ניכור הורי - סרבנות קשר 

ניכור הורי הוא שורה של אמצעים בהם הורים משתמשים במטרה לערער או להפריע במערכת היחסים עם ההורה האחר. לעיתים קרובות, אבל לא תמיד, מדובר בחלק מהמאבק המשפטי על משמורת הילדים. לתסמונת הניכור ההורי יש דרגות שונות של חומרה. באופן הקל, התסמונת מאופיינת בכעסים חולפים, לעיתים בסרוב להיפגש עם ההורה המנוכר, טון דיבור כועס וכדומה. בגרסה הקשה של התסמונת ניתן לראות סרבנות מוחלטת לקשר מסוג כלשהו עם ההורה, הנובעים מפחד, שנאה, רתיעה וכעס. לעיתים לא נותר אצל הילד זכרון מודע כלשהוא מתקופה טובה יותר, ההורה המנוכר הופך אצל הילד לדמות כמעט מפלצתית.

הורה מנכר הוא בדרך כלל ההורה המשמורן וההורה המנוכר הוא ההורה איתו הילד מסרב כל קשר. כאן המקום להדגיש כי לעיתים בעקבות גרושין, ילד מסרב לפגוש בהורה שאיננו משמורן, אך עם הזמן הילד מתאושש ממשבר הגרושין של הוריו וחוזר להתראות עם ההורה. מאמר זה דן באותם המקרים בהם הסרוב לפגוש את ההורה הופך לקבוע והקשר עם ההורה אובד.

קשר עם ההורים הם הייסוד עליו מבוססת התפתחות רגשית וקוגנטיבית של ילדים. מכאן שילד העומד במרכז סכסוך בין ההורים, התפתחותו תפגע והוא יהיה נתון לסכון רגשי. כאשר מתפתח מאבק גרושין, הילד נמצא בעיצומו של קונפליקט נאמנות שבו עליו לבחור את אחד משני ההורים. כשילד צעיר בגילו, ההחלטה אל מי מההורים לחבור, לרוב איננה החלטה של הילד אלא של המבוגרים, כולל בתי משפט. ילדים ייטו לחבור להורה בו הם תלויים - מטבע הדברים זהו ההורה איתו שוהים יותר.

ניכור הורי או סרבנות קשר הינם מצבים בהם הילד מסרב לכל קשר עם אחד ההורים, מפתח כלפיו רגשות שליליים קיצוניים ונקלע לקונפליקט נאמנות. הילד חווה את ההורה המשמורן כדמות מיטיבה, מעניקה ואוהבת בעוד ההורה האחר הופך להיות דמות דמונית, המסמלת את כל הרע והשלילי, כולל נטישה והזנחה. הילד מפתח אל ההורה המסורב רגשות שליליים, חוסר אמון, פחד ושנאה עד כדי וויתור על כל קשר איתו.

ישנם מספר התנהגויות של ההורה המנכר, המובילות לניכור הורי, כולל: השמצת ההורה השני, הגבלת הקשר איתו עד כדי הוצאתו מחייו וממודעתו של הילד, באמצעות איסור לשוחח על ההורה המנוכר ו/או העלמת כל הוכחה לקיומו, כגון: תמונות (בעיקר כאשר מדובר בילדים קטנים), אילוץ הילד לדחות כל נסיון לקשר עם ההורה השני, יצירת הרושם שההורה השני מסוכן לא אוהב וכדומה. ישנם מצבים בהם הילד נאלץ לבחור בין ההורים, לא מאפשרים כל קשר עם המשפחה המורחבת, כולל סבים וסבתות, דודים וכדומה.

