מקומן של אומנויות הלחימה בתרבות המודרנית 

מקומן של אומנויות הלחימה בתרבות המודרנית (או העכשווית)


בשנים האחרונות יש פריחה בענף אומנויות הלחימה למיניהן בישראל - החל בענפים מוכרים וידועים לרבים כמו ג'ודו וקאראטה בסגנון שוטו-קאן, המשך באומנויות לחימה רכות כגון תאי צ'י ואייקידו, וסיים בשיטות שונות המגיעות מסין, יפן, קוריאה הפיליפינים, ברזיל וכו', כאשר כמות האנשים המתאמנים בהן נע בין בודדים למאות אנשים.

ענף אומנוית הלחימה אינו תופס מקום של כבוד (אם בכלל) בסיקור במדיות התקשורתיות בארץ. שלא כמו ענפי ספורט (אם כי על פי רוב אומנויות הלחימה לא נחשבות כספורט) כגון כדורגל וכדורסל, הנחשבים ל"מיין סטרים" של התעניינות, כאן אין כמעט סיקור של אירועים המתקיימים, כגון תחרויות והצגות תכלית. עקב כך, סובל הענף מחוסר ידע של כלל הציבור עליו, וידיעות על אירועים עוברות בעיקר מפה לאוזן. מכל אומנויות הלחימה, היחיד כמעט שהגיע אל הציבור הרחב באמצעות הטלוויזיה הוא הג'ודו, כאשר מס' ג'ודוקא (אנשים העוסקים בג'ודו) זכו במדליות ובדירוגים גבוהים מאד בעולם. זה רק מדגיש את חוסר הסיקור, אם לא ההתעלמות לה זכו ענף זה ואחרים בדרך-כלל מהמדיות, ש"לפתע" גילו אלופי עולם בחצר האחורית שלהם...
בשנים האחרונות נחשפנו בערוצי לווין לאומנויות לחימה בארצות אחרות. נותר לנו רק לקנא במידת הסיקור.

נשאלת השאלה מה מביא ישראלים במאה העשרים ואחת לעסוק באומנויות הלחימה, כאשר הם אינם מקבלים עידוד או הכוונה לכך דרך המדיות, להוציא אולי את התדמית המטופשת מעט שנוצרה לאומנויות הלחימה בסרטים ההוליוודיים למיניהם, אשר בדרך כלל כל קשר בינם לבין המציאות הוא רופף למדי, ואדם המגיע (אם בכלל) למכון אימונים בעקבות סרט כזה יתאכזב ויעזוב במהרה.

הן ברור שלגבי מטרה של הגנה עצמית, שלשמה נוצרו בעצם אומנויות הלחימה בזמנן, יש שיטות הרבה פחות קשות ודרשניות מאומנויות הלחימה (כגון נשק חם), אשר דורשות מהאדם העוסק בהן שנים של אימונים מפרכים על מנת ליצור את היכולת להגן על עצמו מפני נשק קר, ומפני נשק חם הוא לא יוכל להגן על עצמו. כל זאת ללא זלזול ביכולת ההגנה העצמית הבלתי מבוטלות הנרכשות באימונים מפרכים, ואשר יכולות להציל את האדם במצבים קשים, לעתים ללא קשר לאלימות גופנית - למשל, היכולות הרפלקסיביות המוגברות יכולות לעזור להגיב באופן נכון ומדויק יותר על הכביש ולמנוע תאונת דרכים.

לכן, ראוי לבדוק יותר לעומק את מקורות הצרכים אשר מתמלאים בחיים המודרניים על ידי ענפי אומנויות הלחימה. לשם כך, ראשית יש לעשות הפרדה בין סוגיהן הנפוצים:
אומנויות הלחימה ה"קשות" - המאופיינות בתנועות מהירות וחדות ובטווח לחימה רחוק יחסית בין היריבים - אגרוף, מכות יד פתוחה ובעיטות למיניהן, אשר נבדלות ביניהן בדרגת ה"אמנות" (קאראטה, קונג- פו לסוגיו) לעומת דרגת ה"תכל'ס" (אגרוף תאילנדי, הישרדות). סוגים אלה של אימון דורשים כושר רב, ונכונות לספוג ולתת חבטות, עם סיכון מה של פציעה (פחות מכדורגל וכדורסל אם מתאמנים במשטר של כבוד הדדי וזהירות).

