בעקבות הקטסטרופה הגלובלית של מלחמת העולם השנייה, המודרניזם החל להיות מאותגר. הצטברו ראיות שה"מאמץ" המודרניסטי ניכשל.
עקרונות התנועה, האמונה שלה בהתקדמות, החופש והשוויון, כבר ספגו ביקורת מלכתחילה על ידי אמנים ואנשי רוח.
אבל עכשיו הייתה סיבה לפקפק באמונות אלה. לאחר 200 שנים של מאמץ מרוכז, נשאלה השאלה "מה הושג?".
זה נכון - התקדמות רבה נעשתה במדע, טכנולוגיה, רפואה, חינוך, זכות בחירה, תוחלת חיים, ונוחות פיזית. אבל, האם העולם נהיה מקום טוב יותר? האם הניסוי המודרניסטי הביא ליצירתה של חברה אנושית טובה יותר? למספר הולך וגדל של אנשי התשובה היא לא.
עבור חלק, הבעיות במרדף אחר המודרניזם צצו בצורה ברורה בתחילת המאה ה -20. הטבח הממוכן חסר הטעם, של מלחמת העולם הראשונה הראה כי אמונתו הבסיסית של המודרניזם בהתקדמות מדעית וטכנולוגית כדרך לעולם טוב יותר הייתה מוטעית באופן טרגי.
עבור אומני הדאדא (Dada ), 'המלחמה הגדולה' סימנה את הכישלון של כל האמנות המודרניסטית. אפשר להגיד כי הדאדא מסמן את ההופעה של הלך המחשבה הפוסט-מודרני.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המודרניזם הפרוגרסיבי המשיך לשאוף למטרותיו, אבל עכשיו (לעתים קרובות) בשיתוף עם כוחות אחרים.
אמנים פרוגרסיביים תמכו באופן פעיל במהפכה פוליטית. פאבלו פיקאסו, למשל, הצטרף למפלגה הקומוניסטית בשנת 1944 - כפי שעשו אמנים רבים אחרים.
המהפכה הרוסית נראתה במשך הזמן (ובמשך זמן רב לאחר מכן) כתשובה לחלומו של כל מודרניסט פרוגרסיבי.
הקומוניזם המרקסיסטי היה הניסיון הנועז ביותר כדי ליצור חברה טובה יותר. אימוץ לא של דמוקרטיה פוליטית, אלא דמוקרטיה כלכלית החותרת להשגת שוויון כלכלי. קומוניזם הציע חזון של חירות אוניברסלית מבוססת על חופש הרעיון.
אומנים מודרניסטים פרוגרסיביים, בחופש האומנותי של עבודותיהם, הדגימו (הלכה ולמעשה) או קידמו חופש זה (חופש הרעיון, כפי שדובר עליו בפסקה הקודמת).
ב 1932, עם זאת, תחת סטאלין החופש הזה נלקח בצורה חריפה, ואומנות מודרנית, כפי שהייתה, נאלצה לאמץ צורה יותר שמרנית – סוציאל-ריאליזם (Socialist Realism).
הדיכוי של האומנות הפרוגרסיבית לטובת סוציאל-ראליזם תעמולתי התרחש גם בצד השני של הספקטרום הפוליטי – בגרמניה הנאצית של היטלר.
גם היטלר התיימר ליצור חברה חדשה וטובה יותר, אבל דרך המימוש שלו זעזעה את העולם. בעוד מודרניסטים פרוגרסיביים ביקשו לשפר את מירב הגזע האנושי, הנאצים – בהשתמשם ברעיונות דרוויניסטים – התמקדו בהשבחת גזע , כשמטרתם ליצור היררכיית גזעים עם גזע עליון "טהור". בני אנוש שנחשבו נחותים מבחינה גזעית ואו פגומים (רפואית, מנטלית. נכים, חולים סופניים וכו') נועדו להמתת חסד או עיקור, בשלב ראשון, ולהמתה , פשוטו כמשמעו, בסופו של דבר (כאשר סומנו כ"חיים חסרי ערך").
מלחמת העולם השנייה והשואה – כעת אנחנו מבינים – הייתה מכת מוות למודרניזם. הן ניפצו את החלום המודרני ופגעו במה שהיווה את הבסיס לאומנות המודרנית.
