המואר 

המואר

(מסידרת הסיפורים סבא מספר לסבתא}

יצאנו לרחוב והנה כל החבורה מגיעה ברעש מחריש אוזניים. חבורת היער כפי שמכנים אותה כולם. תופים, כינורות וחצוצרות ובראשם וג'ג'ו עם החצוצרה שלו. ג'וג'ו היה תמיד הראשון. הוא היה היוזם, המפברק תעלולים ללא תחרות. רק פצה את פיו וכולם השתתקו וציפו להפתעה עד שלבסוף התפוצצו מצחוק.

הוא נולד שלישי בין אחד עשרה אחים ואחיות. אמו מספרת שביום היוולדו קרן אור חדרה מבעד חלון ביתם ונגע בפניו בדיוק ברגע שיצא לאוויר העולם. כך הוא היה כל חייו "מואר".

הקרניבל היה הרגע שלו, ג'ג'ו וחבורתו רקדו ושרו ברחובות עיירתנו, כפי שעשו חבורות דומות דורות רבים. למועד הזה ציפו זמרים, נגנים ומצחיקנים, שעמלו כל השנה בכדי לקבל את הגמול המתוק: קהל מריע ומתפעל.

כולם התכוננו לששת ימי הקרניבל ברצינות ובחריצות. תלו דגלים בבתים מתחו אורות לאורך הרחובות, קישטו, ניקו וצחצחו כל פינה.

בערב הפתיחה, ראש עירנו השמן והמאוד מכובד, טיפס על הבמה במרכז רחוב הקצבים והתיישב על כסאו עם כל כובד משקלו ומכובדותו. הוא חיכה מספר דקות וברגע שכולם דממו הרים את ידו. באותו רגע ממש האורות נדלקו וכל הפנטזיה נגלה לבאי עולם. שורות-שורות של חבורות דרוכים להתפרץ בזרם אדיר של אנרגיה. והנה ראש העיירה הרים שוב את ידו וכולם דממו. מעולם לא הבנתי כיצד הוא שולט, ככה סתם, על כולם. למה אין אחד יוצא חוצץ נגד העריץ. מעולם איש לא ניסה, גם אם בסתר לבבם היו שאיחלו לו מאה מיתות משונות. אבל ברגע זה כולם עמדו וציפו לפקודתו.

ומי פתח את המצעד ג'ג'ו שלנו כמובן, כי הוא וחבורתו קיבלו את הפרס הראשון לפני שנה וראש העיירה פסק "ג'וג'ו פותח". הנה הוא מרים את חצוצרתו ומרטיט את העולם בצלילי ההמנון : טו טו רו טו טה טי רה טי טה, ואז מאה תופים החרידו את החלל. הקהל שחיכה לרגע זה הריעה בקול אדיר.

חבורתו של ג'ג'ו,ואני בתוכם, היינו מחופשים לחיות טרף. פנתרים, אריות, תנינים וכל חייה רעה המאכלס את היער ואת הנהר. ולכל אחד מאתנו כלי נגינה. למרות הרעש גדול הנגינה שלנו נשמעת נקייה ללא רבב. לא פלא, עמלנו חודשים רבים בהכנות והצלילים יצאו למרחקים ברורים וחזקים. ובלב כל החבורה הכמיהה לזכות שוב בפרס הנכסף מכל: מקום ראשון. בניצוחו של ג'וג'ו רקדנו ריקודי חיות היער. פראות מסודרת ומתוכננת שהפליא את עיני הרואים. שלא תטעו גם לחבורות האחרות היו מופעים מרהיבים. אך מה לעשות ליבי שומר אמונים לג'וג'ו ולחבורתנו.