אומנויות הלחימה "הרכות" - המאופיינות, חלקן בתנועות איטיות ומתונות יותר, עם דגש על ריכוז ונשימה, כגון תאי צ'י, וחלקן בדגש על מגע ותנועה עם היריב, כגון ג'ודו ואייקידו. אומנויות אלה דורשות בגרות נפשית וסבלנות גבוהות, ויכולת להתחבר אל הפן הזורם, המעגלי והרוגע שבהן.

קיימת גם ההפרדה בין אומנויות הלחימה אשר משתמשות או משלבות שימוש בכלי לוחמה קרים מסורתיים, כגון חרב לסוגיה, נונצ'קה (שני מקלות מחוברים בחבל), סאי (קלשון קצר), טונפה (סוג של אלה) וכו' לבין האומנויות אשר עוסקות בלחימה בעזרת אברי הגוף בלבד. אולם בארץ כמות המתאמנים בנשק מסורתי נמוכה יחסית לכמות המתאמנים הכללית.

אם כן, באומנויות הלחימה ה"קשות" נראה את המאפיינים הבאים באנשים אשר מתאמנים לאורך שנים: הצורך לאזן בין החיים המודרניים המוגנים יחסית לבין צרכי הגוף והנפש במצבים לוחצים ומלחיצים, בין הספה הנוחה והמקרר הזמין, לתשוקה להרפתקה וליצר המלחמה הטבוע בכל אחד מאתנו (בעיקר בגברים) המתועל לאפיק בלתי מזיק בדרך כלל על מזרן האימונים.
רוב העבודות המודרניות נעשות בישיבה, בד"כ מול מחשב וללא הפעלת מאמץ גופני. אומנויות הלחימה הן כלי מצוין לצורך איזון התמונה.
הצורך להפעיל את הגוף באופן כללי יותר יכול להיות מתועל בכל ענף ספורט מריצה ועד טניס, אולם בענפי ספורט רבים תהיה הפעלת הגוף פחות מאוזנת ופחות בריאה מאשר באומנויות לחימה, אם בגלל קיצוניות יתר באימונים לאורך תקופה קצרה יחסית, ואם בגלל עבודה רבה על חלק מסוים של הגוף והזנחה מסוימת של חלקים אחרים - בטניס למשל הדגש הוא על כוח רב ביד אחת, ולא בשנייה, בשחייה הרגליים לא עובדות מספיק באופן יחסי, בכדורגל חלק הגוף העליון לא עובד מספיק. המקצוענים אמנם מנסים לבנות איזון ע"י תרגול חלקי הגוף הפחות חשובים בענף שלהם באופן נפרד, אולם רוב המתאמנים אינם עושים זאת. יתרה מזאת, כל מדריך אומנויות לחימה רציני יעשה חימום ארוך ומקיף לשרירי ומפרקי הגוף כחלק בלתי נפרד מאימון.
הצורך להרגיש ביטחון והרגשת שליטה במצב בחברה בכלל, ומול אנשים אלימים או אגרסיביים בפרט.
הצורך באתגר אמיתי לגוף ולנפש, אשר לא תמיד מתבטא בחיינו בדרך אחרת.
הצורך במגע גופני (לא מיני) - החברה האנושית המודרנית מתרחקת בדרך כלל ממגע ישיר בין אנשים, בגלל הפן המיני המודגש בה יתר על המידה. אומנויות הלחימה מאפשרות מגע טהור ללא כוונות בלתי מיניות בין אנשים.
אומנויות הלחימה הרכות מספקות פן הקשור יותר לסוגים של הגשמה עצמית וטיפוח מודעות רוחנית. תנועות איטיות ועגולות, נשימה מודעת, התמזגות עם המרחב ועם תנועותיו של בן הזוג לאימון. המאפיין הבריאותי מודגש בהן יותר, ורבים מהעוסקים בהן משלבים גם ידע והתעניינות באומנויות ריפוי מסורתיות ואוריינטליות. לדוגמא, מתרגלי תאי צ'י רבים מתרגלים גם צ'י קונג אשר אינו אומנות לחימה, אלא דרך לריכוז אנרגיות הצ'י ושימוש בהם, בין השאר לאיזון וריפוי הגוף.

