תקופת התיישנות - בתביעות אזרחיות
מבוא
דוקטרינת ההתיישנות על היבטיה השונים היא אבן דרך בכל שיטת משפט בכלל ובשיטת המשפט הישראלי בפרט. דיני ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות ישנות צודקות אלא גם, ובעיקר, לחסום תביעות ישנות שאינן צודקות. אכן, דיני ההתיישנות נועדו לחסום את התביעות הישנות כולן, שכן לא תמיד ניתן בקלות, אחרי שנים רבות, להבחין בין אלה הצודקות לאלה שאינן צודקות.
כאשר מחד ניתן לטעון שהנתבע צריך לשמור את ראיותיו לעולמי עד, אך מנגד ניתן גם לטעון שהתובע צריך לתבוע את פיצוייו תוך זמן סביר. לכן, דיני ההתיישנות הם היוצרים את האיזון הראוי בין טענות אלו ובין האינטרסים המתנגשים.
ככלל תקופת ההתיישנות בתביעה אזרחית הינה שבע שנים, אולם לכלל זה קיימים חריגים, במאמר זה ננסה להתחקות אחר כלל החריגים הקיימים בדוקטרינת ההתיישנות.
המסגרת הנורמטיבית
דוקטרינת ההתיישנות על היבטיה השונים היא אבן דרך בכל שיטת משפט בכלל ובשיטת המשפט הישראלי בפרט. כלשונו של השופט זילברג בע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ :
מוסד ההתיישנות הוא מוסד משפטי עתיק יומין, אשר קנה לו שביתה, בצורה זו או אחרת, בשיטות המשפט של כל העמים וכל התקופות. מקורה נעוץ, איפוא, בצורך אנושי-כללי, בדרישות יסוד הטבועות בחיי החברה בכל אתר ועידן.
דוקטרינת התיישנות, ספוגה היא בכל זכות שהיא במשפט , חוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות מסוימות לעניינים אלה ואלה המנויים בו, אך כופף הוא עצמו בפני הסדרים ספציפיים הקבועים בדינים אחרים ומסיג הוא עצמו מפניהם. וכלשון סעיף 27 בו:
אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי.
כשם שחוק ההתיישנות , בגופו מבחין בין נושאים שונים בקובעו לכל אחד מהם תקופות התיישנות ייחודיות לו, כן הוא בתקופות התיישנות שנקבעו ספציפית בדין לבר-חוק-ההתיישנות. תקופת התיישנות ראוי לה שתתאים עצמה לסוג הזכות שבה מדובר – יש זכויות "סטטיות", כזכויות במקרקעין, שתקופת ההתיישנות בהן ראוי לה שתהיה ארוכה, ויש זכויות "דינמיות", שתקופת ההתיישנות בהן ראוי לה שתהא קצרה – וחוק ההתיישנות כחוק "כללי" מכיר באינטרס הלגיטימי של חוקים לבר-לו לקבוע תקופות התיישנות מיוחדות המתאימות עצמן לסוגי זכויות על-פי מאפייניהם הייחודיים.
תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור.
עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית-המשפט.
עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד, כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט .
מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי-המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק .
תקופות ההתיישנות
ככלל תקופת ההתיישנות בתביעה אזרחית הינה שבע שנים, אולם לכלל זה קיימים חריגים, להלן החריגים:
• תקופת התיישנות לפסק דין הנתון לביצוע (שהזוכה לא נקט פעולה לביצועו) - עשרים וחמש שנה.
• תקופת התיישנות לפסק דין שאינו נתון לביצוע (כדוגמת פסק דין הצהרתי) - אין התיישנות כלל.
• תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק הגנת הפרטיות - שנתיים.
• תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום דמי מפתח או לפינוי לפי חוק הגנת הדייר - שנה.
• תקופת ההתיישנות של תביעה בנוגע לזכות הרשומה במקרקעין מוסדרים - אין התיישנות כלל.
• תקופת ההתיישנות של תביעה בנוגע לזכות במקרקעין מוסדרים שלא נרשמה - עשרים וחמש שנים.
• תקופת ההתיישנות של תביעה בנוגע לזכות במקרקעין לא מוסדרים - חמש עשרה שנים.
למרות הכללים האמורים לעיל, הצדדים רשאים להסכים ביניהם על תקופת התיישנות ארוכה מן התקופות האמורות לעיל, כמו"כ רשאים הצדדים להסכים ביניהם אף על תקופת התיישנות קצרה מן התקופות האמורות לעיל, בלבד שלא תהא קצרה מששה חודשים.
חריג, בתביעה במקרקעין לא ניתן להסכים על תקופת התיישנות קצרה מן התקופות האמורות לעיל.
המועד בו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות
ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, לכלל זה קיימים חריגים, כדלהלן:
• בתרמית או הונאה - היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.
• התיישנות שלא מדעת - נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
• הודאה בקיום זכות - כאשר הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע (למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות), תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה.
• עוולה בנזיקין - כאשר עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, תחל תקופת ההתיישנות מהיום שבו התגלה הנזק, אך התובענה תתיישן במידה שלא הוגשה תוך 10 שנים תביעה מיום קרות המעשה או המחדל שגרם לנזק.
• יחסי נאמנות - בתביעה שעילתה יחסי נאמנות, תחל תקופת ההתיישנות מיום בו הנאמן כופר במעמדו כנאמן או מיום בו הוא מפר את נאמנותו.
סיכום
בדוקטרינת ההתיישנות, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי-המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של התובע והנתבע, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק וכפי שפורטו בהרחבה במאמר זה.
זאת ועוד, ראוי לציין, כי במידה וטענת התיישנות מתקבלת בבית משפט, בית משפט יורה לדחות את התביעה על הסף. המשמעות: מעשה בית דין, ולא ניתן יהיה בעתיד להגיש את התביעה כלל.
יחד עם זאת ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה בדבר סיכויי טענת ההתיישנות, או בדבר תחולתה של טענה זו, יש לבחון כל מקרה לגופו תוך מתן משקל לעוד קריטריונים שלא הובאו במאמר זה. לשם כך, ראוי להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
