באופן כללי נחלקים חיי כל אדם לשלושה חלקים; ילדות, בגרות, זקנה. בכל חלק אפשר למצוא חלוקה לתת חלקים, אבל זה כאשר מפרטים. לפרטים אין סוף כידוע, אז נעסוק רק ברמה הכללית. יותר בעומק, חלוקה זו קיימת לא רק בחייו של האדם הפרטי, 'עולם קטן' בלשון חז"ל, אלא גם בחייו של העולם כולו - 'אדם גדול' בלשון חז"ל. הנה מה שאומרת הגמרא (עבודה זרה, ט/א): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. וזו רק דרך אחת לחלוקה. יש עוד דרך - לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה עד התגלות המשיח במהרה בימינו אמן, ולאחר ההתגלות - הגאולה האמתית והשלמה. ואפשר כמובן להציע חלוקות נוספות על פי התורה, כאשר הבסיס הוא בפרשת השבוע שלנו.
בכללות, מה שזוכרים מפרשת השבוע שלנו זה את חטא העגל, אבל יש גם את לפני החטא - המשך הציוויים אודות עבודת המשכן, כאשר השיא הוא במתן הלוחות הראשונות למשה, ויש את אחרי החטא, התשובה שעשו בני ישראל עד הגיעם למדריגה נעלית; 'במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. וזה השפיע גם על משה אשר הוביל את מהלך התשובה של בני ישראל ואת המחילה של ה', וכתוצאה מכך זכה (שמות ל"ד כ"ט) (...) כ??י ק?ר?ן עו?ר פ??נ?יו--ב??ד?ב??רו? א?ת?ו?. לכאורה, קצת קשה להבין את ריכוז הנושאים בפרשה אחת. למה לא להביא את תיאור הלוחות הראשונות ומעלתן, בפרשת משפטים - שם מסופר שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כדי לקבל את אותן לוחות? מדוע התורה מסמיכה את תיאור מעלתן לסיפור חטא העגל? זה הרי כמעט "לועג לרש" אומר הרבי.
נסקור בקצרה את תוכן הפרשה לפי סדר העולים לתורה, ואולי זה יעזור לנו להבין את ההגיון הפנימי ובעיקר את המסר הנצחי של הפרשה המיחדת הזאת: העולה הראשון זוכה בארבעים וחמשה פסוקים, (פרק ל, י"א-ל"ח פרק ל"א, א- י"ז). מתחיל במחצית השקל שכל אחד חייב לתרום כל שנה לצורך קרבנות הציבור (6 פסוקים). ההוראה לבנות כיור נחושת שממנו ירחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם כהכנה לעבודת הקודש במשכן (5 פסוקים). הוראה בדבר המרכיבים והמתכון להכנת שמן המשחה ובדבר שימושיו, וכן האיסור החמור לעשות כמוהו או להשתמש בו שימוש אחר (17 פסוקים). המרכיבים והמתכון להכנת הקטורת, והאיסור לעשות כמוה שלא בקודש, או ליהנות ממנה (5 פסוקים). מינוי ב??צ?ל?א?ל משבט יהודה כבונה ראשי של המשכן וכליו, מינוי סגנו א?ה?ל?יא?ב משבט דן, והגדרת משימותיהם (11 פסוקים). ואחרון חביב בחלק זה, ציווי על השבת, שלא יטעו לחשוב שמותר לבנות את המשכן ביום הקדוש (6 פסוקים). עד כאן הכל שייך לספירת החסד, שזה השפעת הטוב מלמעלה.
