שאלה שלא נותנת מנוח 

בהיותו בן 6 חודשים בלבד, התגרשו הוריו של א'. הגירושין לוו במסכת ארוכה של סכסוכים אלימים. מכאן ואילך, א' גדל ללא אב, אל תוך בעיות סוציאליות קשות. שירותי הרווחה זיהו "ילד בודד, מופנם ולא חברתי". מבחנים פסיכולוגיים אבחנו קשיי למידה, קשיי הבנה, חשיבה אימפולסיבית והתנהגות תלותית. א' הוגדר כ"קטין נזקק".

בהיותו בן 13 עבר א' ללמוד בבית הספר התיכון דתי של רשת בני עקיבא. מיד עם הגיעו לבית הספר, זיהו שלושה נערים את חולשותיו. במשך שנתיים הם העבירו את א' מסכת התעללות אכזרית. הם נהגו דרך קבע להכותו, להשפילו, להטיח בו עלבונות ולירוק עליו. ההתעללויות התרחשו, בדרך כלל, בשעות הלימודים. אפילו בבית הכנסת שבבית הספר. במקרה אחד, ביצעו התלמידים בא' גם התעללות מינית. אחד מהם הוריד את מכנסיו והחדיר מקל עץ אל פי הטבעת. השניים האחרים ראו ולא מחו. מספר חודשים לאחר מכן, במהלך תקיפה חמורה במיוחד, א' נשבר סופית. פרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה. א' כבר לא שב יותר ללמוד בתיכון בני עקיבא.

מי אחראי למחלה הנפש שהתפרצה אצל א'? האם שלושת הנערים המתעללים, בני גילו של א', הם לבדם? שמא מורי תיכון בני עקיבא, אשר תחת אפם התרחשה מסכת ההתעללויות? אולי אנשי משרד החינוך, שלא פיקחו כראוי על המתרחש ברשת? בשאלות אלה מתלבט השופט שלמה פרידלנדר מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתביעת הפיצויים שהגישו א' ואמו נגד משרד החינוך ורשת בני עקיבא. שלושת הנערים המתעללים צורפו לדיון על ידי משרד החינוך ורשת בני עקיבא.

השופט פרידלנדר מאמין למורי בית הספר כי לא ידעו על ההתעללות שא' עבר בבית ספרם. א', קובע השופט, לא סיפק למורים מידע אודות המסכת הנמשכת של ההתנכלות. הוא מעולם לא ביקש לעבור למקום ישיבה אחר בכיתה, או לכיתה אחרת, או לבית-ספר אחר, כדי להרחיק עצמו מפגיעתם של המציקים.

אצל שופטים רבים אחרים, כך היה מסתיים המשפט. בפטור מוחלט מאחריות של המורים, היועצים ומערכות החינוך והרווחה אשר לא שמעו, לא ראו ולא אמרו דבר. אולם את השופט פרידלנדר מטרידה שאלת "הכשל המערכתי". כיצד ייתכן שתלמיד יסבול ממסכת קבועה ומתמשכת של התעללות קשה ביותר, כולל התעללות מינית, בעוד מורי בית הספר לא יודעים דבר. שאלה זו, מעיד השופט על עצמו, "לא נתנה לי מנוח".

עם חשיפת הפרשה, אמר א' לשוטרים "כבר שנתיים שהם מתעללים בי, הם מרביצים לי, יורקים עלי, מאיימים עלי... כי אני לא חבר שלהם ובגלל איך שאני נראה". משפט זה מטלטל את השופט. הוא מבין כי ביסוד האלימות נגד א' עומדת דחייתו החברתית והשפלתו כנער שונה. האם למשרד החינוך ולמורים אין כל אחריות להגן על הנער השונה, שואל השופט את עצמו?

השופט פונה לנתונים סטטיסטיים ומגלה תמונה מדאיגה. האלימות בקרב נערים מתבגרים רווחת בשיעור גבוה, עד כדי 16 אחוז. אלימות זו מופנית כלפי נערים חלשים מבחינה גופנית, נפשית, אישיותית וחברתית. אלה נערים מועדים לקורבנות. פגיעותם המיוחדת מגרה גילויי תוקפנות כלפיהם.

השופט נחשף לתמונה עגומה נוספת. על פי הנתונים הסטטיסטיים סגל חינוכי של מוסד בן כאלף תלמידים צריך לצפות כי בכל שנה, לפחות אחד מתלמידיו יבצע ניסיון אובדני, או שתפרוץ אצלו מחלת-נפש, על רקע מצוקה נפשית שאולי קשורה לאירועים בבית-הספר.

מובן כי לא ניתן לנהל מוסד חינוכי מתוך "חרדתיות חינוכית", מסכים השופט. אולם אין ספק כי נדרשת מהמורים ערנות פעילה כלפי התלמידים. במיוחד כלפי אלה עם רגישות נפשית מיוחדת.

