מחלת המומחיות המדומה אצל המומחים בשירות המדינה 

בשירות המדינה נמצאים אנשים טובים ומסורים ובכל זאת השירות אינו מתפקד לשביעות רצון הציבור. ישנו מכנה חברתי התנהגותי משותף לעובדים בכירים רבים בארגונים השונים בשירות המדינה, אשר מביא לכך שהאזרחים אינם מקבלים שירות טוב: העובדים בארגון (למשל משרד ממשלתי) מתמחים בנושא מסוים ובטעות רואים עצמם מוסמכים סופיים לקבל החלטות בענין, וזאת גם כאשר הענין מכיל אספקטים החורגים מהתחום המקצועי שלהם. התיחסות כזאת היא שגויה, והיא מהווה בפועל מחלה ארגונית. במאמר זה נביא מספר דוגמאות להמחשה וגם מתכון איך לא ליפול ברשת של המחלה הזאת.

1. משרד המשפטים:  משפטנים בכירים רבים בשירות המדינה (הנהלת המשרד,שופטים,פרקליטים) רואים במשרד המשפטים משרד מקצועי שכל הענינים בו צריכים להתנהל בעזרת משפטנים בלבד.

דוגמא 1: וועדת שמגר לקביעת הכישורים הנדרשים מהיועץ המשפטי לממשלה כללה חמישה משפטנים בכירים מכובדים והוציאה דוח עם המלצות. היועץ המשפטי לממשלה אחראי לתפקוד הפרקליטות, והוא צריך להיות מנהל ארגון שמספר עובדיו מסדר גודל של 1000 אנשים. למרות זאת לא היה בוועדה אף אדם שמומחה בניהול ארגון, ודוח הוועדה מתיחס בעיקר לכישוריו המשפטיים, ורק כהערת שוליים מתיחס לכישוריו הניהוליים. כתוצאה מהזנחה רב שנתית זאת אין טיפול נאות בבעית התנהלות הפרקליטות, ואפילו ענין פשוט וברור כמו העמדת מנגנון בקורת של הפרקליטות אינו מטופל על ידי היועץ.

דוגמא 2: צמרת מערכת השפיטה מחזיקה בדעה שאת המערכת הזאת צריכים לנהל שופטים, על אף שניהול מערכת ארגונית גדולה (מסדר גודל של 2000 אנשים) מחייב ידע ניהולי שהוא מומחיות בפני עצמה. מדרך הטבע החשיבה השגויה הזאת מביאה לידי כשלים. למשל בתהליך פיתוח מערכת המיחשוב לבתי המשפט נעשו על ידי נשיאי בית המשפט העליון ומנהלי בתי המשפט, שהיו אחראים על הפרויקט, שגיאות ניהול של מתלמדים (דוח מבקר המדינה 60ב), כיוון שהם לא היו מצוידים בכישורי הניהול הנדרשים בתוקף אחריותם. בכלל העובדה שנשיא בית המשפט העליון נבחר על סמך הוותק מתאימה לתקופת המונרכיותה ולא לתקופתנו. איזה עוד משרה בשירות הממשלתי מאויישת שלא על פי כישורים? (נשיא בית המשפט העליון הוא גם אחראי על השופטים ונדרש להפגין כישורי ניהול של ארגון).  

דוגמא 3: הפרקליטות פועלת באופן עצמאי ללא שום פקוח ציבורי מעליה תוך קבלת החלטות בעלות אופי חברתי מובהק שאינו משפטי ללא כל בקרה:

א. בביצוע עיסקאות טיעון אחד המרכיבים לקבלת החלטה מאוזנת הוא החשיבות לציבור של בירור הנושא בבית המשפט. חשיבות זאת היא ענין חברתי מובהק ולא משפטי ובכל זאת הפרקליטות אינה משתפת שום גורם חברתי בהחלטות על ביצוע עיסקות טיעון. הכשל הזה בלט במיוחד בעיסקת הטיעון שהוצעה לנשיא לשעבר משה קצב.

ב. המשפטן המקבל החלטה לסגור תיק בנימוק  שאין בו ענין לציבור אינו מצויד בשום כלי שיכול לספר לו במה יש לציבור ענין ומה חשוב לציבור. ההיגיינה הציבורית מחייבת אפשרות בקורת ממוסדת על החלטות שאינו משפטיות טהורות. הצרה היא שהפרקליטות מתנגדת לכל בקורת חיצונית עליה ובשום נושא, בנימוק מופרך של פגיעה בעצמאות של הפרקליטות. אנשים שם פשוט התרגלו לקבל החלטות לבדם בכל ענין גם אם יש לו אספקטים החורגים מהתחום המשפטי.