יש להדגיש כי קשה במקרים רבים לשים את הגבולות המדויקים בין אומנויות לחימה רכות וקשות, והחלוקה היא לפעמים מעט מאולצת, מכיוון שאמנות לחימה איטית יכולה לגלוש לפעמים לתנועות מהירות למשל, או אמנות לחימה הנחשבת "קשה" אך מתאפיינת בתנועות זורמות ועגולות רבות. או ג'ודו הנחשב לאמנות רכה מכיוון שאין בו חבטות, אולם מדובר בהתגוששות מרובת כוח ולא רק בתרגילים חינניים, וזרימה מעגלית כמו באייקידו למשל.

חקר הגוף והנפש - מתבטא אולי בכל אחת מאומנויות הלחימה כמאפיין מרכזי של אימונים סדירים לאורך שנים רבות. הגוף מגיע לביצועים אשר נראים מופלאים למביט מבחוץ, להבדיל מהמתאמן עצמו אשר זוכר היטב את כל מפלי הזעה שהגיר עד שהגיע לרמתו היחסית. יכולות קוארדינטיביות, רפלקסיביות ואתלטיות ברמה גבוהה ביותר נדרשות באומנויות הלחימה ברמות הגבוהות (קפואיירה לדוגמה), ובדרך כלל קיימת שיטה מסודרת ומדורגת הדורשת רק התמדה ונחישות מספקת והרבה זמן בכדי להגיע לרמות הגבוהות.
חקר הנפש לעומת זאת, מתבטא בין השאר בהתגברות הנפש על הגוף. הגוף הפיזי עצל מטבעו ומעדיף מנוחה על מאמץ, לא כל שכן מאמץ בלתי הכרחי כמו באימון. אימונים קשים החוזרים על עצמם בתכיפות רבה מספקים שפע של אתגר לנפש האדם המתאמן, במאבק עם הגוף הנוטה לוותר ולנוח. בנוסף קיים ממד הכאב, משרירים תפוסים, מעצמות כואבות מעצמת הגנה או התקפה, מפציעות (נדירות) ומעומס מאמץ על הגוף (במקרה האחרון יש להאט את האימונים, לאכול נכון ולאשון יותר).
חקר הנפש מתבטא גם בשאלה החוזרת על עצמה פעמים רבות במהלך שנות האימונים - למה אני בעצם מתאמן?! משברים באים והולכים, החשק להתאמן עולה ויורד כמו מחזורים אחרים בחיים, ואף התשובות לשאלה זו משתנות מתקופה לתקופה. אדם מגיע לאימונים ראשונים מסיבה אחת וממשיך מסיבה אחרת כאשר הוא מגלה פנים שונים בעצמו ובאמנות הלחימה. כעבור מספר חודשים או שנים שוב משתנה הסיבה. לעתים נושרים אנשים כאשר אינם מוצאים שוב בעצמם את הסיבה המקורית, ואין להם יכולת להתחבר לסיבה שונה, או שאנרגיות החיים שלהם ברמה נמוכה, או שהם עסוקים עד כדי כך (יש שיגידו שהכל עניין של סדרי עדיפויות), עד שאינם יכולים להתאמן יותר. גם מעבר של מקומות מגורים מהווה לעיתים בעיה שקשה מאד לפתור עם התרחקותו של החניך במרחק גיאוגרפי ממדריכו, לעיתים לא ימצא מדריך אחר באותה שיטה בסביבת מגוריו, וכידוע נסיעות רבות ברחבי הארץ אינן דבר מענג במיוחד...
ולעיתים אף בלתי אפשריות.