ערנות פעילה זו, ממשיך השופט, נדרשת ביתר שאת על רקע תופעת "קשר השתיקה" השכיחה בקרב בני הנוער. הפחד מהתלמידים האלימים והחשש להיתפס כ"מלשינים" ולסבול מהוקעה חברתית מרתיע את הנפגעים ואת חבריהם מלדווח על מעשי-פגיעה.

הנתונים הסטטיסטיים הקשים וקשר השתיקה מחייבים, לדעת השופט, את הסגל החינוכי לפתח קשב פעיל למצוקה אפשרית של תלמידיהם. עליהם לפקוח עין, אוזן ולב. עליהם לזמן תלמידים לשיחות אישיות ולדובבם. אין להמתין להתממשות הסיכון ורק אז לטפל בקורבן, בבחינת: "משנגנב הסוס - נועלים את דלת האורווה".

האם המורים בתיכון בני עקיבא קיימו את חובת הקשב הפעיל למצוקתו האפשרית של א'?. לדעת השופט התשובה שלילית. האם משרד החינוך קיים את המוטל עליו? גם כאן התשובה שלילית. פגיעותו של א' הייתה ידועה לשירותי הרווחה, אולם משרד החינוך כשל בהוצאת נוהל שיחייב את סגל בית הספר לקבל משרותי הרווחה נתונים רלבנטיים אודות קטינים השרויים במצב סוציאלי מיוחד, מסוגו של א'.

אילו היה קיים נוהל כזה, פגיעותו המיוחדת של א' הייתה נודעת גם למורים ומביא אותם למעקב מיוחד אחר א'. הם היו מבינים כי כל יריקה על נער כמו א' היא עוד אישור לנחיתותו החברתית. עוד "מסמר בארון המתים" של דימויו העצמי.

לסיכום, פוסק השופט, היה כשל מערכתי מצד משרד החינוך ומצד רשת בני עקיבא, אשר גרם לכך שא' הוחמץ. הסגל החינוכי "לא ראה אותו". סבלו לא אובחן. מחדל זה אפשר את המשך הפגיעה בו.

השופט יוצא במסר משפטי למורים: הסיכון כי מי מתלמידיכם ייפגע מאלימות בבית-הספר ומחוצה-לו הוא אופייני לנערים בגיל ההתבגרות. לכן עליכם לקיים נוכחות קשובה ואסרטיבית במחיצת תלמידיכם. עליכם לחנך, במסה ובמעש לכיבוד הזולת ולזהירות מפני פגיעה בו. עליכם להשגיח על התלמידים המועדים לפגוע ולהגן על התלמידים המועדים להיפגע. לשם כך, עליכם לנקוט תשומת-לב יזומה. עליכם לדרוש מידע אודות בעיות אפשריות, לראיין ולדובב את התלמידים במטרה לזכות לשיתוף במה שמציק להם ולעקוב מקרוב אחר תלמידים עם בעיות ומגבלות. אוי לו לאיש חינוך, מתריע השופט, שאינו "יודע בצערן של תלמידי חכמים" (בבלי ברכות כח, א).

כעת השופט עובר לשאלת סכום הפיצויים המגיע לא'. חייו של א', מזכיר השופט, לא היו בבחינת "גן-עדן" גם לפני האירועים בבית הספר, אולם "אין ספק שלהט החרב המתהפכת של מחלתו הרחיקה אותו משמעותית מן הסיכוי להגיע לגן העדן בחייו". עבור הכאב וסבל שעבר א' בהתעללות, השופט פוסק לו 500,000 שקל. עבור אובדן כושר עבודתו בעתיד השופט פוסק 628,000 שקל על בסיס נכות אפקטיבית בשיעור 35 אחוז. לזה השופט מוסיף 100,000 שקל עבור עזרת הזולת ועוד 20,000 שקל עבור טיפולים רפואיים ונסיעות נלוות שיידרשו לו מעבר לסל הבריאות. סך כל הפיצויים שנפסקו: 1,248,000 שקל. מתך סכום זה, קובע השופט, משרד החינוך יישא ב-70 אחוז ורשת בני עקיבא תישא ב-30 אחוז הנותרים. כמו כן השופט מחייב את שלושת הנערים המתעללים להשיב למשרד החינוך ולרשת בני עקיבא, כל סכום שישולם על ידם לא'.

אין ספק שפסק הדין מהווה נדבך חשוב בפסיקת הנזיקין בארץ. הוא הולך צעד אחד קדימה לשמירה על חיינו. הוא מטיל אחריות על כשל מערכתי. לא רק על מחדלים של השין גימלים, אלא גם על מחדלים של קובעי המדיניות.