אני מביא הפעם סיפורון חמוד, יצירת הביכורים של נכדתי ליהיא אלון, בת שש וחצי.
פעם אחת הייתה כינה בודדה. אבל היא התרבתה ונהיו המון כינים. הכינים החליטו שהמקום הטוב ביותר בשבילן הוא בראשים של הילדים.
לכן טיפסו לאט לאט לראשים ואז הילדים התחילו הלתגרד. לכינים היה שם טוב אבל לילדים לא היה טוב.
יום אחד, אימא של דנה אמרה: "זה נורא, הילדים מתגרדים".
אימא של יעל הסכימה, וגם אימא של אופק הסכימה וגם אימא של מאיה הסכימה.
בסוף, כל האימהות של הכיתה הסכימו שצריך לגרש את הכינים. אבל הכינים לא הסכימו.
האימהות טיפלו בילדים ובגלל שלכינים היה לא נעים הם החליטו לעזוב את הראשים של הילדים וללכת.
הילדים שמחו ונזהרו מאד שלא יחזרו הכינים.
יום אחד, במקרה, פגשה ילדה אחת את הכינים הולכות על המדרכה.
שאלה הילדה לאן הן הולכות. אמרו הכינים "עכשיו אין לנו בית כי מגרשים אותנו מכל מקום שאנו אוהבות להיות בו".
אמרה הילדה: "אולי תסכימו לא לעלות לראשים שלנו ולא לגרד ואז נוכל להיות חברות?"
אמרו הכינים: "את זה קשה לנו להבטיח, אבל אנחנו יכולות להשתדל, אז נוכל להיות חברות?"
הילדה התעוררה מהחלום וצחקה. הרי אי אפשר לדבר עם כינים.
וזה סוף הסיפור.
יועץ אסטרטגי בכיר. בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. מחזיק בהתמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן, ובסוגיות איכות החיים והאושר בגיל הזהב. מרצה באוניברסיטת תל אביב. מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים. מחבר הרומן "מריונטות".
