אני כותב את הסיפור הזה מנקודת מבטו של עולה חדש שהגיע לישראל לפני שש שנים ומתגורר בחיפה. שנים רבות מחיי בארה"ב ביליתי במורדות המערביים היפהפיים של הרי הרוקי בקולורדו. אנשים רבים טוענים שנהניתי מחיים שקטים ואידיאליים ברוגע ובשלווה. רבות ממחשבותי ואלה של שכניי קיבלו השראה מהסביבה הירוקה כשהיינו מוקפים בנהרות השוקקים, בנוף הפראי וחיות הבר של האזור. פוליטיקה לא היתה חלק אינטגרלי בחיינו, לפחות לא בעולם החברתי שלי.
החיים בישראל הם שונים מאד. הם רוויים על בסיס יומיומי באידיאולוגיה, עימותים ואג'נדות. זה נדיר בארץ הזו שאני נוסע באוטובוס נכנס לבית קפה או משתתף באחד מהאירועים החברתיים בהם לא יעלה נושא פוליטי בוער לדיון. זה די מקובל שאני, כעולה חדש מאמריקה, אצטרך לענות על שאלות על ארה"ב והשקפות העולם של ברק אובמה. אני עונה בחיוך עקום, "אני רפובליקני".
ברוב המעשיות, השקרים והמיתוסים בפוליטיקה העולמית ניתן להרגיש הרבה יותר חזק בישראל מבכל מקום אחר. סיוע חוץ הוא דוגמא אחת לאיך חצאי האמיתות הללו יכולים להשפיע על ישראל ועל יחסיה עם ארה"ב. לאמריקאים רבים יש את הרושם המוטעה שהישראלים והפלשתינאים מקבלים סכומים עצומים של סיוע כלכלי אמריקאי. האחוז הכללי של התל"ג בישראל שמגיע מסיוע חוץ עומד על שלושה אחוזים בלבד. רוב הכסף הזה מיועד להלוואת לציוד צבאי. הפלשתינאים גם הם מקבלים סכום זניח של סיוע כספי אמריקאי על פי סטנדרטים רבים.
תהליך השלום הוא דוגמא נוספת ל'שטויות' חסרות ההגיון הפוליטיות. אנשים רבים שואלים אותי וישראלים אחרים לגבי המעורבות של ארה"ב בתהליך השלום. גם ישראל וגם הרשות הפלשתינית הן ישויות פוליטיות ולאומיות עצמאיות. ישראל היא מדינה שבה שלושים ושלוש מפלגות פוליטיות. לפלשתינאים יש טווח נרחב של עמדות פוליטיות. התקשורת מוצפת בדיונים על נושא שבכל הכנות הוא מפושט יותר מדי כשהוא למעשה מאד מורכב. דיונים אלה יוצרים מתח ואי הבנות בין שתי האומות.
מדינת ישראל מעבירה חלק ניכר של זמנה גם בדיונים פוליטיים פנימיים. זה מאד מקובל לשבת בקניון (מרכז הקניות) ולשמוע שיחות על דיווח על הקשרים של כמה מנהיגים פוליטיים עם הק.ג.ב. נושא העובדים הזרים כעוזרי בית הוא עוד עניין מקובל לדיונים פוליטיים. הישראלים מעבירים הרבה מזמנם בשיחות בנושאים אלה ואחרים, הייתי שמח אם חלק מהזמן הזה היו מבלים בשיחות על בריאות, חינוך ורווחה.
רכילות היא אכן נושא פופלרי להעברת הזמן של ישראלים רבים. אני למדתי מהר מאד עם עלייתי לארץ להגן על המידע האישי והפרטיות שלי בקנאות רבה. רכישת חולצה חדשה יכולה לעיתים להוות נושא לעניין רב בקהילה שלי. אני מתחלחל לספר את מספר הפעמים שבהם השכן שלי ואני ברחנו, ירשנו מיליוני דולרים או על ההגירה שלי לדנמרק.
אני מאמין שהנושא הפוליטי הגדול איתו מתמודדת היום ישראל הוא שהמנהיגים הפוליטיים הם מוגבלים בכיוון ובאמונה. טבעה של הפוליטיקה הישראלית – מספר המפלגות הפוליטיות, הטווח הרחב של עמדות פוליטיות – עושה את זה כל כך קשה להתפתח באופן יעיל. אני גדלתי בארה"ב במקום שבו היה קשה לשתי מפלגות פוליטיות להגיע להסכמה וליישם פוליטיקה. תארו לעצמכם מה המשמעות של שלושים ושלוש אג'נדות פוליטיות מרכזיות, ולא רק שתיים... אני נדהם שהמדינה החדשה, הקטנה והמכותרת (מוקפת אויבים) הזו מתפקדת כל כך טוב.
"אינך יכול להשתפר בלי לומר דבר." ייתכן שגולדה מאיר צדקה. ישראל היא לכן מדינה של פרפקציוניסטים!
זה יכול להיראות לקוראים שאני מתוסכל או אפילו כועס על ורבליות היתר של שכניי החדשים. אני למדתי להתעלם מהרכילות ולעיתים אף להשתתף בבלגן הפוליטי הסובב אותי. אני מנסה להזכיר לעצמי שרבים מחבריי החדשים באים ממקומות שבהם היה אסור או אפילו מוסכן לדבר באופן חופשי. אני למדתי בכנות להעריך את החופש שנהננו ממנו בארה"ב וכעת אני מעריך גם את חופש הביטוי הקיים בישראל.
ארל שוגרמן, עולה חדש לארץ שכותב על התאקלמותו בישראל ועל מעורבותו בפעילות בין-דתית. הוא מפרסם בעיתונים בכל העולם ובבלוג שלו:
