לפי המודל הקבלי, יש לנו שני מרכיבים פעילים בכל עת: רוח ונפש.
הנפש נמצאת כל הזמן במקום אחד, נופשת לה להנאתה, החשיבה שלה אסוציאטיבית, אין לה תחושה מסודרת של זמן ומרחב והיא צריכה שיכוונו אותה כיד להשביע את המטרות שלה, שהן קיום הגוף והתפקודים שלו, אכילה, שתיה, שנה, משגל וכו'. החשיבה האסוציאטיבית גם גורמת ליצירת טריגרים או עוגנים, בהם הנפש מגיבה בצורה אוטומטית לגירויים מסוימים.
לכן אצל הנפש שכנוע מתבצע על ידי חזרה, שהוא לימוד המצב הנפשי המסוים על ידי יצירת טריגרים.
הרוח היא בעלת חשיבה מסודרת, היא שוקלת ומעבדת את הנתונים שהיא מקבלת כל הזמן, נמצאת בשיחה תמידית עם הנפש ומטפלת באסוציאציות הנפשיות כדי לסדר אותן ולהתאים אותן למקומן. הרוח זה הגורם הביקורתי (Critical Factor). היא מבינה דברים שנפש לא תבין, כמו למשל מהויות מופשטות כמו כסף, מעמד חברתי, ערכי מוסר וכו'
הרוח לא מניחה לנפש לנפוש והיא מפעילה אותה בכל מיני כיוונים. טבע הנפש להשאר במקומה, הרוח זזה כל הזמן.
לא בכדי אנשים אומרים: עזוב את הביקורתיות, את המחשבה האנליטית, תחווה את הדברים כפי שהם. ואומרים גם שאנשים מחפשים להוציא כמה שפחות אנרגיה. המשמעות היא פשוט לתת לנפש לנוח.
יציאה לנופש, משמעה ויתור על הרבה חלקים בחיים הדורשים ניתוח, בקורת והתמודדות. בצורה כזו הנפש נהנית והרוח מפסיקה להיות עסוקה בבעיות המלוות את האדם בחייו הרגילים, מחוץ לנופש. נופש נועד לנפש.
כאשר אדם לומד אינפורמציה חדשה הוא לא יכול לקבל אותה בלי אישור של הרוח, הגורם הביקורתי. אבל כאשר מראש האדם מניח שעליו להקשיב, הוא מנתק או מחליש את הגורם הביקורתי. הדבר הזה נעשה אל מול סמכות. מול מורה. גם במצב של ראפור. גם במצב של משחק. כשהכל ב-"כאילו" ממילא הדברים לא מקבלים אישור סופי אז אפשר להחליש את ההגנה.
מה הוא אדם "תמים"? אדם שמאמין למה שמספרים לו, כי הוא לא בקורתי מספיק, או שאין לו את הכלים להעביר את הביקורת, או שהוא מרגיש בטוח מספיק, במקום שלא צריך להרגיש כך. יצירת הראפור היא הפיכת הצד השני לתמים במערכת היחסים.
מצב התודעה עובר לטרנס, כאשר הגורם הביקורתי נעלם, ומוחלף באדם אחר, הוא המנחה או המהפנט כאשר מדובר בהיפנוזה. קיים מנגנון בו הנפש מניחה לרוח להשתתק, ומקבלת את רוחו של אדם אחר בתור הרוח שיכולה להנחות אותה באותו רגע. המצב הזה קיים באופן טבעי בילדות, בו הילד סומך על המבוגר שינחה אותו, ואף על פי שיש לילד רצונות משלו, הוא הולך אחרי המבוגר ומתיר לו להנחות אותו ולהשפיע עליו.
קיים בו מצב בו הנפש גם נופשת, כאשר הרוח עסוקה בתפקוד אחד או במטלה אחת, בלי שתסטה ממקומה. במצב זה יש פחות עומס על הרוח, והמצב הזה נתפס מצד אחד כטרנס, כנופש, כאשר תפקודי הזמן, המיקום, ההגנות השונות, המחשבות המטרידות נעלמות, והעיסוק המרוכז במטלה אחת מאפשר גם לנפש לחוות את חווית הנופש, ומצד שני מרכזת את האנרגיה של הרוח במטלה הספציפית, כך שהרוח לא בטלה.
גם מצב זה נקרא "טרנס" אם כי פה אין אדם אחר, אלא תפקודה של הרוח משתנה. הרוח יכולה לאמץ לעצמה דמויות של אנשים אחרים למשל, כמו שעושים שחקנים, או יכולה לעשות כל מיני פעולות מרוכזות, אשר במצב רגיל לא תוכלנה להתבצע בכזאת מקצועיות, למשל להאיט או להאיץ את הזמן וכו'
כדי להשפיע ולהעביר מסרים אנחנו צריכים לבצע תהליך שיביא בסופו של דבר להסכמת הרוח והנפש. אנחנו יכולים לבלבל ולהטעות את הרוח ואז להעביר את המסר הנפשי, ואז מקבלים אפקטים בידוריים יפים, רק שאחר כך הרוח תחזור למקומה, תבקר את מה שקרה ובדרך כלל תחזיר את המצב למקומו.
כדי שהאפקט יהיה ארוך טווח אנחנו צריכים לשכנע את הרוח שהמצב החדש, התובנה החדשה או המסר, יש להם איזה יתרון. התהליך של Future Pacing עושה את זה כי הרוח שאחראית על הזמן רואה קדימה שהמצב החדש יוביל לתוצאות חיוביות, ואז היא לא מתנגדת. אבל זה גם יכול לעבוד בכיוון הפוך, קודם כל משכנעים את הרוח שכדאי ליצור שינוי, ואז כל פעולה שנעשה תתקבל מראש.
ויש עוד פעולה בכיוון ההפוך. הנפש מבקשת מהרוח עזרה כשהיא נמצאת בכל מיני מצבים, כלומר מצב מסוים של הנפש מפעיל את הרוח כדי שתעשה אי אלו פעולות עם הנפש. כאן טריגר נפשי יגרום גם לפעולה רוחנית, ולהפך, מצב רוחני מסוים יהיה קשור למצב נפשי, וברגע שמצב כזה מעוגן לטריגר מסוים, הוא ישלוף מחדש את המצב הרוחני כשהטריגר יופעל. יש גם סדרות של פעולות כאלה, בהתאם למצבי מציאות שונים שאדם פיתח.
בצורה כזו גם ערכים מופשטים יכולים לקבל היבט פיזיולוגי או אסוציאטיבי, כי הם קשורים עם הרגשים נפשיים, שיכולים להתבטא בתמונות, מילים, צלילים או הרגשות. שינוי עוצמת ההרגשים האלה יכול להביא לשינוי עוצמת ההרגשה של אותם ערכים וחשיבותם הרוחנית בהתאם ואז מאפשרים אקלים נוח לשכנוע, בלי שבעצם הגורם הביקורתי יודע בכלל שהשפיעו עליו, כי הוא ממשיך לתפקד.
גם המילים והביטויים שאדם עצמו משתמש בהן, הן טריגרים למצבים נפשיים ורוחניים. לכן שינוי השפה של אדם תשנה את ההרגשה הכללית שלו. ביטויים המבטאים חוסר אונים גורמים להרגשת חוסר אונים אשר גורמת למעגל קסמים של שימוש חוזר בביטויים מסוג זה המעמיקים את ההרגשה וחוזר חלילה. מילים מחזקות יביאו להרגשת עוצמה שבתורה תגרום שוב לשימוש באוצר המילים העוצמתי. בסה"כ שינוי במילים ובביטויים המשמשים אדם יגרמו לו לשנות את הערכים וההתנהגות שלו.
כיצורים חברתיים אנחנו בכל עת מאמצים את השפה ותכני הביטויים של הסובבים אותנו. כך אנחנו לומדים לדבר ולהביע את עצמנו. לכן אדם שמתבטא באופן שנשמע לנו יותר מועיל לנו, או שפשוט חזר בפנינו על ביטוי מסוים, שיכול להיות גם לא מילולי, כגון צחוק מיוחד, אנחנו נאמץ את הביטויים שלו, כדי להביע את מה שלא נרצה, ואז ההרגשות הנלווים לביטויים יגרמו לנו לשינוי פנימי.
מודל הכרה/תת-הכרה לא רלבנטי בקטע הזה של ההסבר. יש גם ברוח וגם בנפש חלקים הכרתיים ותת-הכרתיים. ל-CF יש גם חלק תת הכרתי, כמו שגם ניתן לשחק עם דימויים ויזואליים, אודיטוריים וקינסתטיים בצורה הכרתית ולשנות עוצמה של רגשות בנפש. מושג התת-הכרה התפתח כדי להסביר את הפסיכואנליזה, הוא לא ממש מענין, הוא מאד לא מדויק והתועלת שלו אולי קיימת כדי להכניס אנשים לטרנס, אבל חוץ מזה, מה באמת הוא אומר?