דוגמא 4: הפרופ' ברק שהיה נגוע במחלה המומחיות המדומה הדביק בה גם אנשים רבים נוספים מסביבתו עקב היותו דמות דומיננטית. הוא אפילו הצדיק אותה מבחינה אידיאולוגית כפי שניתן לקרוא בשני הקטעים שבהמשך הלקוחים ממאמר של עו"ד אריה מרינסקי במעריב, דצמבר 1980:

א. "החלל השלטוני הקיים בישראל, על התחלואות הפוקדות את זרועות המימשל!

נוכח החלל הזה אחדים משופטי ישראל, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון, החלו לפלוש לתחום לא להם: תחום המימשל, החקיקה והבקורת. המגמה המסתמנת משתקפת כמעט במפורש בדברי השופט הפרופסור אהרון ברק, בהרצאתו בקיסריה לפני חדשים אחדים. ההרצאה הוגדרה על ידו כ"הרהורים סוביקטיבים על מדיניות השיפוט הרצויה בשנות השמונים". הרצאה זו נפתחה במלים: " המשפט קובע את אורחות החיים" וממשיכה במשאלות לב המשקפות מגמה להקנות לשופטים סמכות רחבה ומעשית ביותר לשם קביעת דפוסי אורחות חיים".

ב. "בהרצאה בכנס שופטים בתשל"ו, הרחיק לכת השופט הנכבד הזה בקובעו:

"מה לנו כמשפטנים, לשלטון החוק במובנו המהותי, עד כמה שהוא נוגע לתוכנה של הנורמה הרצויה? הדבר הזה הוא, כך ניתן לטעון, ענין לאנשי מדע המדינה, לכלכלנים, לסוציולוגים, לפילוסופים, או לפוליטיקאים. אין הוא ענין למשפטן, המשפטן מקבל את הדין כנתון, השיקול האקסטרא-משפטי הוא מחוץ לתחום שלנו. תשובתי היא כי כמשפטנים איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד השאיפה לדין רצוי יותר, טוב יותר. דין שאינו לוקח בחשבון רק את צרכי הכלל, דין שאינו מסתכל רק על הפרט ? אלא דין שמאזן בין השנים. אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי"."

אם בתחום המשפט הוא הותיר מאחריו מורשת מכובדת הרי בתחום החברתי הוא השאיר מאחריו מורשת של מחלה ארגונית שכיום צריך לבער.

2. משרד הבריאות:

בזמן האחרון נכנס לשיח הציבורי ענין השימוש בקנביס רפואי. בכתבה בענין בעתון ידיעות אחרונות התיחס לענין "בכיר במשרד הבריאות" ואמר שכל ההחלטות בענין זה תהיינה מבוססות על שיקולים רפואיים. אמירה זאת מדגימה חריגה מובהקת מתחום המומחיות של אנשי המשרד. מצד אחד הקנביס הרפואי מקל על החיים לאנשים עם בעיות מסוימות ושיקול זה מצדיק לאפשר שימוש בו מצד שני יש שיקולים חברתיים נגד שימוש חפשי בו כמו בתרופות רגילות (מתן גישה לגורמים עברינים אל חומר סחיר, אשר אולי אפילו ניתן להפיק ממנו סמים קשים על ידי זיקוק, חשיפת רופאים ללחצים ואיומים). שיקולים חברתיים (אולי אפילו נכונים) אינם בתחום המומחיות של אנשי משרד הבריאות ולכן אין זה תקין להפקיד החלטה כזאת בידי מומחים רפואיים. אם כל השיקולים בעד ונגד מוגדרים ומוכרים היטב אז ההתיחסות הנכונה לענין היא להקים ועדה ציבורית שכל בעלי השיקולים יהיו מיוצגים בה (רופאים, משטרה, סוציולוגים, אנשי אתיקה ועוד) ואם היא לא תגיע לכלל הסכמה אז יש להפקיד את ההחלטה בידי שרת הבריאות. אם חלק מהשיקולים אינם מוכרים מספיק אז מראש אין טעם בוועדה וההחלטה צריכה להתקבל על ידי אנשי ציבור (ובראשם שרת הבריאות).

דוגמא 2: הפלרת מי שתיה

עד לא מכבר היתה נהוגה חובת הפלרת מי שתיה עקב צו של מנכל משרד הבריאות. השיקול שהוביל לצו זה היה שהפלרה כזאת עוזרת לבריאות השיניים אצל ילדים. השיקולים העיקריים נגד צו כזה היו סיכון אפשרי של זיהום מאגרי המים בפלור (רוב מי השתיה מגיעים לתהום בסוף הדרך), יש פתרונות אחרים לבריאות השיניים של ילדים, אין מידע על כמות הפלור במים במקורם, חשש מסיכוני עודף פלור במים שיכול להוות סיכון.

