מוסר השכל או הדרך של החכמים לא תמיד יעילה. 

כמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות סיפור אחד עם מוסר השכל חזק, כזה שמנחה אותנו בכל הבחירות שלנו. אם אנחנו אנשים שאוהבים ללמוד לקח אז יש לנו לא רק סיפור אחד כזה אלא הרבה סיפורים כאלה, והרבה לקחים שמגבילים את הבחירה שלנו כדי שלא ניפול שוב.

עכשיו, מובן שמיותר ליפול פעם שנייה איפה שנתקענו פעם ראשונה, ואין חכם כבעל הניסיון וכו'. אבל מצד שני, כאשר הדילמות שלנו בחיים נפתרות על סמך סיפורים מהעבר אז איפה יכול להתרחש דבר חדש ושונה במציאות חיינו? כל לקח כזה הוא מן סוג של גדר שאנחנו בונים בחיינו. לדוגמא צריך להתמיד כדי להצליח, אסור לפגוע בחברים, רק אם אני.. אז.. וכו'. ככל שיש יותר סיפורים חשובים בחיים שלנו כך הלקחים מתרבים וכך הגדרות של איך צריך לפעול בחיינו גדלות ואז מתחילים להיווצר מבוכים ודפוסי פעולה ידועים מראש. רק ש- החיים שלנו כל הזמן מתחדשים על עצמם ומזמנים לנו התנסויות וחוויות חדשות שלא ניסנו אותם עד כה. אז היכן קיים הגבול בין למידה מהעבר החשוב לבין פתיחות מחשבתית ומשחק רחב?

לקח הוא מוסר השכל שנוצר כתוצאה מחוויה שעברנו. מה שיוצר אותה אלו התוצאות של אותה חוויה. בדקנו ניסנו וגילנו שהיה כדאי לפעול בדרך אחרת. היכולת שלנו ללמוד לקח מכל אירוע בחיינו, היא יכולת חשובה שנועדה לפתח אותנו להתנהלות טובה יותר .

יחד עם זה, כפי שכבר דיברנו במאמרים הקודמים. הגענו לעולם כמעט בלתי מוגבל מבחינת אפשרויות העשייה שבו. אלו שיודעים לנצל את מגוון האפשרויות מצליחים להנות מחיים מלאים ועשירים(ולאוו דווקא בכסף). הלקחים שאנחנו לומדים במהלך חיינו, מלמדים אותנו על המגרש הזה ובעיקר על איך מתאים לנו להסתובב במגרש הזה. רק שלעיתים, הלקחים מלמדים אותנו טיפ'לה יותר מידי. הם מלמדים אותנו שקשה להצליח, הם מלמדים אותנו שלא מגיע לנו להנות ולשמוח, הם מלמדים אותנו שאנחנו לא ראויים יותר מידי ושאנחנו יכולים לנוע על הרצף שבין הרע לבסדר, כי טוב זה יותר מידי עבורנו.

כאן מתחיל להיווצר עבורנו מבוך, אנחנו מבינים שהחיים הם לא מגרש המשחקים שלנו. פה בחיים אנחנו רק בחסד, אנחנו צריכים להתנהג כפי שצריך וכפי שלמדנו ואז אולי החיים ייטו לנו מטובם. ובשלב הזה אנחנו בכל דילמה בוחנים איך צריך להתנהג על סמך הלקחים שלמדנו ויש רק שני דרכים- זו שכך צריך לנהוג בה וזו שאסור לעשות אותה. ומהבנתנו זו אנחנו הולכים בדרך שצריך, כי מי לא רוצה להיות בסדר.

הדרך בה אנחנו יכולים לזהות אם אנחנו פועלים במבוך או נוכחים במגרש של חיינו, היא לבחון כמה פתרונות אפשריים קיימים לדילמות שלנו. אם יש תמיד רק פיתרון אחד אפשרי סימן שבנקודה הזו אנחנו פועלים במבוך ולא במגרש .

אם נעמיק, נזהה שיש שני סוגי לקחים: הראשון- לקח רגשי. יהיה לו ביטוי פיזי אבל המקור ללקח הוא מהחוויה הרגשית. לקח מסוג - מי אני, מה אני שווה, למה מגיע לי, החיים הם לא כוס תה וכו'.

השני- לקח מעשי. בעקבות האירוע למדתי איך כדאי לי לדבר, להתנהל כלכלית, ליצור קשרים, וכו'.

כאשר הלקח הוא נטו, מעשי- טכני, שווה להשתמש בו כעוד כלי לטיפול בבעיה שנוצרה היות שמהניסיון שלנו הוא יכול להועיל לנו . הבעיה שפעמים רבות הלקח שמפעיל אותנו, הוא רגשי בהתחפשות טכנית. ואם נדייק פעמים רבות הלקח הרגשי נלמד כתוצאה מאכזבה או כאב שהתרחש באותו ארוע. זהו לקח פחות יעיל זוהי יותר שריטה שיש לה משמעות מעשית על הבחירות שלנו היום. על שריטה זו שווה לנו לוותר בבואנו לבחור החלטות חדשות וזאת כדי שנוכל לאפשר לעצמינו לחוות חוויות חדשות שאולי יעזרו לנו לרפא את השריטה הזו.

לסיכום לקח שהוא שריטה רגשית מהעבר עלול ליצור לנו מגרש חיים מצומצם שמפגיש אותנו עוד ועוד עם המקום הכואב אצלנו. אחד הדרכים לעבוד על זה היא להתאמן בלחשוב על מגוון פתרונות לכל קונפליקט, גם אם לא כולם יהיו הכי יעילים.