להתחיל דיאטה...שוב 

לרדת במשקל...שוב

עייפה, מתוסכלת, חושבת כל הזמן על אוכל, זהו יום רגיל בחיים של שירה, שירדה כ-15 ק"ג– והעלתה הכל חזרה. (יותר מפעם אחת).

לדנה אורן יש הסבר פשוט למה רוב מי שיעשה דיאטה ייכשל – ודרך חדשה להשיג "שלווה רזה" לתמיד.

לשירה אין זמן או אנרגיה להישאר רזה, להשאר רזה זה מקור למתח בחיים שלה. זה לא מפתיע, היא משלבת אמהות עם עבודה במשרה מלאה מלהטטת בין אינסוף אחריויות, להוסיף לסדר היום שלה תכנית לפעילות גופנית או רישום כל קלוריה שנכנסת לפה או אכילת חלבונים בלבד, יכול להצליח בהתחלה אבל נועד לכישלון.

אבל - זה הרי לא הגיוני שלא יהיה לך אנרגיה או זמן לדיאטה, זה לוקח יותר זמן לאכול דג מאשר בשר שמן?,לא. יש לה בעית גישה לאוכל בריא? לא. חסר לה מידע? ממש לא -  כמו לרוב מי שעושה דיאטה, היא כמו אנציקלופדיה מהלכת לדיאטה...הבעיה היא לא מה אנחנו לא יודעות לעשות, אלא שאנחנו לא עושות מה שאנחנו יודעות. למה לא? התשובה הבסיסית ביותר היא לא באכילה בחוץ, או במגירת הממתקים. התשובה נמצאת בראש שלנו.

מחשבות של שמנים

הדרך בה אנחנו אוכלים משקפת את צורת המחשבה שלנו, והצורה בה שירה חושבת גורמת לה להשמין. הדרך היחידה להפסיק את היו-יו במשקל היא גם לאכול וגם לחשוב בצורה שונה. בשיחה עם שירה ונשים אחרות שמתמודדות עם משקל עודף, חוזרת תבנית חשיבה טיפוסית: "אני כל הזמן רעבה". או "אני כל הזמן חושבת על אוכל".

בשיחה עם שירה, היא מספרת לי שהיא מתקשה לעקוב אחרי הדיאטה שהדיאטנית רשמה לה, היא עוברת תקופה לא פשוטה בעבודה, הציעו לה קידום אך זה יגרור ליותר שעות עבודה והיא גם ככה מרגישה שהיא לא מקדישה מספיק זמן לילדיה, היא דואגת לאביה שכבר שבועיים לא מרגיש טוב, והיחסים עם בעלה מסתכמים בלילה טוב לפני שהיא נרדמת, המצב הזה גורם לה לאכול הרבה יותר מדי! אני מאתגרת את שירה לעשות תהליך הרזיה אחר בו היא מתמקדת קודם כל בעצמה, ומסתכלת פנימה. אני רוצה שהיא תקדיש את אותה תשומת לב שהיא רוצה להקדיש לילדים שלה לעצמה, ובמיוחד לאיך היא מגיבה לכל צורה של הזנה פיזית ורגשית, מאוכל ועד נשיקות. אני אומרת לשירה שיהיה לנו קשר יומיומי אבל במקום שאני אבדוק אותה, היא זאת שצריכה לשלוח לי אימייל ולספר לי על האכילה שלה, רגשותיה ומחשבותיה. זה דוחף אותה להסתכל על עצמה וגם לקחת שליטה על התהליך. אחרי ששירה התחילה להסתכל על עצמה, לימדתי אותה טכניקה ספציפית, שאני קוראת לה "המיומנות הכי חשובה בירידה במשקל". להתחיל את הדיאטה הפופולארית של היום יכול לשנות אותך, זמנית, מפיל גדול לפיל יותר רזה, התרגיל הזה יכול להפוך אותך לפרפר, גוף שונה, בלי דרך חזרה.

הושיטי את יד ימין לפנים, כשכף היד פונה למעלה, דמייני שגירסא מוקטנת שלך עומדת שם, הגריסא שמתעקשת על ירידה במשקל, נקרא לה "הדיקטטור", הדיקטטור לובש מדים, יש לו אלה והוא צועק הוראות ועלבונות-הדברים שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שמנה. "את חייבת להפסיק לאכול, את מגעילה, את פרה שמנה &%$" תני למילים האלה ולאנרגיה השלילית של הדיקטטור למלא את תודעתך.

עכשיו, שימי לב: את רוצה לאכול יותר או פחות?

שירה, בדומה לרוב המתאמנים ענתה "יותר".         

עכשיו הושיטי את ידך השמאלית, גם שם עומדת גריסא מוקטנת שלך, החלק החייתי שלא מילולי ולא הגיוני ולא מבין מה הדיקטטור רוצה. אני קוראת לה "ילדת הפרא". ילדת הפרא עייפה, פוחדת, האם היא מתכננת לציית לדיקטטור במאמציו להרעיב אותה? לא.

