המגלומניה העיקרית היא שיש כמה אופציות. המגלומניה נעורה בחוגים שולטים ובפריפריה שלהם, כשביטוי המפתח היום כלפי כל פישר במערכת הביטחון או בפריפריה שלה, שלמד מדע המדינה או משפטים ומדבר באופן מרשים, ביטוי המפתח הוא "איש מדהים".
כאן כלול הכל, השליפות מן המותן, הדיבור הנחרץ, ההברקות המילוליות המהממות שאין מאחוריהן כלום. לדעתי, מאחרי חזות המצ'ואיזם המהמם והמבריק הזה - יש התפשטות החשיבה המאגית, הכריזמה של כלום, זו השרלטנית, וכללית, נפוצים אלמנטים המאפיינים את העידן הקמאי, ההשאתי - סוגסטיבי.
פגשתי גם את הביקורת על הדבר הזה - חידלי אישים צרי כתפיים, רופסים, בדרך כלל עלובי נפש ממדעי החברה, פסיכולוגים קלינים, לעיתים מדברים בעגה אמריקנית - הצדקתנות הריקה של אנשי מאגיה מסוג אחר, כשעמיתיהם בארצות הברית, שם התצורה הזאת טהורה יותר, רואים בהם את השליימאזלים שבאו לישראל להרשים את המקומיים ולעשות כסף עם מבטא "אנגלו סכסי" וחזות נאורה. זו גם זו - עליבות, וחוסר יוצלחות. הסגנון הזה השתרש בקרב היאפיות המקומית.
אנשים מדהימים באמת אלו ביל גייטס, ממציאים, הוגים בעלי שיעור קומה, אנשים מחושלים באמת עם משמעת עצמית. זה נדיר כאן.
בקיצור ולעניין: חברה שפשו בה יסודות השאה, מאגייה, יחצנות כחזות הכל, מלל אין סופי מול היפוכו אך בן סוגו - דיבר מאצ'ואיסטי. ומעל לכל זה, מושיע האומה איש התחבולות ברק.
המגלומניה האמיתית היא שיש כמה אופציות. אין כמה אופציות, אין לבנות על גנרלים חסרי חוכמה, או על מנייאקים עיקשים, וגם לא על פסיכולוגים קליניים צרי כתפיים, וגם לא על מבטא אנגלו סאכסי וגם לא על הון הסמים.
אולמארט לפחות מייצג חוגי תעשייה, חוגי היי טק, חלקם רציונליים, וזה האלמנט הנבון היחיד כרגע, ממנו אפשר להתחיל. הבורגנות הישראלית התעשייתית, אין דבר אחר. מעבר לזה - אלמנטים פגניים לא רציונליים בעליל - הימין המתנחלי, וכאן הבשר מצטמרר - זה טרוף, זה משוגעות, זו היסטרייה קשה, זה גזלנות.
ויש העם הפשוט, הנבון לעיתים, אך כל חשיבה פוליטית אמיתית בו מתועלת לאופיום של שיכרון הדמים בעזה, החיזבאללה בלבנון. קשה להגיע אליהם, זה המון שהדרך עבורו להשתחרר מגורל מצמית, זו החבירה לגורמי הון עבריינים, לשוק האפור, לעוסקות מורשית עתירת נכלים. האשראי הממשי, הסולידי נמצא ממנו והלאה.
אין אופציות נוספות בחברה שפשה בה הסאוב, שפשטו בה אלמנטים פגניים/השאתיים פרט לאופצייה של התפייסות היסטורית עם שכנינו וסיום הכיבוש. במלואו.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