האפשרות של מטופל להגיע להבנה מה הביא תהליך תת-הכרתי מסוים לפעול באינטרקצית נפש/רוח, ולהביא הבנה זו להכרתו, יכולה רק לעזור בכך שההבנה תיתן לו מוטיווציה לתקן את הטעון תיקון, מאחר וכפי שהיה ביכולתו להטמיע התנהגות מסוימת, הוא יוכל כעת לשנות התנהגות זו. לכן התועלת של פסיכואנליזה קלסית היא בסופו של דבר שינוי התנהגותי, שינוי שנתן להשיג ממילא ללא התחקות על התהליכים הלא-מודעים ומקורם.
לעומת זאת, כאשר משתמשים במודל של רוח/נפש קל יותר לחלק את הפעולות התקשורתיות, גם בטיפול וגם בכל סיטואציה, באופן שניתן להבין טוב יותר איך השפעה ושינוי עובדים.
מדובר למעשה בחלק לוגי רציונלי וחלק לא לוגי ולא רציונלי, שניהם יש להם מישורים מודעים ולא-מודעים והשפעה עובדת לאורך זמן כאשר היא מתקבלת בחלק הרציונלי והלא-רציונלי כאחד, לא מענין מודע/לא-מודע. המודעות איננה משנה.
אז כיצד משיגים שכנוע, פיתוי השפעה או שינוי טיפולי? מבררים מה מפעיל מצבים שונים אצל הקליינט ואיך סדרות הטריגרים שלו עובדות ובו בזמן מחלישים את ההגנות שלו, אחר כך מפעילים טכניקות של טריגרים ושל שינוי ביטויים ביחד עם עקיפת הגורם הביקורתי והחלשתו, מקבעים את זה על ידי הצגת התועלת בפני הגורם הביקורתי כדי שלא יפריע בעתיד ושולחים את הקליינט הביתה, להתאמן.
הנה המודל, והוא מסביר היטב סוגים שונים של CBT, היפנוזה ועוד שיטות שונות של שכנוע, פיתוי והשפעה.
הנפש נמצאת כל הזמן במקום אחד, נופשת לה להנאתה, החשיבה שלה אסוציאטיבית, אין לה תחושה מסודרת של זמן ומרחב והיא צריכה שיכוונו אותה כיד להשביע את המטרות שלה, שהן קיום הגוף והתפקודים שלו, אכילה, שתיה, שנה, משגל וכו'. החשיבה האסוציאטיבית גם גורמת ליצירת טריגרים או עוגנים, בהם הנפש מגיבה בצורה אוטומטית לגירויים מסוימים.
לכן אצל הנפש שכנוע מתבצע על ידי חזרה, שהוא לימוד המצב הנפשי המסוים על ידי יצירת טריגרים.
הרוח היא בעלת חשיבה מסודרת, היא שוקלת ומעבדת את הנתונים שהיא מקבלת כל הזמן, נמצאת בשיחה תמידית עם הנפש ומטפלת באסוציאציות הנפשיות כדי לסדר אותן ולהתאים אותן למקומן. הרוח זה הגורם הביקורתי (Critical Factor). היא מבינה דברים שנפש לא תבין, כמו למשל מהויות מופשטות כמו כסף, מעמד חברתי, ערכי מוסר וכו'
הרוח לא מניחה לנפש לנפוש והיא מפעילה אותה בכל מיני כיוונים. טבע הנפש להשאר במקומה, הרוח זזה כל הזמן.
לא בכדי אנשים אומרים: עזוב את הביקורתיות, את המחשבה האנליטית, תחווה את הדברים כפי שהם. ואומרים גם שאנשים מחפשים להוציא כמה שפחות אנרגיה. המשמעות היא פשוט לתת לנפש לנוח.
יציאה לנופש, משמעה ויתור על הרבה חלקים בחיים הדורשים ניתוח, בקורת והתמודדות. בצורה כזו הנפש נהנית והרוח מפסיקה להיות עסוקה בבעיות המלוות את האדם בחייו הרגילים, מחוץ לנופש. נופש נועד לנפש.