המזמרים, הנגנים והרוקדים החלו לפסוע קבוצה אחר קבוצה, לב הקהל עלה על גדותיו והידיים נשלפו אל בקבוקי המשקה. באמצע כל ההמולה משהו התרחש שאיש לא היה מוכן לו. תחילה נשמע רעם עמום, מעטים שמו לב אליו. כל שנייה שחלפה הרעש הלך וגבר עד שלא ניתן היה להתעלם ממנו. כל העיניים הופנו מעלה. שם עטוף מיליוני כוכבים עף לו מסוק כסוף, עשה סיבוב מאחורינו ונעמד באוויר מעל לקהל המופתע. דלתו נפתחה חבל נשלף ומתוכו אישה השתלשלה מטה. העיניים דלקו אחריה עד שהתייצבה על פיסת כביש פנוי. שם חיכה לה אחד מילדי העיירה לבוש בגדי אביר בצבעי כחול ואדום. הילד השתחווה לפניה והעביר אותה ברוב הדר אל הבמה המרכזית ליד ראש עיירתנו. מרוב תדהמה הקהל שתק. עד אשר עוד רוממותו תפס את המיקרופון בידו ושאג החגיגה מתחילה!. המסוק התרחק ותושבי העיירה כאיש אחד הריעו לכבוד המעשה המפתיע כמוהו לא התרחש כאן מעולם. לג'ג'ו לא הייתה ברירה והוא רעם שוב את המנון הפתיחה.

מאז אותו יום הכול החל להשתנות. לאחר שתמו החגיגות החיים לא חזרו לשתף הרגיל, המנומנם משהו. המסוק, והאישה שירדה ממנו העסיקו את כולם. ראש העיר לא שיתף את מועצת העיר בסודו ואלה כעסו כעס עצור, הם ידעו היטב, יש מעשים שהוד רוממותו לא מתחלק עם איש. על כל השאלות ענה חכו וראו.

שבוע לאחר האירוע רכב אדום נעמד מול ביתו של ג'ג'ו. ממנו יצאה אישה, נקשה על דלת הבית ונכנסה פנימה. תשאלו כיצד אני יודע כל פרטי המעשה. רוניו הקמצן של העיירה משמש גם כסוג של יומון מקומי. שמיעת החדשות עולה לפונה הסקרן רק בכוסית מהחריף המקומי. לאחר שלגם הפטיר לחייך! ופתח בוא נראה...הבוקר, במקרה.... ובהמשך סיפר לי את כל הסיפור ועוד הוסיף ניחוש משלו: את ג'ג'ו לא נראה הרבה זמן. באותה שנייה נזכרתי בפתק מגולגל שנתן לי ראש חבורתנו באומרו "אם יקרה משהו לא צפוי קרא בפתק". רצתי חצי מטורף לביתי וחיפשתי בכל כיסי המכנסיים והחולצות והנה מצאתי את פיסת הנייר. בקושי רב הצלחתי לפענח חלק מהכתוב. ישיו, הוא פנה בשמי , הוזמנתי לארגון חגיגות בעיר הבירה. סליחה אך אין לי כסף להזמין את כולכם תהיו ברוכים - ג'ג'ו. לבסוף הערה מקום עבודתי באולפני חברת הסרטים       אך שם החברה היה מטושטש.

שנים עברו זה אחרי זה, קרניבל אחר קרניבל. בשבילי, ללא חברי הטוב, החגיגות הפכו עצובות. לבסוף עזבתי את החבורה וקיבלתי תעסוקה במכרה הזהב שבהר מול העיירה. כנראה מצאתי חן בעיני מנהל המכרה והוא החליט למנות אותי לנהגו האישי. עבודה קלה יחסית, אם לא נביא בחשבון את אשתו של האיש ובקשותיה התכופות: קנה לי זה, תסיע אותי לשם, קח את בתנו לטיול ועוד בקשות שבהחלט לא היו כלולים במשרתי כנהגו האישי של מנהל המכרה. הדבר הטוב היה השכר, מעסיקי תגמל אותי ביד נדיבה. את רוב הכסף טמנתי בביתי במקום בטוח. למה? כי בסתר ליבי פיללתי ליום שיזדמן לי לנסוע לעיר הבירה לפגוש את חברי ג'ג'ו.

לא עבר זמן רב ומכרת הזהב נסגרה. לחברה התברר שכמות הזהב המופק אינה שווה את הוצאות התפעול. הנה ההזדמנות שחיכיתי. כבר למחרת אמרתי שלום לאימי, אחיי ואחיותיי ויצאתי להרפתקת חיי. לתחנה הראשונה הגעתי אחר יומיים של הליכה ונסיעה בעגלות וברכבים מזדמנים. הייתה זו עיר קטנה במרכז עמק שם המקומיים גידלו טבק. האוויר היה ספוג ריחם של עלי הטבק המתייבשים באין ספור בתי מלאכה לגלגול סיגרים. מיד עם בואי הלכתי לתחנת הרכבת לברר מועד הגעת הרכבת הנוסעת לעיר הבירה. מחר בשעה שמונה בבוקר ענה מנהל התחנה, על תאחר. כך החלו עשרים שעות נסיעה ברכבת ישנה ורועשת, כמעט ללא מים ומזון.

