14/11/2005
מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר "זרקור".
נשיא סוריה ,בשאר אל אסאד, אמר לפני ימים אחדים כי רק ישראל יוצאת נשכרת מן האירועים האחרונים. הכוונה היא לכל מה שקשור לרצח רפיק אל חרירי. זאת היא התקדמות מצד השלטון הסורי אשר טען כי ישראל היא זאת שאחראית לרצח ראש ממשלת לבנון. בסוריה אין לשלטון בעיה עם התקשורת, ,הסופרים והמשפטנים וכיו"ב אליטות.הכללים של "שורת המקהלה" חלים עליהם תמיד. לעומתם המצרים שמקיימים יחסי שלום עם ישראל ומנסים להיות "מתווכים הוגנים" חוגי האינטליגנציה בקרבם הם מן המבקרים הארסיים ביותר של ישראל עד כדי הטלת חרם על כל אדם ,עיתונאי, אקדמאי,אמן,שיהין להתבטא למען ישראל או לבקר בה. הרושם הוא שלא זו בלבד שהממסד אינו נאבק בתופעה זאת אלא במקרה הטוב ביותר הוא מאוד סובלני.במקרה הרע הוא מעודד.שכן בכך הוא גם מאזן את קיום היחסים עם ישראל,וגם מעמיד פנים כי ב"משטר חופשי" כול אחד רשאי להתבטאות כאוות נפשו. ישנה עוד סיבה,מאוד מובנת,ליחס הזה של האינטליגנציה המצרית לישראל.תחושת תסכול ונחיתות.
דוגמה קטנה.בשני העשורים שנסתיימו בשנת אלפיים המדינות הערביות כולן רשמו 370 פטנטים חדשים.באותו פרק זמן רשמה ישראל, שאוכלוסייתה היא 1/ 40 בהשוואה, לא פחות מ 7662 פטנטים. בסמינר בינלאומי אשר תוכנו הובא בכתב העת commentary וצוטט ב"כיוונים" המשתתפים הערביים היו,לרוב, יותר גלויי לב.אחד מהם התלונן כי בחברה הערבית חסרים שלושה דברים:חופש,ידע ושוויון נשים.פלשתינאי התבטא כי ישראל בת חמישים לא רק עשתה עבודה נפלאה אלא חוללה נס. גולה עיראקי שחי במרוקו אמר כי החברה הערבית נכשלה במעבר לעולם המודרני משום שלא ייחסה תשומת לב לידע. אולם,כאמור, לא זאת היא הדעה הרווחת המוצהרת והצעקנית של האינטלקטואלים הערביים בארצותיהם.ובכך הם מבטאים דעת קהל.
בעקבות הפיגועים בירדן,כותב צבי בראל ב"הארץ" 11.11.2005 חיפשו שם על מי לכעוס.בכתבה של מייקל סלקמאן מהניו יורק טיימס,מרבת עמון, מן ה-12.11.2005 נאמר בכותרת:"רבים בירדן רואים באויב הישן - ישראל- כמי שעומדת מאחורי מתקפת הטרור ". "מי אמר שזה הם" צוטט אחד בשם אחמד אל זהווארא בהתכוונו לארגון אל קאעדה, "יכול להיות שזאת ישראל".
והכתב מוסיף:"בעוד שרוב הערבים רואים בישראל כאויבת ,קשה להתעלם מן המשקל שישראל תופסת באובססיה האזורית הזאת שמסיטה את תשומת הלב מנושאים חברתיים,פוליטיים,דתיים וכלכליים.זאת המציאות,קובעים פרשנים מקומיים". הכתב מזכיר את הגרסה הערבית בשעתה כי העובדה שאלפי יהודים לא הופיעו לעבודה במגדל התאומים ב- 11 בספטמבר 2001 מלמדת שישראל הייתה מאחורי הפיצוץ.הכתב מצטט את טאהר אל מסרי, ראש ממשלת ירדן לשעבר שאמר לאחר הפיגועים האחרונים בירדן:"ברור שישראל לא הייתה מעורבת בפיצוצים ברבת עמון אך הוא מבין למה כל כך הרבה אנשים מאשימים את ישראל".
ומדובר בירדן שדרג השלטוני, מתקיימים היחסים החמים ביותר עם ישראל מכל מדינות ערב.אולם נראה לי כי ביחסים אלה בייחוד עם ירדן,ישראל לא צריכה להסתפק בכך שקיימים קשרים ביטחוניים הדוקים בין שתי המדינות.זאת לא רק לתועלת ישראל אך לא פחות לטובת הממלכה ההאשמית. או העובדה שאלפי משפחות ירדניות מתפרנסות ממפעלים ישראליים מהווה אינדיקציה לקשרים הכלכליים.יש לדרוש שיחסים אלה יחלחלו לתודעה הציבורית. גם זאת לטובת שני העמים. מי שמטיל את האשם כל הזמן על הזולת זה בעבורו אמנם מפלט נוח מאוד, ואת ישראל התופעה הזאת לא משרתת,אך היא גורמת נזק לירדן עצמה. וכשם שיש להטביע את התודעה בקרב הישראלים שעלינו להתייחס אל השכנים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן,כך חייבת ירדן לדאוג שתושביה יראו את שכנתה בפריזמה נכונה.כל מיני הסברים הם יפים לרקע ההיסטורי,אך המציאות,על האורות והצללים, היא שצריכה להכתיב את היחס של הירדנים,והמצרים לישראל. נדמה לי שלמרות החיכוכים המתמידים בין ישראל לשכניה הקרובים-הפלשתינאים- דווקא מהם,ככה אני מאמין ,ועל בסיס המתרחש כיום,תבוא הדוגמה לאותם חוגים צעקניים במדינות ערב שתמיד מוצאים בישראל שעיר לעזאזל למחדליהם שלהם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