כאשר אדם לומד אינפורמציה חדשה הוא לא יכול לקבל אותה בלי אישור של הרוח, הגורם הביקורתי. אבל כאשר מראש האדם מניח שעליו להקשיב, הוא מנתק או מחליש את הגורם הביקורתי. הדבר הזה נעשה אל מול סמכות. מול מורה. גם במצב של ראפור. גם במצב של משחק. כשהכל ב-"כאילו" ממילא הדברים לא מקבלים אישור סופי אז אפשר להחליש את ההגנה.
מה הוא אדם "תמים"? אדם שמאמין למה שמספרים לו, כי הוא לא בקורתי מספיק, או שאין לו את הכלים להעביר את הביקורת, או שהוא מרגיש בטוח מספיק, במקום שלא צריך להרגיש כך. יצירת הראפור היא הפיכת הצד השני לתמים במערכת היחסים.
מצב התודעה עובר לטרנס, כאשר הגורם הביקורתי נעלם, ומוחלף באדם אחר, הוא המנחה או המהפנט כאשר מדובר בהיפנוזה. קיים מנגנון בו הנפש מניחה לרוח להשתתק, ומקבלת את רוחו של אדם אחר בתור הרוח שיכולה להנחות אותה באותו רגע. המצב הזה קיים באופן טבעי בילדות, בו הילד סומך על המבוגר שינחה אותו, ואף על פי שיש לילד רצונות משלו, הוא הולך אחרי המבוגר ומתיר לו להנחות אותו ולהשפיע עליו.
קיים בו מצב בו הנפש גם נופשת, כאשר הרוח עסוקה בתפקוד אחד או במטלה אחת, בלי שתסטה ממקומה. במצב זה יש פחות עומס על הרוח, והמצב הזה נתפס מצד אחד כטרנס, כנופש, כאשר תפקודי הזמן, המיקום, ההגנות השונות, המחשבות המטרידות נעלמות, והעיסוק המרוכז במטלה אחת מאפשר גם לנפש לחוות את חווית הנופש, ומצד שני מרכזת את האנרגיה של הרוח במטלה הספציפית, כך שהרוח לא בטלה.
גם מצב זה נקרא "טרנס" אם כי פה אין אדם אחר, אלא תפקודה של הרוח משתנה. הרוח יכולה לאמץ לעצמה דמויות של אנשים אחרים למשל, כמו שעושים שחקנים, או יכולה לעשות כל מיני פעולות מרוכזות, אשר במצב רגיל לא תוכלנה להתבצע בכזאת מקצועיות, למשל להאיט או להאיץ את הזמן וכו'
כדי להשפיע ולהעביר מסרים אנחנו צריכים לבצע תהליך שיביא בסופו של דבר להסכמת הרוח והנפש. אנחנו יכולים לבלבל ולהטעות את הרוח ואז להעביר את המסר הנפשי, ואז מקבלים אפקטים בידוריים יפים, רק שאחר כך הרוח תחזור למקומה, תבקר את מה שקרה ובדרך כלל תחזיר את המצב למקומו.
כדי שהאפקט יהיה ארוך טווח אנחנו צריכים לשכנע את הרוח שהמצב החדש, התובנה החדשה או המסר, יש להם איזה יתרון. התהליך של Future Pacing עושה את זה כי הרוח שאחראית על הזמן רואה קדימה שהמצב החדש יוביל לתוצאות חיוביות, ואז היא לא מתנגדת. אבל זה גם יכול לעבוד בכיוון הפוך, קודם כל משכנעים את הרוח שכדאי ליצור שינוי, ואז כל פעולה שנעשה תתקבל מראש.
ויש עוד פעולה בכיוון ההפוך. הנפש מבקשת מהרוח עזרה כשהיא נמצאת בכל מיני מצבים, כלומר מצב מסוים של הנפש מפעיל את הרוח כדי שתעשה אי אלו פעולות עם הנפש. כאן טריגר נפשי יגרום גם לפעולה רוחנית, ולהפך, מצב רוחני מסוים יהיה קשור למצב נפשי, וברגע שמצב כזה מעוגן לטריגר מסוים, הוא ישלוף מחדש את המצב הרוחני כשהטריגר יופעל. יש גם סדרות של פעולות כאלה, בהתאם למצבי מציאות שונים שאדם פיתח.
בצורה כזו גם ערכים מופשטים יכולים לקבל היבט פיזיולוגי או אסוציאטיבי, כי הם קשורים עם הרגשים נפשיים, שיכולים להתבטא בתמונות, מילים, צלילים או הרגשות. שינוי עוצמת ההרגשים האלה יכול להביא לשינוי עוצמת ההרגשה של אותם ערכים וחשיבותם הרוחנית בהתאם ואז מאפשרים אקלים נוח לשכנוע, בלי שבעצם הגורם הביקורתי יודע בכלל שהשפיעו עליו, כי הוא ממשיך לתפקד.