שיצאתי מתחנת הרכבת בעיר בירתנו נדהמתי: רעש, המולה, מאות רכבים נעים בכבישים. לבוש האנשים הפתיעה שונה כל כל מכל שהכרתי. לא היה לי מושג לאן אפנה, היכן אניח את ראשי לישון ובעיקר כיצד אמצא את ג'וג'ו.

יצאתי מהתחנה ללא שמץ מושג מה לעשות. וברגע זה רצה לקראתי נערה צעירה וכמעט הפילה אותי. הוי מה עשיתי התנצלה הצעירה ומיד התאוששה מאין אתה? שאלה, אמרתי לה, היא לא ידע על קיומנו בהר הרחוק כל כך. אחפש במפה אמרה. ומה שמך? ישיו עניתי לה. שם מוזר אמרה. ואת מי אתה בא לבקר? את חברי ג'וג'ו. היא לא שמה לב לדברי תפשה את ידי ומשכה אותי קדימה. בוא אתה נראה לי רעב. יש לך כסף? כן עניתי, מצוין נלך לפארק שם נקניקיות בובה. התיישבנו בספסל עץ צבוע כחול ואחרי כמה דקות היא הופיע עם שני לחמניות ארוכות. הייתי כל כך זקוק למזון שכמעט התעלפתי מרוב נחת.

משובך אה! כן טעים מאוד. אז איפוא חברך ג'וג'ו גר? איני יודע. אז באתה כך סתם לחבר ואינך יודע היכן למצוא אותו?. מגוחך, כן אתם אנשי הכפר תמימים חסרי תקנה. אתה יודע מה אני אעזור לך, ממילא אין לי דבר טוב יותר לעשות. מה שם חבריך? הא ג'וג'ו סליחה שמו וורבה קאלבר ((Verba Calaber זה שמו. קלבר הבמאי? תפסיק אתה מספר לי שהבמאי הגדול הזה הוא חבר שלך? כן אמרתי. אבל הוא מפיק סרטים מפורסם בכל העולם, לא יתכן שאתה מכיר אותו. אנחנו מאותה עיירה, שם לא יודעים שהוא מפורסם. וואו!! בומבה של חבר יש לך. אז אפוא אמצע אותו?. בחברת הסרטים הכי-הכי בעיר. היא הסתכלה עלי בעיון רב ופלטה לא, לא יתכן, לא יתכן מה? שתגיע בלבוש כזה, השומרים יגרשו אותך בבעיטות. אז מה לעשות? יש לך כסף שאלה אותי בפעם השנייה. כן אמרתי. תראה לי. היא ספרה את השטרות , נו נראה מה אפשר לעשות. בוא איתי.

לאולפן הסרטים הגענו לילי, זה שמה של המכרה מהרחוב, ואני לאחר תספורת בישום וחליפה חדשה שגרמה לגירודים בכל הגוף. עמדנו מול שער נעול שמור בידי פרצופים חמוצים וכלבים המוכנים לפרק אדם לחתיכות.

היא נעמדה כמה מעשרות מטרים לפני השער ובחיוך ממזרי שאלה את אחד הנהגים: אתה מוכן לפתוח דרך לשני כישרונות העתידים להדהים את עולם הקולנוע? האיש חייך, כנסו אני אפתח לכם את הדרך לתהילה.

משרדי וורבה קאלבר היו בסוף שדרת עצי זית עתיקים. באולם הקבלה לא התפעלו מרצוני לבקר אצל הבמאי. אין לך כל סיכוי קאלבר עסוק ואינו מקבל איש. ברגע זה לילי אחזה בידי ומשכה אותי לפינה. צפצף עליו, נמצא דרך. לא עברו חמש דקות והיינו מול המשרד של חברי, רעדתי, שמחתי וכמעט בכיתי. הדלת נפתחה וג'וג'ו עומד מולי במלוא הדרו. הוא היסס, חשבתי שלא הכיר אותי ואמרתי זה ישיו מהחבורה. אני יודע מי אתה, שד שכמוך, פשוט לא הייתי מוכן להפתעה שכזו. נראה לי שגם הוא היה נרגש. כל השנים מאז נעלמת חלמתי על הרגע הזה אמרתי ולא הצלחתי להוסיף מילה.

