שינוי ה-DNA בדרך לאהבה 

אולי שאלתם את עצמכם פעמים רבות מה מאפשר לשני אנשים להכיר, להתחבר, להחליט שהם אוהבים, מאוהבים, נכנסים למערכת זוגית מחייבת? מתחתנים?
איך זה קורה? וכשזה קורה, איך יודעים שזה זה?

אולי שאלתם את עצמכם איך מגיעים לבן/בת הזוג האידיאלי עבורי?
איך מוצאים את האדם הנפלא הזה שמחכה לי אי שם?

אולי שאלתם את עצמכם איך אני מצליח להראות ולהרגיש כמו שאני רוצה להרגיש?
לא להקרין את חוסר הביטחון הזה שכל הזמן מבצבץ לו?

אולי אמרתם לעצמכם שבעצם עדיף להיות לבד. שזה נוח וקל וכבר התרגלתם, ובהחלט עדיף על ההתבזות הזו שבחיפוש האובססיבי אחר אביר חלומות....
שלא לדבר על האפשרות של לחוות דחייה.

לא משנה לאיזו קבוצה אתן משייכות את עצמכן.
אנחנו נמצאים בעידן שבו הזמינות של הסטוצ'ים, הקלות הבלתי נסבלת של אפשרויות הסקס באינטרנט ובכל פיק אפ בר, הופכים את היכולת שלנו למצוא ולהאמין באהבה ממשית ובקשר איכותי למשימה מאתגרת.

במקביל עולם הזוהר והדוגמנות מציב לנו סטנדרטים בלתי אפשריים של יופי ורזון שלא ניתן לעמוד בהם. כל השוואה כזו גורמת לנו להתכווץ ולהרגיש פחות טוב עם עצמנו.

מה עושים?

כיצד שוברים את הלופ השלילי שנכנסנו לתוכו?

השלב הראשון: אנחנו צריכים לבחור בעצמנו מחדש.
לענות על השאלה האם אני בוחר בעצמי כפי שאני, אם לא איך אני יכול לצפות שמישהו אחר יבחר בי? האפשרות של אהבה מתחילה באהבה עצמית.

השלב השני: מיקוד חיובי.
להתמקד במחשבות שמעצימות אותנו ולא בכאלו שמחלישות אותנו.
לכל אחד מאיתנו יש קלטת שמתנגנת בראשה. זה כמו בתחנת רדיו שמנגנת כל היום.
אם אתן נמצאות בתחנה שמנגנת כל היום שירי אימה, בקורת שלילית ומסרסת, החליפו מהר תחנה ועברו לתדר חיובי. אין מה לעשות אתן השדרניות והאחריות שלכן.

השלב השלישי: להאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב.
להחליט שאני ראוי לאהבה. ולהתחיל להתנהג בהתאם. לפנק את עצמי כמו שהייתי מפנק מישהו אהוב.

כאשר מפסיקים למקד את תשומת הלב בחוץ, כאשר מפסיקים להסתנוור מכל הגירויים החיצוניים, כאשר מפסיקים להשוות, הביטחון הפנימי שלנו גדל, והאהבה העצמית שלנו חוזרת.

גם אם אתם נמצאים במערכת זוגית שאתם סובלים בה - לא צריך שניים לטנגו!
נדרשת מחויבות רק של אדם אחד כדי לפרק את הדפוס הזוגי. כדי לסבול בזוגיות צריך שני פרטנרים אבל נדרש רק אדם אחד כדי להפסיק את הסבל!
כל שעליכן לעשות הוא להתחיל לשנות את צעדי הריקוד, להפסיק את כל התגובות האוטומטיות שלכם שמפרשות כל דבר כפגיעה, כאיום, כחוסר אהבה.

לפני שנים רבות חייתי עם גבר שלא רצה לרקוד איתי אף פעם. תמיד התחננתי בפניו בוא לרקוד איתי והוא תמיד סרב. פרשתי את הסירוב שלא כאמירה שאינו אוהב אותי מספיק, כי אילו אהב אותי מספיק הרי שהיה מוכן לעשות דבר כה פעוט שגורם לי אושר כזה גדול.
היום אחרי שנים רבות של התפתחות וחקירה של הדפוסים שלי אני יודעת שזהו אחד המיתוסים הגדולים ביותר של האהבה: "מי שאוהב אותי עושה מה שטוב לי/ או מה שאני רוצה" ... היום כשאני עצמי מטפלת ומנחה בתחום הזוגיות אני מלמדת אחרים שלפעמים מותר לבן הזוג פשוט לא לאהוב את אותם הדברים שאנחנו אוהבים -
זה לא נגדנו!
כמובן שכדי להגיע לכך ולא להרגיש דחייה, נדרשת עבודת עומק על "מבנה החוסר" שלנו שיוצר את הסבל במערכות היחסים.. זו רק התחלת הדרך בדרך לשינוי ה- DNA הפנימי שלנו.