די בחלק מהרשימה כדי שהילד יתקשה ליצור קשר רגשי עם ההורה האחר, כך שמערכת היחסים הופכת להיות קשה ולא אפשרית כמעט. אצל ילדים אלה ניתן לראות התנהגויות המוגדרות "כתסמונת הניכור ההורי" והיא מאופיינת ב:

•  הילד הופך להיות בלתי מתפשר בשנאתו כלפי ההורה האחר (כשלמעשה לא הייתה התעללות או הזנחה בפועל שיכולה להסביר כעס ושנאה כזו).
•  הילד טוען בתוקף כי ההחלטה להתנתק מההורה היא שלו ואף אדם לא השפיע עליו לעשות זאת, מה שמוגדר "עצמאות מחשבתית".
•  לילד אין כל רגשות אמביוולנטיים כלפי ההורה איתו הוא חי. הילד מזדהה לחלוטין עם הטינה, הכעס, הניכור של ההורה איתו הוא חי ותומך בו אוטומטית מבלי להעלות שאלה או ספק.
•  ילדים המתנכרים להוריהם יאשימו במקרים רבים את ההורה בכך שאינו בא לראות אותם, או עושה מאמץ כלשהו להיות איתם בקשר.
•  הילד יהיה, הלכה למעשה, חלק בלתי נפרד בסכסוך בין ההורים, הוא יזדהה לחלוטין עם ההורה איתו חי ויתקשה להרחיק עצמו מהקונפליקט בין ההורים. בעצם הניכור ההורי, הוא נוקט עמדה.
•  ילדים אלה מאמצים ומשתמשים לעיתים בביטויים ששמעו מהורה איתו הם חיים. הם משקפים את עמדת ההורה המועדף עד כדי חזרה על אותן המיליים והביטויים ששמעו במצבים שונים.
•  לבסוף, הריחוק, ההמנעות והתרחקות מתפשטת כלפי המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר. הילדים מסרבים לראות את הסבים, הדודים, בני הדודים ? שאותם אהבו בעבר. הם דוחים את כל מי שיש לו קשר עם האם או האב ממנו מתנתקים ומתנכרים.

ברגע שילדים מפגינים התנהגויות כגון אלה, חלק גדול מהנזק כבר נעשה. קל יותר למנוע התנהגות כזו מאשר לתקן אותה משום שהילדים אימצו רעיונות שווא ורגשות קשים כלפי ההורה. ילדים אלה חווים כח ועוצמה משמעותיים. יש להם את היכולת לתסכל ולגרום לחוסר אונים אצל ההורה המסורב, בעיקר הם מונעים אהבה ממנו. לעיתים הדבר גורם להורה המסורב לרצות לרצות את הילד בכל מחיר, אשר לא תמיד מותאם לגילו, נכנעים לסחטנות של הילד כדי לשמר איתו קשר ברמה כלשהיא.

הדילמה של ההורה המסורב היא בלתי אפשרית: אם ינסה להכריח בכוח את הילד להיות איתו בקשר הוא יואשם בכוחנות, אכזריות וחוסר התחשבות בצרכי הילד. לעומת זאת אם יתייאש ויוותר על המאבק לקשר עם הילד, הוא יואשם בהזנחה וחוסר איכפתיות.

ניכור הורי וסרבנות לקשר, נובעים למעשה מסוג של "תכנות" הילד על ידי ההורה המשמורן כלפי ההורה האחר, בנסיון לערער ולהפריע למערכת היחסים של הילד עם ההורה המושמץ והמודר. תהליך זה מתרחש בדרך כלל בשלב המאבק על משמורת הילדים.

סרבנות לקשר וניכור הורי צומחים על קרקע פוריה של הסתה מתמדת של אחד ההורים כלפי האחר. על הילד מופעלים מנגנוני סחטנות רגשית והאשמה כשהמטרה היא אחת: להגביר את התלות בהורה ולנתק את הקשר עם ההורה האחר. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות הכוללות בתוכן סחטנות כלכלית וכו'.