גם המילים והביטויים שאדם עצמו משתמש בהן, הן טריגרים למצבים נפשיים ורוחניים. לכן שינוי השפה של אדם תשנה את ההרגשה הכללית שלו. ביטויים המבטאים חוסר אונים גורמים להרגשת חוסר אונים אשר גורמת למעגל קסמים של שימוש חוזר בביטויים מסוג זה המעמיקים את ההרגשה וחוזר חלילה. מילים מחזקות יביאו להרגשת עוצמה שבתורה תגרום שוב לשימוש באוצר המילים העוצמתי. בסה"כ שינוי במילים ובביטויים המשמשים אדם יגרמו לו לשנות את הערכים וההתנהגות שלו.
כיצורים חברתיים אנחנו בכל עת מאמצים את השפה ותכני הביטויים של הסובבים אותנו. כך אנחנו לומדים לדבר ולהביע את עצמנו. לכן אדם שמתבטא באופן שנשמע לנו יותר מועיל לנו, או שפשוט חזר בפנינו על ביטוי מסוים, שיכול להיות גם לא מילולי, כגון צחוק מיוחד, אנחנו נאמץ את הביטויים שלו, כדי להביע את מה שלא נרצה, ואז ההרגשות הנלווים לביטויים יגרמו לנו לשינוי פנימי.
מודל הכרה/תת-הכרה לא רלבנטי בקטע הזה של ההסבר. יש גם ברוח וגם בנפש חלקים הכרתיים ותת-הכרתיים. ל-CF יש גם חלק תת הכרתי, כמו שגם ניתן לשחק עם דימויים ויזואליים, אודיטוריים וקינסתטיים בצורה הכרתית ולשנות עוצמה של רגשות בנפש. מושג התת-הכרה התפתח כדי להסביר את הפסיכואנליזה, הוא לא ממש מענין, הוא מאד לא מדויק והתועלת שלו אולי קיימת כדי להכניס אנשים לטרנס, אבל חוץ מזה, מה באמת הוא אומר?
האפשרות של מטופל להגיע להבנה מה הביא תהליך תת-הכרתי מסוים לפעול באינטרקצית נפש/רוח, ולהביא הבנה זו להכרתו, יכולה רק לעזור בכך שההבנה תיתן לו מוטיווציה לתקן את הטעון תיקון, מאחר וכפי שהיה ביכולתו להטמיע התנהגות מסוימת, הוא יוכל כעת לשנות התנהגות זו. לכן התועלת של פסיכואנליזה קלסית היא בסופו של דבר שינוי התנהגותי, שינוי שנתן להשיג ממילא ללא התחקות על התהליכים הלא-מודעים ומקורם.
לעומת זאת, כאשר משתמשים במודל של רוח/נפש קל יותר לחלק את הפעולות התקשורתיות, גם בטיפול וגם בכל סיטואציה, באופן שניתן להבין טוב יותר איך השפעה ושינוי עובדים.
מדובר למעשה בחלק לוגי רציונלי וחלק לא לוגי ולא רציונלי, שניהם יש להם מישורים מודעים ולא-מודעים והשפעה עובדת לאורך זמן כאשר היא מתקבלת בחלק הרציונלי והלא-רציונלי כאחד, לא מענין מודע/לא-מודע. המודעות איננה משנה.
אז כיצד משיגים שכנוע, פיתוי השפעה או שינוי טיפולי? מבררים מה מפעיל מצבים שונים אצל הקליינט ואיך סדרות הטריגרים שלו עובדות ובו בזמן מחלישים את ההגנות שלו, אחר כך מפעילים טכניקות של טריגרים ושל שינוי ביטויים ביחד עם עקיפת הגורם הביקורתי והחלשתו, מקבעים את זה על ידי הצגת התועלת בפני הגורם הביקורתי כדי שלא יפריע בעתיד ושולחים את הקליינט הביתה, להתאמן.
הנה המודל, והוא מסביר היטב סוגים שונים של CBT, היפנוזה ועוד שיטות שונות של שכנוע, פיתוי והשפעה.
הרב עמרי וייל הינו יזם עסקי בעל השכלה אקדמית בתחום המדעים המדויקים.