ב 1949 הפילוסוף תאודור אדורנו העיר ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברברית". אחרי מלחמת העולם השנייה קשה היה להיות אופטימי באשר לעתיד. יותר גרוע, לאור המלחמה הקרה ולאור האיום המתמיד של השמדה גרעינית העתיד נראה כמוטל בספק.
לאור דחייתם את המסורת והעבר, ולאור זאת שהעתיד אינו מהווה יותר מטרה של המאמץ האומנותי, אומנים רבים פנו לעסוק בהווה והתמקדו בתרבות פופולארית עכשווית.
אומני פופ עדיין יכלו להיות מוצגים כפרוגרסיביים (בנסיבות אלו) בתרומתם לביקורת על רעיונות מעמד הביניים ועל החומריות השטחית של החלום האמריקאי. מה שקרה בפועל הוא שאומנות מודרנית (בעצמה) הייתה תחת מתקפה כרעיון של מעמד הביניים.
היה הכרח "להרוס את האומנות" או לפחות את "ההבנה המודרניסטית של האומנות" בכדי להצילה (את האומנות).
עם גישה זו, המטרה של האומנות המודרנית התמוססה. ההרגשה , אצל חלק, הייתה שהמודרניזם דחק את עצמו החוצה והיה אובד עצות וחסר כיוון.
בשנים האחרונות, מודרניזם פרוגרסיבי נראה ככזה שאינו מגדיר את העתיד אלא ככזה שמתמקד בהריסת ערכי ההווה, בעיקר כאשר הם שייכים לאומנות המודרנית.
בעוד שהאומנים הפרוגרסיביים נותרו עוינים למערכות ולסמכות, עמדה זו אינה עוד ברורה כל כך.
אומנות תפיסתית (Conceptual art) בשנות ה 60 ותחילת ה 70 התעסקה בקונספט ורעיונות (‘concepts’ ‘ideas’) עד כדי הזנחה של התעסקויות מסורתיות – עם חומר, אסתטיקה וכו'.
ב 1967 האומן האמריקאי Sol LeWitt הסביר:
ב conceptual artהרעיון או הקונספטהינו האספקט החשוב ביותר של העבודה. כאשר האומן משתמש בצורה קונספטואלית של אומנות, הכוונה היא שכול התכנון וקבלת ההחלטות נעשות לפני כן, והביצוע הוא עניין רדוד.
אומנות קונספטואלית מיקמה את עצמה (במהרה) כעלבון לערכי מעמד הביניים והעויינות הציבורית כלפיה הייתה עזה.
אבל התברר שקונספטואליות חרגה מעבר לגבולות שנקבעו ע"י המודרניזם.
לא פחות, קונספטואליות הייתה (בכוונה) אומנות שאף פורמליסט לא יכול היה לאמץ לחיקו.
זה היה ניסיון להציב את האומנות מעבר לכול מגבלה או הגדרה. לשבור את השליטה של ההיסטוריונים של האומנות והמבקרים שלה - הפורמליסטים של מעמד הביניים.
לתהליך של העשייה ולתהליך המניפולציה של החומר ניתנה קדמות. כתוצאה מכך האובייקט הסופי נעשה משני, כמעט מיקרי, ולעיתים זמני.
קונספטואליזם הפך למונח "מטרייה" שתחתיה התקבצו מגוון רחב של אומנויות קשות להגדרה כמו Performance ו Earth Art.
אומנים קונספטואליים יצרו עבודות, שהיה קשה עד בלתי-אפשרי לסווג בהתאם למערכת הישנה.
האמנות בחצי השני של המאה ה 20, בכוונה, הציבה את עצמה מעבר למגבלות השליטה.
כיום, מבקרים והיסטוריונים של אומנות – "משטרת האומנות" – פושטים ידיים בייאוש לנוכח האמנות הנוכחית (contemporary art). הם לא יכולים יותר לקלוט אותה לתוך המערכת.
תבניות של סדר לא יכולות להיות מיושמות.
המכשיר הקריטי של שליטה נהרס. תאוריה של אמנות מסורתית נכשלה יחד עם המודרניזם.
