החזר אגרת בית משפט במקרה של מחיקת תביעה מחוסר מעש 

כול מי שאי פעם פתח בהליך משפטי יודע כי במעמד פתיחת התיק במזכירות בית המשפט יידרש התובע לשלם אגרת בית משפט. בהליך אזרחי רגיל מדובר באגרה של 2.5% שמחציתה משולמת במעמד פתיחת התיק (1.25%) והמחצית השנייה במידה והתיק יגיע לשלב ההוכחות.

בתביעות קטנות ובהליכים בבית הדין לעבודה המצב קצת יותר קל, שם נדרש התובע לשלם רק אחוז אחד מסכום התביעה מבלי להשלים דבר.

בדרך כלל סכומי התביעה אינם מהווים מחסום רציני בפני התובע, אך קיימים מקרים בהם הדבר אכן יכול להוות מכשול רציני (לדוגמא בהליכי פרוק חברות ופשיטת רגל). המחוקק קבע אומנם קריטריונים המאפשרים לקבל פטור מתשלום אגרה במקרים מסוימים, אך קריטריונים אלו כל כך נוקשים וקשים להשגה, שהלכה למעשה אחוז קטן ביותר של תובעים יכולים לעמוד בהם.

באשר לפטור מאגרות הליכי פרוק ופש"ר המצב קשה עוד יותר, שכן שם מדובר בכלל באגרת כונס נכסים ממנה בית המשפט לא יכול לפטור כלל.

במאמר קצר זה אין כוונת הכותבים לעסוק בכל ההיבטים הרבים של ההסדרים הקבועים בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות") אלא רק במקרה אחד ספציפי.

כמבוא לתיאור הסוגיה יצוין כי באותם מקרים בהם מצליח בית המשפט להביא הצדדים לידי פשרה במהלך הדיון (או מקרים בהם מתפשרים הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט) זוכה התובע ל"סוכריה" קטנה בדמותה של האפשרות לקבל החזר אגרה. לעיתים מדובר במאות ואף אלפי שקלים והדבר אכן משפר במקצת את מצבו של התובע. לכותבים נוצר הרושם הסובייקטיבי, כי היושבים בדין לא תמיד יודעים בוודאות את סכומי ההחזר המדויקים ואת הכללים בעניין ועל כן ההחלטה הנפוצה ביותר בהקשר זה, שוודאי נתקלו בה כל עורכי הדין, שאי פעם גיבשו הסדר פשרה בבית המשפט, קובעת: "החזר אגרה בהתאם לתקנות".

אובחן, לעיתים תוכן ההחלטה סותר את הסיומת ויישומה ע"י מזכירות בית המפשט ואז נוצרות סוגיות מעניינות. אחת מהן תתואר מטה.

מקרה שהיה כך היה, חברה הגישה תביעה כנגד מספר רב של נתבעים בסכום כולל של קרוב למיליון ש"ח ושולמה אגרה בסכום די משמעותי של מעל עשרת אלפים שקלים.

לאחר פתיחת ההליכים התברר כי מרבית הנתבעים נכנסו להליכי פרוק/פש"ר, בין הצדדים נוהל מו"מ שלא הביא דבר, נציגי החברה כעסו והקשר עם באי כוחם נותק.

כעבור זמן מה פנתה החברה לעורך דין אחר וביקשה לבדוק האם ניתן לעשות דבר מה בקשר לאותה תביעה שהתמסמסה. הבדיקה העלתה שני נתונים חשובים, הראשון והחיובי היה שאחד הנתבעים "חיי וקיים" מתפקד רגיל, לא סובל מבעיות כלשהן. השני והשלילי היה כי נוכח חלוף הזמן נמחקה התובענה ע"י בית המשפט ע"פ תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי בעילה של "חוסר מעש". למי שאינו שולט בעניין תובא כאן התקנה, לצרכי נוחות, במלואה:

"156. (א)  נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם או המזכיר הראשי של בית המשפט על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה.

          (ב)   לא ניתן כל טעם, בתוך שלושים ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה.

          (ג)   בית המשפט או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו.

          (ד)   המצאת ההודעה לפי תקנת משנה (א) יכול שתיעשה באמצעות הדואר, לפי המען הרשום במסמך שהוגש לבית המשפט או לפי המען הרשום במרשם האוכלוסין, ויראו אותה כהודעה שהומצאה כדין ביום העשירי שלאחר המשלוח".

לאור הממצאים הללו פנה בא כוח החברה לבית המשפט, בתיק הנ"ל וביקש את אחת משתי החלופות הבאות: חידוש ההליכים בתיק כנגד הנתבע הכשיר מבחינה משפטית להיתבע או החזר אגרה במטרה להשתמש בכספי האגרה לפתיחת הליך חדש כנגד אותו נתבע. בבקשה הוסברו הנסיבות המיוחדות שהביאו את החברה הפלונית לידי אותו "חוסר מעש" לכאורי ואף צורף תצהיר כדין.

