שני כוחות
הקבלה מוסרת כי יסוד הקיום הוא שיתוף הפעולה בין שני כוחות הפוכים, רצון להשפיע ורצון לקבל. אלה הם הכוחות המניעים הראשוניים של הבריאה, הם שקובעים את עקרונות הקיום ואת ההתפתחות בכל הרמות ובכל פרטי הבריאה, מחלקיקים תת אטומיים או בשמם החדש, אנרגיות גבוהות, ועד מערכות גלקטיות עצומות, מממלכת גבישים ועד ממלכת החי , מהעולמות העליונים, דהיינו עולמות שעדיין לא נכללים בתפיסת המציאות שלנו, ועד העולם הזה שאנו תופסים, שהוא תולדה של שרשור מעולמות שטרם גילינו.
הנברא גילה שהכח "הרצון להשפיע" הוא הכח הראשוני של הבריאה. הכח הזה, הוא מקור האצלת האור, אנרגיה גבוהה, מקור התבונה העילאית שאנו מזהים בעולמנו.
הכח הזה , הוא פועל ונפעל באותה מידה. כלומר מצד אחד, עצם קיומו, יוצר את "הרצון לקבל", כלי הקיבול, המעניק לו את קיומו כמשפיע, כי הרי אחרת, אם לא היה למי להשפיע, לא היה נקרא "הרצון להשפיע. "
רעיון זה הוא כמעט בלתי נתפס, זה כמעט כמו לומר: הבורא , בורא את בוראו.
"הרצון להשפיע" משפיע אור. אור כגלי אנרגיה ואור כעיקרון רוחני המציין את מהות פעולת הבורא. האור, אשר מופיע ביחס בין הרצון להשפיע והרצון לקבל, הוא זה שמנהל את הבריאה כולה, והוא הכח הכללי ביותר שלה. בהשפעת האור, חלקיקים מתחברים לאטומים, אטומים למבני מולקולות, מולקולות לתאים , תאים נבנים לאורגניזם, אורגניזם בונה קבוצות, וגם רעיונות של שיתוף פעולה, טובת הכלל, ואהבת הזולת, כן, כל אלו, גם הם גילוים שונים של האור, אותו כוח המוקרן מהבורא.
"הרצון לקבל", הוא הכלי המעבד את האור, ככח משיכה וכעיקרון רוחני המציין את מלכותו של הבורא, ואת עיקרון הנברא, ההופכי לבורא.
כאשר שני הכוחות כלולים זה בזה, הם יוצרים מציאות שהיא "אין", כלומר, מעבר לגבול השגתנו . אבל מרגע ההפרדות של שני הכוחות, נברא ה"יש" מ"האין". מאותו רגע כל השתלשלות הבריאה היא "יש" מ"יש" זה מה שנקרא "נברא".
זו הסיבה שבעולם שלנו, תפיסת המציאות מבוססת על הפכים: אנו פועלים על פי כוחות של תזה ואנטיתזה, רע וטוב, נותן ומקבל. הכוחות הנפרדים, בעצם היותם סותרים זה את זה, תומכים בקיומם של זה את זה, מייצרים את ה"יש"
הנברא הכללי, (שהוא "הרצון לקבל" הכח המבטא את הנברא), הוא למעשה הכלי של הבורא אותו , ובהמשך, כל נברא הוא הבורא של הנברא ממנו בהשתלשלות הבריאה.
שני "הרצונות" "רצון להשפיע" ו"רצון לקבל" הם שני הכוחות הראשונים של הבריאה. כל המציאות הסובבת אותנו, היא לא יותר מאשר מידות וצורות שונות של חותמו של האור , בכלי הקבלה, בנברא. הקבלה מכנה זאת: רשימות.
הנברא מזהה כי הרצון לקבל נחלק ל- שני כוחות: הרצון לקבל לעצמי והרצון לקבל כדי להשפיע.
הרצון לקבל לעצמי הוא כח היחוד, אשר מיישם את הבידול בין הפרטים ומפורר את אחדות הבריאה בתפיסת עולמו של הנברא. לעומת הרצון לקבל על מנת להשפיע, שהוא כח האיחוד, דהיינו, תפיסת אחדות הבריאה ושלמותה. פעולתו נותנת חיים לסביבה. הסביבה היא חלק מעולמו הפנימי .
עקרון הנברא אינו יכול להיות רע או טוב, אלא בו מתגלמת רק השאיפה להתמלא באותו מילוי – באור שמשפיע הבורא, או במילים אחרות, רצון להתקיים, ולברוא תולדות. כלומר יעודו של הנברא הוא להתדמות לבורא, להכליל את הסביבה בתוכו, ולפתח את "הרצון לקבל כדי להשפיע טוב על סביבתו".
אם כך,תהליך ההתפתחות של האדם נע בכישור הנמתח בין שני קטבים: כח היחוד וכח האיחוד.
לכח היחוד יש תפקיד חשוב בתהליך האבולוציה, הוא מסייע לבידול מרבי בכל מערכת הבריאה, אבל אין ספור שילובים ושינוים מגוונים ביותר נוצרים על ידי האינטראקציה הנובעת מכח האיחוד, ומהבידול הנובע מכח היחוד.
אם נתבונן בחברה האנושית נזהה מייד כיצד כח האיחוד דוחף את החברה האנושית להיות גלובאלית, ואילו כוח ה"יחוד" המתבטא באגו של האדם יוצר את התנועה וההתפתחות המדעית והטכנולוגית לתמוך במגמת ה "איחוד". במצב של חוסר איזון, כח היחוד מתבטא בתפיסת המציאות של האדם כרצון לקבל לעצמי, על חשבון האחר, הוא הופך להרסני , וממלא תפקיד של כח מפורר, שמביא לקיצן מערכות קיימות שאינן מאוזנות.
Daria Aharoni
