זיכרונות החורבן 

היו אלה ימי מלחמה, מוות והרג בכל פינה, לאן שלא מסתכלים רואים רק שלדי אנשים, חלקם דוממים - מתים, אסופים בערימות בצידי הרחובות. השאר, שלדים מהלכים, נראים כמו רוחות רפאים, מבעד לחורים הגדולים שעל בגדיהם ניתן לראות את העור תלוי על עצמותיהם אשר חשבו להישבר.

הולך לו אסף בין השבויים, ידיו ורגליו אזוקים בשלשלאות ברזל והוא צועק: למה אלוקים זנחתנו? למה עזבת אותנו?
האם לנצח תכעס על עמך ישראל?

באותה עת זה אכן היה נדמה כמו נצח, מספר אסף. שעות על גבי שעות הוליכו אותנו בשמש הקופחת בלי רגע מנוחה, סביבי היו אנשים שרגליהם הכושלות הכשילו אותם ומיד הם זכו להצלפה רצינית מאחד החיילים שרכב על סוסו שומר עלינו שלא נאבד קצב.. אוי לה לאותה שמירה... כמה דקות קודם לכן הוא דקר בחרבו אדם זקן שלא היה בכוחו ללכת עוד...

הלכנו מפוחדים ובוכים ומחשבותיי החלו נדוד, עושים חזרה את דרכם אל המקום מממנו נלקחנו, חזרה לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש המפואר...
אוי.. אלוקים, זכור את עמך ישראל ברגעיו היפים, את עם ישראל שגאלת ממצרים, עם ישראל שהולכת במדבר ארבעים שנה, לא כמו שהחיילים מוליכים אותנו עכשיו, על עמודי ענן נשאתה אותנו...
זכור אלוקים את הר ציון שם שכן פאר ביתך המכובד, שלשה פעמים בשנה היו מגיעים עמך ישראל מכל קצוות תבל לחלוק לך את כבודך ולהודות לך..

אסף ממשיך להיזכר ומעיניו זולגות הדמעות...
מאז פרוץ המלחמה נלחמו הוא וחבריו ובראש מעייניהם עמד בית המקדש, בפרט מאז י"ז בתמוז בו פרצו הגויים את חומות ירושלים - מיד רצו הלוחמים לעבר בית המקדש ויחד עם הכוהנים הגנו עליו בגופם ממש..

אך אלוקים כעס, הנביא הזהיר אותם בלי סוף ואמר להם כי אם לא ישובו בתשובה שלימה יכריע אותם האוייב והנה, פרץ האוייב לבית המקדש, פילס את דרכו בהרג למקום הקדוש ביותר בעולם והעמיד צלם בהיכל..
חלק מהכהנים הזקנים לא יכלו לעמוד בביזיון הנורא הזה והתעלפו לנוכח מראה הזוועות...
אויי... אלוקים, מתעורר אסף מזכרונותיו וצועק בבכי: זכור אלוקים, את כל הרע שעשה האוייב בקודש, זכור איך שאגו הצוררים בבביתך, שיחתו את הכלים ואת מזבחך בקודש הקדשים מיד אחרי שעזבת...

למה? אלוקים.. למה הלכת?

נתת לאותם מרצחים להכות ולהלום בקרדומים. שרפו באש את מקדש היכלך, את הארון ואת כלי הקודש...
ואם מה נותרנו? אין עוד נביא שיחזק אותנו בדבריך ואין עוד איתנו אדם שידע עד מתי תארך הגלות המרה הזו...

בבכי קורע לב עצר אסף את שטף דיבורו כדי להסדיר את נשמותיו אך לא לאורך זמן. ליבו השסוע עולה על גדותיו ואסף ממשיך לגולל את אשר על ליבו ושואל:
עד מתי אלוקים יחרפו וינאצו האויבים את שמך? אומרים הם בליבם כי עזבת אותנו ואותו עם נבל מחרף את שמך.. אנא אלוקים, אל תתן לחיית נפש לפגוע בציפור נפשך, בעם ישראל...

"קולי אל אלוקים" צעקתי בקול..

קולי אליך אלוקים... אנא, האזין אליי. והנה אפילו היום-ביום צרתי אני דורש רק אותך ורק אני, שיודע-אני מה הפסדתי, יודע-אני כמה תחסר לי קרבתך ומאנה להנחם נפשי כי זוכר-אני אותך אלוקים, אני זוכר את הניסים ואת התגלות האור שהיה לנו איתך ועכשיו, מרוב צער איני מצליח להחזיק את עפעפיי - שמורות עיני...

אני נזכר בניגונים שהיינו מנגנים בבית המקדש וליבי נקרע בקרבי..

אלוקים, הלעולמים תזנח אותנו ולא תסכים להתרצות עוד?

לא תעשה עמנו יותר חסדים כפי שעשית עם אבותינו?

האם תשכח אותנו אלוקים? האם בכעסך לא תרחם עלינו עוד?

אלוקים, באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, הרגו את בניך ונתנו את נבלת עבדך מאכל לעוף השמים ואת בשר מתי חסידך אכלו חיות הארץ..

שפכו את דמם כמים, בירושלים זורמים נהרות של דם ובניך הרוגים פזורים ברחובות ואין מי שיקבור אותם.

רבונו של עולם, שפוך את חמתך על הגויים שצוחקים אלינו ושואלים אותנו "איה אלוקיכם" נקום מהם את נקמת דם עבדך השפוך..

שמע אלוקים את אנקתי - אנקת אסיר האזוק בשלשלאות ברזל תחת שמש קופחת.. א-ל נקמות שמע את אנקתי והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדני.

מבוסס ע"פ מזמורי התהילים מפרק ע"ד ועד לפרק ע"ט. המזמורים לאסף...