויות המידע האינסופיות אודות מיליונים שהיו ואינם רק משום היותם יהודים? אתה מרגיש בשבוע זה את המוח עובד שעות נוספות בנסיון נואש לאחוז בשם של חלל או ניצול, גיבור מלחמה או שארית פליטה של שבט מפואר שהיה ונעלם, אך גלי האתר שוטפים כגלי הים את החוף ומוחקים מהחול הרך בין רגע את המידע שזה אך נרשם בו באצבע רועדת אודות ולדק ויוז'י ואיסר, איציק, ברוך וחיים, יואב, עוזי ורון.

יהודי יקר ערך פעם חשבון כי לולי הפרעות שעברנו לאורך אלפי שנות ההיסטוריה היהודית, יכול היה העם היהודי להשתוות היום בגודלו לעם הסיני. העם היהודי והעם הסיני הם העמים העתיקים ביותר ששרדו עד היום, ובאופן מפתיע לאלו שאינם מצויים בנבכי ההוויה הסינית, עם זה מנהל דיאלוג סמוי ומרתק עם ההוויה היהודית, מתבונן בנו בהשתהות כיצד ללא מדינה וחוף מבטחים קם העם היהודי כמו עוף החול המתחיל כל פעם מבראשית, חציו האחד ספוג בדמעות ובכאב של אבדן, וחציו השני גאה וקוצני כצמח הצבר החצוף שתול עמוק באדמה ובטוח בשורשיו ובזכות קיומו עומד זקוף וגאה מול גלי האיום והשנאה המשתלחים לעברו.  אמנם גם העם הסיני עבר כיבושים ושואות משלו, ורואה עצמו נרדף ונכבש על ידי "האדם הלבן", וכיום גם משתמש ב"יד ושם" כמודל חיקוי להקמת אנדרטה  לזכר קורבנות הכיבוש היפני האכזר  בין 1931-1945, אולם הפער העצום בין מיליארד סינים לבין 11 מיליון יהודים שב ומדגיש את שבוע האבל הלאומי שלנו במלוא עוזו.

לא רחוק מ"יד ושם", אותו מוזיאון להנצחת חללי השואה, בשביל המחבר אותו להר הרצל הסמוך, קיימת חלקה מיוחדת במינה, המשלבת את היהודי והישראלי באופן הטראגי והכאוב ביותר. זוהי חלקת "נצר אחרון" המעוצבת ביד עדינה ורכה על ידי הפסל מיכה אולמן. האנדרטה הוקמה לזכר ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם, שחוו על בשרם את אימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. חלקם אפילו לא הספיקו להשאיר כאן את חותם רגלם, ובודאי לא נצר ויורש, ומתו אלמונים ללא זכר ומזכרת למשפחה שלמה שנספתה מעל פני האדמה. מיהו זה שיוכל לומר בתוך אותם שבעת ימי כאב, ולנוכח אנדרטת "נצר אחרון", מי ישראלי ומי יהודי, ומה קודם למה.

הכאב העצום שהחל ביום השואה, סופר וזוכר מיליוני נשמות יהודיות שנטבחו, צורב את כל תאי נפשנו כאילו אנו עצמנו היינו עכשיו במחנות ובגטאות, עובר לו במהלך שבעת ימי האבל אט אט והופך יותר ויותר ישראלי, הסיפורים מתחלפים והשמות הופכים מוכרים, ההזדהות עם האבדן הולכת וגוברת והלב החושב להתפקע מרוב כאב כבר אינו יכול לשאת את מסע השכול, עד לצפירה המשחררת את כל מחסומי הדמעות ביום הזכרון. הסכר נפתח ושוטף ועין לא נשארת יבשה.

וביום השמיני לפתע מתבהרים השמים. למרות שאנו מורגלים לספור את ימי השבוע מראשון עד שבת, יש ביהדות עוד יום אחד נוסף, הלא הוא היום השמיני. זהו היום הרוחני, היום של הברית, היום של שמיני עצרת והחג השני של פסח בו התרחשה יציאת מצרים במעבר החד בין שואה לגאולה. ביום השביעי אנו קמים מהאבל, וביום השמיני אנו נמצאים בהוויה אחרת ובאופן פלאי ובלתי מוסבר הנשמה היהודית המתורגלת במעברים חדים ומהירים בין זכרון לשכחה, עושה שנה אחר שנה את הנשגב מכל בינה ויוצאת לחגוג בראש חוצות את יום ההולדת למדינה, יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

לו יהי זכרם ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים.

לו יהי כוחנו ביכולתנו לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת.

תרי וינברג

פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית

www.terrywein.coms