ריקודי הבטן... לפעמים הם גם סוג של מדיטציה. 

ריקודי הבטן....לפעמים הם גם סוג של מדיטציה.

המדיטציה היא סוג של חיבור לכאן ועכשיו. עם השנים למדתי שגם ריקוד הוא סוג של מדיטציה.
וריקודי בטן בפרט הם המדיטציה הנשית בהא הידיעה.
כבר אמרתי לכן לא פעם ולא פעמיים , שהזכות ליהנות ולשמוח , קודם כול מההוויה שלכן כנשים , היא אחת המתנות הנפלאות שניתנו לכן בזמן שאתן רוקדות.
אבל , כמה אתן באמת?.. שם?
אם במקרה אתן "בורחות" למקום אחר , גם אחרי שנכנסתן והשיעור התחיל , הנה מספר שאלות שכדאי לכן לשאול את עצמכן:
עד כמה אתן נוכחות בזמן הריקוד. והכוונה היא כמובן לא רק בגוף אלא גם במחשבה. הגוף שלכן אומנם בסטודיו. הרגליים מרגישות את מגע הרצפה האוזניים שומעות את המוזיקה אך עד כמה המחשבה רוקדת יחד איתכן?
אם באתן לרקוד ובמחשבתכן עדיין לא יצאתן מהעבודה אז למה אתן בעצם כאן? אם באתן להעניק לעצמכן שעה של שלווה ואהבה עם עצמכן אז למה אתן ממשיכות להתעסק בויכוחים עם הבוס , הבעל , חבר/חברה. אם עדיין לא הגיעה השעה להשכיב את הילדים , לשלם חשבונות ולדאוג לכול המטלות של מחר אז למה דווקא עכשיו בזמן השיעור? ואם אתן מסתכלות על הגוף שלכן במראה ובאותו רגע אתן לוקחות אותו למסע של הלקאה עצמית בנבכי העבר והעתיד במקום למסע של חיבור ואהבה בהווה אז מה הטעם בעצם?
נסו לחשוב על זה ככה: זה כאילו שהייתי שמה לכן את המוזיקה , והצלילים היו צורמים וקולות השירה מלאי זיופים. עד כמה הייתן באמת נהנות לרקוד לצלילי מוזיקה כזו?
זה ממש לא משנה אם המחשבה שלילית או חיובית . מה שחשוב זה שבכול מדיטציה יש רגע של הארה. וככול שתפנימו יותר שבאתן ליצור דואט הרמוני בהווה בין גופכן למחשבתכן , תגיעו לגילויים מדהימים תוך כדי.
אז?.
בפעם הבאה שאתן מתחילות את השיעור , קחו נשימה עמוקה , נשפו החוצה את כול העבר והעתיד ותנו לרגע הזה שכולו עצמכן , גופכן ונשמתכן להתמזג באמת עם:
המוזיקה - תנו לה להתפשט בכול הגוף ואל תתנו לתחושות שהיא מעניקה לכן לחמוק דרך מחשבות שאינן קשורות לרגע של השיעור.
התנועות - תנו לעצמכן לחוות כול תנועה במלואה. הרי היא במילא שם. וגם אם היא לא יוצאת נכון באותו רגע , היא עדיין חלק מהרגע. אז אל תתנו לה לחמוק ולהיבלע במחשבה שמוציאה אתכן החוצה מהחוויה.
הניחוחות שמסביב...
הבגד שבחרתן ללבוש....
האיפור על הפנים....
התחושה של השרירים שנמתחים...
והחיוך שעלה לכן על הפנים בזמן שהושמע שיר שאתן אוהבות.
אל תיתנו לחוויות הללו לחמוק. בכול פעם נסו לשמר אותן עוד קצת ועוד קצת עד שלאט לאט תתרגלו.
הרי ממילא כשתסיימו את השיעור אתן שבות חזרה להמולת החיים היומיומית שלכן.