טיפול באמצעות אכיפה של בית המשפט היא אחת האפשרויות. באמצעות צו אשר יאלץ את ההורה המשמורן להביא את הילד לטיפול, מתוך ראיית זכותו החוקית של ההורה המסורב לקשר עם הילד וראיית הסבל הנגרמת להורה כתוצאה מהניכור. ילדים כמהים לקשר עם הוריהם גם אם הפאסדה היא של שנאה. הספרות מציינת שהעיסוק הכפייתי בשנאה מעיד בעצם על קיומה של אהבה וזו הדרך היחידה לשמירה על קשר רגשי עם ההורה המסורב. לילד אשר "מנצח" בהתנהגותו המתנכרת נגרם נזק, המשפיע על המשך התפתחות רגשית תקינה. ילדים אלה עלולים לסבול מסימפטומים כגון ירידה בלימודים, הפרעות בקשרים חברתיים, בושה, הסתגרות, מצב רוח ירוד, הפרעות שינה ואכילה.

באמצעות הכעס והשנאה, הילד משמר סוג של קשר עם ההורה המסורב. אבל מתנהל בתוך פיצולים של טוב ורע ? ההורה המשמורן הוא הטוב וההורה המסורב הוא הרע. במצב זה נשללת מהילד האפשרות לראות את הטוב והרע באינטגרציה, מצב שעלול להשפיע על הסתכלותו על החיים במובן הרחב. בנוסף, מתבסס מודל הורי לקוי אשר הילד יפנים גם בדמות שלו כהורה.

במקרים רבים הכעס והשנאה של הילד הינם הגנה בפני פגיעה, צער וכאב. קבלת התפרקות המשפחה, נטישה ואובדן מצריכה בגרות רגשית וכוחות שבדרך כלל אינם זמינים לילדים אלה. מכאן שהילד ממיר את הכאב, חוסר האונים והעצב בשנאה שיש בה המון כוח. הוא מרגיש שזהו המקום היחידי שיש לו שליטה בו.

ייתכן ובשלבים הראשונים של הפרידה הילד זקוק לכעס ולשנאה משום שזהו חלק אוטנטי מחווית הפירוק של המשפחה, אותה הוא חווה במלוא העוצמה. אך התמדה ועיקביות בשמוש במנגנונים אלה, פוגעת ביכולת ההחלמה של הילד מהמשבר המשפחתי ולאחר זמן גורמת לעיכוב בהתפתחות הרגשית.

אין ספק שעל מנת שילד יתפתח כראוי הוא זקוק לקשר עם שני ההורים. יחד עם זאת, חשוב להבין כי פרידת ההורים מביאה עימה מידה כלשהיא של נזק וכאב. במחקרים נמצא שלעיתים כאשר ישנם מצבי קונפליקט חריפים ומתמשכים בין ההורים, לפעמים עדיף להניח לילד לזמן מה ולהמתין עד להתחזקות כוחותיו הנפשיים כדי שיוכל לבחור בעצמו את אופי הקשר עם כל אחד מהוריו.

פרידת ההורים יוצר עבור הילד מצב חדש בו נדרש תהליך קבלה והכרה של שינוי זה. בשל הקשיים בין ההורים, הם אינם יכולים להיות משענת ראויה לסייע לילד לעבור את התהליך. מכאן מומלץ להפנות את הילד לטיפול והמטפל יהיה זה שיכוון את הילד לעבור את התהליך הנדרש, כאשר הקצב והמהלך נקבעים על ידי הילד. מדובר בתהליכים פנימיים אשר מטבע הדברים אורכים זמן. לצד הטיפול בילד, ממולץ שגם ההורים יגיעו ל"הדרכת הורים", יחד או לחוד במטרה לסייע לכולם לעבור את התהליך.

ההורה המסורב המחפש קשר עם הילד, נדרש להיות מסוגל להכיל ולקבל את מגוון הרגשות הקשים שהילד חווה ומביע, לדעת יש צורך בהתמדה, סבלנות, יכולת הבלגה והשקעה ממושכת. זאת לצד שמירה על כבוד וקבלה הדדית.