החלטת המנכל לא היתה מבוססת כהלכה, כיוון שחלק מהשיקולים נגד מתן צו כזה היו מחוץ לתחום המומחיות של אנשי משרד הבריאות. בנוסף בחלק מהשיקולים היה מרכיב לא מבוטל של אי ודאות. לפיכך יפה עשתה שרת הבריאות כאשר החליטה לקבל על עצמה החלטה בענין בתור נציג ציבור נבחר.

3. משרד האוצר:

אנשי אגף התקציבים מקבלים לבדם החלטות כלכליות בעלות השלכות חברתיות מובהקות, והתנהלות זאת אפילו נעשית באיצטלה של שליחות. להלן תיאור האגף באתר האינטרנט של משרד האוצר: "אגף התקציבים פועל כיחידה מקצועית ומרכזית בתוך משרד האוצר והוא אחראי על קביעת המדיניות הכלכלית של הממשלה. בין תפקידיו העיקריים: הכנת תקציב המדינה והגשתו לאישור הממשלה וכן גיבוש המדיניות המאקרו-כלכלית של הממשלה והגשתה לאישור מקבלי ההחלטות".  במלים של עמך ניתן לומר שעל פי האמור באתר "הממשלה היא מריונטה המופעלת על ידי אגף התקציבים". להוותנו האזרחים כך מתנהל אגף התקציבים בפועל. ההחלטה על החשיבות היחסית של נושאים כמו בטחון, כלכלה, חינוך, רווחה חברתית היא מחוץ לתחום המומחיות המקצועית של אנשי אגף התקציבים (הממשלה היא המוסמכת לכך), והיומרה (והיוהרה) של אנשים אלה משתקפת יפה באמור באתר האינטרנט של משרד האוצר. יוהרה זאת משתקפת גם בכך שאנשי אגף זה אינם מציגים אפילו לשרי הממשלה את התקציב בפירוט הנדרש לקבלת החלטות מושכלות עליו (בדברים שאמר ראש אגף התקציבים בראיון לעתון שזה לא כדאי כלכלית לטרוח ולהציג תקציב בפירוט מלא שניתן לבצע עליו חיפושים בחתכים שונים). כתוצאה מכך השרים מצביעים על התקציב כאשר בעצם הם אינם מכירים אותו מספיק.

 המתכון הבא לקבלת החלטות נלקח מהמיגזר העסקי. שם המתכון הזה מביא להצלחה (למשל בחברות הייטק ובחברות המספקות שירותים). מתכון זה מתאים גם למיגזר הציבורי, כי הוא עוסק בדרך קבלת ההחלטה ולא בנושא ההחלטה:

1. ממנים אדם שיהיה אחראי על קבלת החלטה בנושא (אדם זה בדרך כלל לא יהיה מומחה לדיסציפלינה מסוימת). פרופיל העיסוק שלו יהיה בדרך כלל ניהול (מנהל).

2. האחראי אוסף צוות מומחים לזיהוי אופציות של קבלת החלטה בענין , ומוודא שבצוות נמצאים מומחים לכל האספקטים בכל אופציה.

3. הצוות מנתח את כל השיקולים בעד ונגד כל אופציה.

4. אם כל השיקולים וידועים (גם באופן כמותי) ניתן לצפות לקבלת החלטה מוסכמת.

5. אם ישנה אי ודאות בשיקולים (למשל קבלת אופציה מסוימת יכולה להיות כרוכה בסיכון שקשה לכמת אותו) אז האחראי הוא זה שיקבל החלטה באיזו אופציה לבחור.

במיגזר העסקי האחראי הוא ממונה ובמיגזר הממשלתי רצוי שהאחראי יהיה איש הציבור הנבחר.

 סיכום : במדינה דמוקרטית התפקיד של החלטה בבעיה מולטידיסציפלינרית הכוללת מאפיינים חברתיים נמצא בידי נבחרי הציבור, הנבחרים בבחירות כלליות. לא קיים בעולם מומחה לענין מולטידיסציפלינרי הכולל מאפינים חברתיים, ולכן אין זה תקין להשאיר החלטות כאלה בידי אנשים בעלי מקצוע והתמחות ספציפים. האנשים המקצועיים במערכות הציבוריות הם אנשים טובים ומסורים אבל לוקים בבטחון עצמי מופרז שכל החלטותיהם רק מקצועיות. כל אדם מסוגל לראות את המאפיין הזה בכל מערכת ציבורית שהיא בתנאי שאינו משתייך אליה.