בליל תשעה באב
לינון ידיד שנוהג לשלוח ידו בעט סופר,
באחד מספריו "רעש אדמה?... מה איזה רעש?
כתב אודות ינון שיר והרי הוא כלשונו:
בליל תשעה באב
בודד מן העולם, נטול ידידים והורים שהתנתקו ממנו
ומתנכרים לו עכשיו, חסר איש הוא מתגורר לו בקיטונו
ששכר בקריה בעבור 200 דולר לחדש.
איש שבע תלאות ונדודים, ללא כוכב ומזל וללא אשה, בשנות ה-30
או ה-40 לחייו, גם משבר נפשי ידע, שבעקבותיו התאשפז
זמן מה בבית- החולים הפסיכיאטרי, התגולל בין ישיבותיה
של ירושלים, מלא בהבטחות ריקות מתכן באשר לעתידו.
עכשיו אין לו דבר בעולם, ואין זאת בשם המליצה הפיוטית,
אלא ממש כפשוטו. רשום בהבטחת הכנסה. גם לשלח יד בנפשו נסה.
לאחר שכלם הפנו לו גב ועורף, ספק אם משהו בכלל היה מרגיש
בחסרונו. מזימתו לא יצאה לפעל פשוט מסיבות טכניות:
לילה אחד עלה לקומה העליונה בבניני המגורים בשכונתו,
אך מצא שכל הדלתות הפונות אל הגגות נעולות.
או שחשב להשתמש באקדח, ורק לשם כך נרשם למשמר האזרחי,
אולם למגינת לבו לא קבלוהו לשם.
ערב תשעה באב, ספר לי, הוא איננו יודע על מה לתנות
בבכיה קדם: על חרבן בית המקדש, או שמא על חרבן ביתו.
מה גם שכל מקורות הדמע כבר יבשו בעיניו. חש נבגד ומרומה,
נגוע ומנודה מפני אלהים ואדם, מבקש עכשיו להיות שכוח-אל
ושכוח מאל. איננו מוכן עוד לעשות שקר בנפשו.
כל השנה אצלי זה תשעה באב, ספר לי. "ימים שבין המצרים"
הם חיי כלם, נעים בין מצר אחד למשנהו.
הנה בלילה לבדי במטתי, זועק בלא קול: אלי, אלי
בדמעותי ערשי אמס, למה עזבתני
ולא עזבתני כליל. הרף ממני
מפני חבוק הדב שלך.
אנא, לא מעקצך ולא מדבשך.
אל תהיה לי לאב אוהב
ואז ממילא תחסך שבטך מעלי,
כדי שאוכל לקחת פסק-זמן לנשימה
עד כלותי, עד עפר
כאחד האדם.
שמעון טל רז
