ה
דיוקן עצמי מילולי בעל זיקה לכתובים
[נכתב בשנת תש"ס]
בעמל רב וע"י נסיונות קשים ומפרכים ובהם רעב רוחני
וצמאון רב שנים לפשר הקורות אותי, הגעתי למצב בו
עבודתי את השם היתה חסרת פשרות ופניות לכיוונים
נוחים שנקרו בדרכי, ודלגתי עליהם ביודעי שעדיין לא
הגעתי ולא אגיע על ידם אל המנוחה ואל הנחלה [דברים י"ב]
כפי שהבנתי אותה ע"י התגלות שהיתה לי.
עבודתי זו הולידה זכוך וטהור המחשבה, הדבור והמעשה
עד לביטול מוחלט של הנפש הבהמית,הוא היצר הרע
והפיכתו למנוף לעבודת השם, בכל לבושי הנפש המוזכרים
עד כדי ביטול הישות העצמית והפיכתו למרכבה לרצון השם,
והשראת השכינה בי באופן של תקשורת באמצעות מלאכי
השרת עם האלהים באופן של נבואה.
האם אני מורה רוחני? מה אני עושה לשם כך?
האם אני רועה צאן?
איזה ערך יש לפעילותי, לכתיבתי?
האם בזו מסתכמת שליחותי כעת, אם נניח שעיקרה
בוצע כבר בעבר?
האם הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה?
אני חש שאני פועל ומדבר באופן זה כאשר נוצרות הזדמנויות
וכאשר הקרקע כשירה לכך, אך לא ברור לי היעד מעבר לעצם
מציאותי והעברת מסרי אודות פעולתי וראיות התורה לכך.
במסגרות כמו התמודדות והסדנא לכתיבה הרגשתי שאני נושא
בתפקיד הרועה במובן מסוים, אך לא היתה תחושה שהעדר היה
כמרכבה לרוכב, אלא באופן של דיאלוג, או אולי קטעי מונולוגים.
מעבר לתרפיה ולמסר המועבר מעת לעת פה ושם לא ברורה לי
משמעות פעולתי הנוכחית, וכמו כן כתיבתי. אמנם מתרחשים
דברים בעלי משמעוות,לעיתים טרגית, ואני קושר אותם אלי,
אך האם די בכך?
עתה לאחר שחרור הקיטור הפנימי שגעש בדפנות הלב במשך שנים
נוצרה מציאות קשה מנשוא, הגאולה הפרטית כמו גם הכללית
צועדת במקום וקיים אלוץ מכאיב לחיות את היומיום כאילו כלום
לא אירע.
קיטור מילים ואותיות ענן מקולל אף שהצרוף
צללים וצלילים נעלה ורם
דמויות ללא שם, ללא זהות שערי דמעה נעולים
עלו בעשן המחשבה שערי בינה חתומים
בזמרת ההרהור לפי שעה
וכלו בשגרת החרון קבעון הרגש והחמלה
האף והחימה שורר לעת עתה
בקעו רקיעים לפי שעה
אך גשם אין כעת
שמעון טל רז