קיים דמיון רב (אולי זה ייראה מוזר למס' אנשים) בין שיטות יוגה, ובין שיטות ריקוד מסוימות (בלט או ריקוד סופי למשל, ולמעשה מגוון רחב של אומנויות, אפילו קליגרפיה ושזירת פרחים) לבין אומנויות לחימה. ההקשבה לגוף, הלמידה ממנו ומהטבע הסובב, הדייקנות הטוטאלית, או במילים אחרות השאיפה לשלמות, הזרימה הפיזית והרוחנית, אשר מאופיינת גם בפילוסופיות מהן שאבו אומנויות הלחימה את שורשיהן הרוחניים - כגון זן ודאואיזם.
אדם אשר מעוניין בחיזוק תכונות אלו אצלו ימצא את מבוקשו באמנות הלחימה בצורה נרחבת, ואף יוכל להשליך מאחד לשני, כלומר הוא יידע לשזור פרחים בצורה יותר יפה אחרי שידע לבצע קאטה למשל (סידרת תרגילים בקרטה) באופן משביע רצון.

לסיכום קיימות סיבות רבות ומגוונות מתחת לפני השטח לפריחת אומנויות הלחימה. זה גם מתקשר להתפתחות תרבות שעות הפנאי בארץ, ולמודעות ה"עידן החדש", כאשר אנשים זנחו וזונחים אמונות ומנהגים ישנים רבים ומאמצים גישות חדשות. תרבויות אשר בעבר היו מנותקות נפתחות ונטמעות האחת בשנייה (תרבות סין העצומה היא אולי הדומיננטית ביותר בהיטמעות במערב).

מגוון אמנויות הלחימה הקיים בארץ כיום הוא רחב, ומעת לעת מתגלים גם סוגים וזנים שאינם מוכרים עדיין. בחלק מהשיטות קיימות תת שיטות והסתעפויות רבות. כעיקרון הנטייה באמנויות הלחימה היא לשמר על המסורת ולא לשנות את אופי התרגול, וכך אפשר לראות קטות ופורמים (סדרת תרגילים בתאי צ'י וקונג פו) הקיימות אלפי שנים! אולם בכל זאת קיימים שינויים וסטיות, לעיתים למורת רוחם של חסידי השיטה. אפשר וחשוב לחפש ביסודיות ולמצוא את השיטה והמדריך המתאימים ספציפית לכל אדם.

אמנות לחימה היא לא ספורט אלא דרך חיים. ההבדל הוא בכך שאין שאיפה להגיע למדליות וגביעים והכרה ואין שיא שמגיעים אליו בגיל צעיר ואח"כ פורשים, אלא להפך, ממשיכים להתאמן כל החיים, לתמיד. האתגר קיים תמיד, והמשוכה תמיד גבוהה, מפני שהמאבק הוא תמיד מול עצמך, וההשוואה היא מול ביצועיך שלך ולא של אחרים.

אמנות לחימה לא נועדה להגנה עצמית בימינו (למרות שזה סימפטום חיובי כמובן). ההשקעה היא יותר מדי גדולה, ולא תועיל במצבים רבים מכדי שיהיה אפשר לתרץ בכך אימונים רבים וקשים לאורך שנים רבות. אולם, ענף אומנויות הלחימה עונה על צרכים אחרים, עמוקים וחשובים בחיי האדם המודרני, ומומלץ בחום לכל אדם, צעיר או מבוגר, ספורטיבי או נהנתן, עצלן או אנרגטי, בריא או חולה, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי הסגנון המתאים לו, ויש רבים.