הוא נתן הוראות לאנשים אחדים והודיעה בקולו הרועם אני הולך עכשיו ולא יהיה פנוי עד מחר בשמונה, הסתדרו בלעדי. שעות ישבנו בביתו והעלינו זיכרונות, לילי ישבה על כרית והאזינה ברוב קשב. לבסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי כיצד קרה שנעשית במאי? הוא חיך את החיוך הערמומי שהכרתי כל כך טוב. זה בזכות אישה. אתה זוכר את אותו יום, בפתיחת חגיגות הקרניבל, המסוק והאישה שירדה ממנו. היא החליטה שאני מוכשר להפיק סרטים ושכנע אותי לנסות. לא היה קל, למדתי וסבלתי הרבה, לבסוף אני לא יודע אם הצלחתי או זה רק חלום ממנו אתעורר עוד רגע. השורשים שלי נשארו בעיירה שלנו. שם השארתי את ג'וג'ו האמיתי. הוא ראה שעיני נעצמים, לך לישון הכנתי חדר לך וחדר ללילי, מחר מתחילה עונה חדשה בחיינו. לא הבנתי מה כוונתו ב"עונה חדשה" אבל הייתי עייף כל כך שנרדמתי עוד לפני שראשי נגע בכרית.

ההמשך מתאים לג'וג'ו אומן התחבולות. מועד הקרניבל השנתי התקרב וג'וג'ו אמר לי שאנחנו חוזרים למקום הולדתנו ביום הראשון של החגיגות. שמחתי לא ידע גבול. גם לילי תבוא אתנו הודיע. לעת הזאת נוצר קשר חזק ביני לבינה. מילה לא נאמרה כאילו במאי תכנן את הפגישה ברחוב ועל כל אחד מאתנו ניתן לבצע תפקיד בהצגה, אך כאשר עינינו נפגשו ידעתי שאין זו הצגה.

מועד פתיחת החגיגות התקרב ולא היה סימן שאנחנו נוסעים. בבוקר יום תחילת הקרניבל התעוררתי בהרגשת כישלון. הרי הנסיעה ברכבת עורכת כעשרים שעות ללא ספק לא נגיע, חבל. בשעות הצהרים הגיעו אנשים רבים לבית, אחד מהם התקרב אלי ולחש באוזני: התכונן אנחנו נוסעים. איך צעקתי? הכול מוכן הרגיע אותי. והכול באמת היה מוכן. בערב אותו יום הגענו לשמי עיירתנו, דלת המסוק נפתחה ואחד אחרי השני ג'וג'ו, לילי ואני ירדנו ממסוק עטוף כוכבים כשקהל נדהם מריע לכבודנו וג'וג'ו עם חצוצרתו הישנה פותח את החגיגות. כולנו עלינו על הבמה וכבוד ראש העיירה קיבל את פנינו בכל הרצינות הראויה.

מאז המקום אינו חור נשכך בלב ההר, חגיגות הקרניבל הפכו אטרקציה לאלפי אנשים הבאים אלינו מכל קצות העולם. צעיר נמרץ החליף את ראש העיירה כבד הגוף, הוא אינו מכובד כקודמו אך בפועלו העיירה השתנתה, נבנו בתי מלון ומבני ציבור ואפילו נוסד עיתון מקומי שהחליף את רוניו הקמצן שנעלם מהנוף המקומי.

הגעגועים גברו על ג'וג'ו והאיש שקרן אור ריצד על פניו ברגע לידתו, המואר בפי אימו, חזר לעיירה ופתח בית ספר לקולנוע.

ברחובות העיירה המנומנמת של היום אתה פוגש נערים ונערות שהוקסמו מהנוף ההררי ומהבמאי המפורסם שיכול, כך הם מאמינים, להובילם לתהילה.