חתירה בקיאק ימי 

חתירה בקיאק ימי

הישראלי הראשון שחתר כל הדרך מקפריסין לישראל

מפי הסקיפר מוטי

בארץ כיום ישנם מספר מועדונים ובתי ספר לחתירה בקיאק ימי, אחד המועדונים שאני הכרתי הוא "טרה סנטה" מועדון ובית ספר לחתירה בקיאק ימי שנמצא במרינה הרצליה, על הכרות זו סיפרתי בעבר, אבל כדי לרענן את הזיכרון, החברה ממועדון החתירה הפליגו איתי לקפריסין רק כדי לחתור את כל הדרך חזרה לארץ על גבי קיאקים, כל זה התבצע כאשר שני קיאקים במים ושני חותרים עליהם למשך ארבע שעות שלאחר זמן זה מתחלפים החותרים למשך ארבע שעות נוספות, כך חותרים עד היעד..."מרינה הרצליה", בסופו של דבר עם הגיענו ליעד התקבלנו על ידי חברי המועדון שיצאו לים לקראתנו.

אחד החותרים בצוות היה מוטי בן עטיה שלימים יפתיע בחתירה מאתגרת לאותו מרחק אבל הפעם ללא עזרה חיצונית.

מוטי הוא אדם שאפתן, אדם המציב לעצמו אתגר ויודע שהוא ישיג זאת כיאה למזל סרטן, הוא גם ספורטאי למופת שהשתתף בריצות למרחקים ומרתונים.

ביום הראשון שהחל לחתור בקיאק ימי לפי דבריו, הוא כבר שאל אם ניתן לחתור בקיאק מקפריסין לישראל והאם מישהו כבר עשה זאת, כאשר קיבל תשובה שלילית הוא התחיל לרקום חלום ובו הוא יהיה האדם הראשון שעושה זאת, כאמור כיאה למזל סרטן הוא החל בתכנון, סימן לעצמו מטרה והחליט שהוא הולך לכיוון המטרה, עבד על כושר גופני, סיבולת, התמודדות עם תנאי ים קיצוניים, יכולת שהיה בים לאורך שעות, אכילה, שתיה, השכרת יאכטה שתהייה לצורך פינוי או חרום ואפילו על עשית צרכים בים חשב...

לאחר אימונים מפרכים של כשנה יצאנו לניסיון הראשון... היאכטה המלווה הפליגה לקפריסין של גביה קשורים שני קיאקים לשני חותרים מוטי וניר שהיו עשויים לחתור עד לישראל מקפריסין, החתירה החלה בשעות הבוקר, לאחר כשמונים קילומטרים הים אכזב ועלה לגלים של מטר וחצי, מאחר ונכנסו מים לקיאק מבלי שיתאפשר לנקזם מוטי החל לרעוד, מחשש שיכנס להיפוטרמיה הוחלט להפסיק את החתירה, דבר שגרם למפח נפש ואכזבה שלוותה בדמעות.

מוטי כאמור לא אדם שמוותר, לאחר שנה נוספת בא עבר אימונים של התמודדות עם הים החליט לנסות שוב.

בהפלגה לקפריסין הפעם היינו שישה אנשי צוות, בני הצעיר עדן, אדי מכונאי ימי, הסקיפרים קובי ותמיר, א' השם שמור במערכת  ואנוכי עבדכם הנאמן...הקיאק נקשר, היאכטה תודלקה ולאחר שהצטיידנו במספיק אוכל ומצב רוח טוב יצאנו לדרך, מוטי החותר כמובן טס כדי לאגור כוח, את השייט לכיוון קפריסין עשינו ברובו עם מנוע כאשר הרוח כתמיד בפנים, הים היה נוח מה שרצינו שיהיה גם בדרך חזרה כאשר מוטי יחתור בקיאק, עם אור ראשון העלנו טונה במשקל של שישה קילוגרם שנפרשה והושרתה בטיבול לשעת הצורך.

הגענו לקפריסין בשעה שלוש אחר הצהרים, התכנון היה לצאת חזרה בשעה עשר בלילה, אגב כאן אני חייב לציין ששמחתי מאוד שמוטי קיבל את הצעתי לצאת בלילה ולא ביום, מפני שזה היה מאוד משמעותי בפעם הקודמת, מניסיוני כסקיפר ( עם כל הכבוד לתחזיות מזג האוויר )השליש הראשון של הדרך מקפריסין לישראל הוא הבעייתי, האזור הזה ידוע ברוחות שמתעוררות בשעות הצהריים ונרגעות עד השעה עשר בלילה, כאמור כשהגענו לקפריסין מוטי קיבל את פנינו על הרציף עם פנים מודאגות בגלל הרוחות שהשתוללו, הרגעתי אותו שעד אחרי ארוחת הערב הכול יהיה שונה, ואכן לא אכזבתי...לאחר הכנת הקיאק, ניקיון היאכטה, מנוחה וארוחת הערב במסעדת המרינה יצאנו לדרך בים נוח ללא רוחות.