בית המשפט נעתר לאפשרות השנייה, הינו הורה על החזר אגרה, תוך ציון הביטוי "המפורסם" בכפוף לתקנות.

חלף זמן, אך הכסף לא הוחזר. בא כוח החברה פנה למזכירות בית המשפט, אך שם נמסר לו כי ע"פ התקנות לא מגיע החזר מקום בו התביעה נסגרה מחוסר מעש.

זה כבר היה יותר מדי. הרי כל תחליט ההחלטה השיפוטית היתה לאפשר את החזר האגרה, כיצד זה יתכן, כי מזכירות בית המשפט "תפרש" את התקנות בניגוד לרוח ההחלטה?

החברה הגישה בקשה למתן הבהרה, הפעם מגובה בפרשנות התקנות ובפסיקה מנחה. נימוקיה של החברה הפלונית היו, בתמצית, כדלקמן:

 1. ראשית כל- צוין כי מבחינה לשונית סובלות התקנות פרשנות לפיה גם מחיקת הליך מחוסר מעש מאפשרות החזר אגרה. בהקשר זה הופנה בתי המשפט לתקנה 6(ב) לתקנות הקובעת:

"הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17:

(1) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו;..."

 2. שנית- החברה טענה כי קיימת פסיקה מנחה בעניין והפנתה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שעסק בבקשה זהה, בת"א (מחוזי נצ') 20/08 דארי ארווין נ' חב' עמר נקה יזמ ואח' (ניתן ביום 30/4/2013, פורסם בתק דין) שם קיבל כב' השופט יוסף בן חמו בקשה להחזרת אגרה בנסיבות של מחיקת תובענה מחוסר מעש תוך שהוא קובע כדלקמן:

"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי התוצאה הנכונה והצודקת היא דחיית הבקשה תוך מתן הוראה להשבת האגרה ששולמה בהליך זה, בכפוף לתקנות בית המשפט - אגרות.

המבקש טוען שלא קיבל את החלטת המחיקה במועד, אלא רק מאוחר יותר, אך הוא אינו מציין מתי קיבל לידיו את הודעת המחיקה. לעובדה זו ישנה משמעות שכן לחלוף הזמן מאז שהיה ידוע למבקש על ההחלטה, עד להגשת הבקשה לביטולה, ישנה משמעות מכרעת.

הנימוק העיקרי לבקשה הוא על מנת לחסוך את הצורך בתשלום כפול של אגרה.

קבלת הבקשה של המבקש, דהיינו ביטול ההחלטה המורה על מחיקה מחוסר מעש והעברת התיק לבית משפט השלום, עלולה ליצור בעיות ושאלות של סמכות שעליהן מצביע המשיב 6 בתגובתו.

כידוע, מחיקת הליך אינו מהווה מעשה בי-דין ומשהגעתי למסקנה שבנסיבות העניין יש להורות על החזר אגרה, אזי הנימוק העיקרי בגינו הוגשה הבקשה אינו כיום ובשקלול הכולל של האינטרסים אני סבור שזו התוצאה הנכונה.
לפיכך, אני דוחה את הבקשה לביטול ההחלטה המורה על מחיקת ההליך.

יצוין שההחלטה המורה על מחיקת ההליך מתייחסת לשלושה תיקים שמספרם -20/08,21/08, 22/08 בה ציין כב' השופט צרפתי כי עוד קודם לכן, ב - 7/9/09 ניתנה ארכה של 30 יום להגשת כתב תביעה מתוקן, טרם מחיקה מחוסר מעש, ומאחר ולא הוגש כתב תביעה מתוקן, למרות שחלף המועד שקבע בית המשפט, הורה בית המשפט על מחיקת התובענה.

אני מורה על החזר האגרה ששולמה בהליך בכפוף להוראות התקנות. (הדגשה אינה במקור)"

 3. שלישית ולא פחות חשוב- החברה טענה כי מדיניות משפטית וסמכותו התבואה של בית המשפט מצביעים בבירור על קיומו של שיכול דעת מלא של בית המשפט להורות על ביצוע החזר אגרה בפועל במקרים כגון דא.

נימוקי החברה שכנעו את בית המשפט ובהחלטה משלימה להחלטה שאוזכרה מעלה הורה בית המשפט למזכירות להשיב האגרה ששולמה בניכוי הסכום הנקוב בפרט 34 לתוספת לתקנות.

 ניתן לסכם כי הפעם ההיגיון הבריא והשכל הישר ניצחו!