עכשיו הושיטי את שתי ידייך. תראי את הדיקטטור על יד ימין, וילדת הפרא משמאל. החלק הבא קצת מורכב. תראי ששתי הגריסאות המוקטנות שלך הם בבסיסם טובים. הדיקטטור משתולל כשאת עולה במשקל בדיוק כמו שאת תשתוללי אם תראי ילד רץ לכביש. הוא צועק, דוחף, כי הוא מנסה להציל אותך מגורל נוראי ושמן. וילדת הפלא שלך מבולבלת ומפוחדת. תבחני את שניהם עד שאת יכולה להזדהות איתם.

עכשיו, עני על השאלה: איפה את בתמונה הזו?

הסיבה היחידה בגללה את בכלל רואה גם את הדיקטטור וגם את ילדת הפרא היא בגלל שאת אף אחד מהם. את במצב שלישי של מודעות, בחלק אחר של מוחך, אני קוראת לו "הצופה".

הדמיון המודרך הצנוע שזה עתה עשית הוא שער שמוביל הרחק מהקונפליקט חסר התועלת של הדיאטה, למקום רגוע ושלו.

שמי לב, כשאת מרגישה אמפתיה עם ילדת הפרא והדיקטטור שבך, את מרגישה יותר כפייתית לגבי אוכל, או פחות?

כששאלתי אנשים שהצליחו לרזות מה אפשר להם לבסוף כן להצליח, שמעתי הרבה פעמים את המילים "ארבעה ימים", פעם מחלה, פעם טיול, פעם נסיעת עסקים, זה שם הרבה מהחברה האלה בכמה ימים שהם פשוט לא חושבים על אוכל, ואז הם מקבלים המון מוטיבציה להרזיה ואחרי זה להמשיך לרזות היה הרבה יותר קל.

זה הגיוני, שינוי משמעותי דורש "נצחון מוקדם", הוכחה שהמאמצים יביאו להצלחה. זה לוקח כארבעה ימים כדי ליצור ירידה קטנה במשקל. זה גם הזמן שלוקח להתרגל לאכול פחות. במילים אחרות, אם תעברי את ארבעת הימים הראשונים דברים ישתפרו. ואז התחלתי לחשוב על ירידה במשקל כסדרות של  ארבעה ימים של הצלחות.

ברגע שהתחלת לעבוד על מוחך, עם התבוננות עצמית, את יכולה להוריד במשקל ע"י עליה קטנה בפעילות הגופנית וירידה קטנה באוכל לשבוע בלבד. אל תעשי שינוי גדול מדי, אם את רגילה לאכול 2,500 קלוריות ליום, אל תורידי ל 1,200 קלוריות ושעת אירובי כל יום, הירידה במשקל תהיה אולי מהירה אבל אכזרית לגופך וזמנית. תנסי להוריד כ-300 קלוריות וללכת עוד 10 דקות ברגל כל יום למשך ארבעה ימים. תחזרי על זה עד שתראי ירידה במשקל, זה ירגיש לך מאוד קל להתמיד בזה.

בגלל שזה דורש בתחילה סבלנות, זה הכרחי לתגמל את עצמך כל פעם שאת מצליחה לעשות זאת בארבעת הימים. והכוונה בתגמול – עשי לעצמך רשימה של דברים שאת אוהבת, מלראות תכנית מסוימת, לבלות עם חברה, מניקור, וכו' (לא אוכל), כל מה שיתן לך הרגשה טובה.

שירה להפתעתי מאוד ממוקדת ומתמידה, היא מתארת לי באימיילים היומיים, איך ההתבוננות העצמית והראיה הסלחנית והאדיבה כלפי עצמה עוזרת לה בחיי היומיום. היא מצאה פשרה עם הבוס שלה בעבודה בה היא תוכל להתקדם מבלי לעבוד שעות נוספות, אחר הצהריים עם הילדים היא עושה שעתיים בהן הטלפון והמחשב מכובים וכל תשומת הלב על הילדים, וגם עם בעלה היחסים התחילו להשתפר. היא התחילה לרדת במשקל אמנם בקצב איטי אבל ההרגשה שלה נפלאה.

להפסיק עם היו-יו במשקל והדיאטות מצריך מאיתנו להבחין בתגובות האוטומטיות שלנו (שרוב הדיאטניות ויועצי התזונה אומרים לנו להמנע ולשלוט בהן). באופן פרדוקסלי, שינוי אפקטיבי מתחיל עם קבלה של ההווה. הסתכלות סלחנית ואדיבה על עצמנו אף פעם לא נכשלת. זה עובד עבור שירה וזה יעבוד גם עבורך. תתמידי בהתבוננות עצמית בסימנים של פחד, כעס, אכילת יתר, והאכילה הרגשית שאולי שלטה בחייך תפסיק.

כך תגיעי ל - שלווה רזה.