אנחנו היינו שם רק כדי לשמור על חיו של מוטי, למנוע סכנות מיותרות של חדירה למים עוינים, כאשר אנו מסמנים קוים אדומים שאסור היה עליו לעבור.

מוטי החותר צריך לעבור את כל הדרך לארץ בכוחות עצמו וללא עזרה חיצונית, זה היה התנאי לאתגר וללא זה לא ירשם ההישג, הקיאק אובזר בהתאם לדרישה, תאורה לילית, מצפנים שיעזרו בהכוונה, ג'י. פי. אס. למציאת מיקום, חליפת הצלה שמחוברת ללוין, אוכל ומשקאות שיספיקו לארבעה ימים לפחות, ערכת משוטים נוספת וכמובן ערכת ציפה שתאפשר לינה על הקיאק במקרה הצורך.

חיפה שהייתה היעד הייתה מרוחקת כ 240 קילומטרים, התכנון היה לחתור 80 קילומטרים ליממה, למרות החששות שהיו בתחילת החתירה, כאשר גילינו שמצפן אחד לא עובד והשני מזייף (מה שגרם לנו להיות פסימיים) ביממה הראשונה הכול היה לפי התכנית ואפילו יותר, מוטי גמע בלי בעיות 100 קילומטרים עם מנוחות קצרות ועצירות קצרות על מנת לאכול ולהתפנות, הבעיה היחידה שהייתה היא שהוא סטה מן הנתיב פעם ימינה ופעם שמאלה, אם בגלל המצפן המזייף, או מחוסר ידע בניווט בעזרת הירח שהיה מלא לפי התכנית.

ביממה השנייה החלה בעיית העייפות לתת אותותיה, אז גם התברר שקשה היה לחותר לישון על הקיאק מסיבות שונות, הוא היה מצליח לישון לא יותר מעשר דקות מה שאמור יהיה להשפיע בהמשך, למרות כל אלו מוטי עמד בתכנית וסיים אם היממה כמתוכנן אך עייף במיוחד.

היממה השלישית הייתה המתישה ביותר אך גם המעניינת ביותר, מוטי היה יגע במיוחד חותר כמה קילומטרים ונרדם תוך כדי החתירה שהייתה במהירות של כשני קילומטרים לשעה עם עצירות יותר ארוכות למנוחה, מה שגרם לנו הצוות על היאכטה להיות יותר ערניים, לא למצמץ ולהיות ממש בקרבתו על מנת שנוכל לפעול מידית באם הוא יתהפך מן הקיאק, למעשה בהפסקות חגנו בסיבובים סביבו מבלי להרעיש כדי שיוכל להירדם.

המעניין ביממה זאת היה המפגשים שהיו לנו בים, פעם אחת ספינת מלחמה אמריקאים בחנה אותנו ולא הבינו למה אנו שטים במעגלים סביב קיאק, פעם שניה בשעות הלילה הגיעה ספינת מלחמה של נטו שחשבו שיש לנו אדם בים ואנו זקוקים לעזרה, זאת מכיוון שהארנו בפנסים לכיוון הקיאק על מנת לראותו טוב, המפגש היפה היה ביום האחרון כאשר קבוצה של לא פחות מתריסר דולפינים הקיפה אותנו והופיעו בפנינו בסלטות וגלגולים...היה ממש מרגש.

את חופה של המדינה כבר למעשה ראינו באופק, אך מוטי ממש תשוש ולא מסוגל לחתור, הקצב ירד משמעותי, כבר חשבנו שהוא יפרוש או לחילופין נמשוך בים עוד יום, המפגשים שהיו כאטרקציות עודדו את רוחו של מוטי להמשיך, מה עוד שקיבלנו אישור חורג מחיל הים לא לעבור בנתיב השייט המקובל ולהיכנס לאזור שייט אסור (דבר שחסך לנו שמונה מייל ימי) שלא לדבר על קבלת הפנים שקיבלנו מדבורת חיל הים שעודכנה בקשר אילנו, הם הגיעו בצפירה ובקריאה במערכת הקריזה לכבוד מוטי מה שעודד אותו במיוחד.

בכניסה לנמל זכינו לליווי עד לרציף ההגעה של מעגן שביט, שם התקבלנו בתשואות רמות על ידי חברים, מכרים וקרובי משפחה, המסע הסתיים בהצלחה.

כל הכבוד מגיע למוטי חותר הקיאק הישראלי הראשון שחתר מקפריסין לישראל בכוחות עצמו וללא עזרה מן החוץ.

כה לחיי ויישר כוח מוטי.

מהיאכטה של מוטי והצוות.