העליה השניה מתחיל בפסוק הבא: [יח] ו?י??ת??ן א?ל-מ?ש??ה, כ??כ?ל??תו? ל?ד?ב??ר א?ת?ו? ב??ה?ר ס?ינ?י, ש??נ?י, ל?ח?ת ה?ע?ד?ת--ל?ח?ת א?ב?ן, כ??ת?ב?ים ב??א?צ?ב??ע א?ל?ק?ים. בלוחות היו כתובות עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה, שזו הספירה השניה כידוע. זהו הפן החיובי של ספירה זו, שאלוקים (שם הגבורה) מתגלה לאדם ועושה עמו חסד (נותן לו את התורה). מיד אחר כך מספרת התורה על התהליך שהוביל לחטא העגל, על עשייתו ועל החגיגות לכבודו. והכל בקיצור נמרץ, ששה פסוקים בסך הכל, מתוך ארבעים ושבעה של העולה השני. בנושא העגל דיברנו בשנים קודמות ונקודת העניין היא הפניית מדת הגבורה לכיוונים שליליים. אח"כ שבים לגבורה החיובית בהענשת החוטאים ובעיקר בתשובה שעושים על החטא החמור. גם עליית משה אל ההר בפעם השניה במטרה מוצהרת: או?ל?י א?כ?פ??ר?ה ב??ע?ד ח?ט??את?כ?ם. ואמירתו הבוטה לה': [לב] (...) ו?ע?ת??ה, א?ם-ת??ש???א ח?ט??את?ם; ו?א?ם-א?י?ן--מ?ח?נ?י נ?א, מ?ס??פ?ר?ך? א?ש??ר כ??ת?ב?ת??. גם היא גבורה צרופה המונעת על ידי חסד צרוף, אהבה אינסופית לעם ישראל, אהבה עד כדי מסירות נפש.
בשלישי (5 פסוקים) משה כבר עולה לקבל את הלוחות השניים שזה תפארת, ומעלה סדרה של בקשות. בקטע זה ה' עונה לו בקיצור, פ??נ?י י?ל?כו?, ו?ה?נ?ח?ת?י ל?ך?. הוא אינו מסתפק בכך ומבקש מה' הבטחה שעם ישראל יזכה תמיד ליחס מיוחד, (...) ו?נ?פ?ל?ינו?, א?נ?י ו?ע?מ??ך?, מ?כ??ל-ה?ע?ם, א?ש??ר ע?ל-פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה. כאילו התשובה שעשו אחרי חטא העגל, אמורה להעניק להם זכויות שלא היו להם קודם, בטרם חטאו. מכאן נוכל להבין את מעלתה של התשובה בעיני משה, ולא ממש מפתיע שה' נענה לבקשתו זו.
אחרי הנפילה עולים גבוה יותר
ברביעי השייך למדת הנצח (7 פסוקים). ה' נענה לכל בקשותיו של משה. כמעט. יז ו?י??אמ?ר ה' א?ל-מ?ש??ה, ג??ם א?ת-ה?ד??ב?ר ה?ז??ה א?ש??ר ד??ב??ר?ת?? א?ע?ש??ה: כ??י-מ?צ?את? ח?ן ב??ע?ינ?י, ו?א?ד?ע?ך? ב??ש??ם. זה מתייחס לבקשה: (...) ו?נ?פ?ל?ינו?, א?נ?י ו?ע?מ??ך?, מ?כ??ל-ה?ע?ם, א?ש??ר ע?ל-פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה. משה מנצל את העת רצון שבאה דוקא לאחר הנפילה הגדולה של החטא החמור, ומבקש: (יח) (...) ה?ר?א?נ?י נ?א, א?ת-כ??ב?ד?ך?. בכך הוא מבקש לזכות בנצחיות, להנציח את המודעות הטבעית שה' הוא האלוקים. שהרי לאחר שרואים, לעולם לא יתעורר עוד ספק בדבר שראו. אלא שה' נענה לבקשה זו חלקית בלבד: [כ] ו?י??אמ?ר, ל?א תו?כ?ל ל?ר?א?ת א?ת-פ??נ?י: כ??י ל?א-י?ר?א?נ?י ה?א?ד?ם, ו?ח?י. [כא] ו?י??אמ?ר ה', ה?נ??ה מ?קו?ם א?ת??י; ו?נ?צ??ב?ת??, ע?ל-ה?צ?ו?ר. [כב] ו?ה?י?ה ב??ע?ב?ר כ??ב?ד?י, ו?ש??מ?ת??יך? ב??נ?ק?ר?ת ה?צ?ו?ר; ו?ש??כ??ת?י כ?פ??י ע?ל?יך?, ע?ד-ע?ב?ר?י. [כג] ו?ה?ס?ר?ת?י, א?ת-כ??פ??י, ו?ר?א?ית?, א?ת-א?ח?ר?י; ו?פ?נ?י, ל?א י?ר?או?. כאן מסתיים רביעי וגם פרק ל"ג, בהודעת ה' למשה, כי למי שמבקש להנציח את הקשר עם הרבונו של עולם, ינתן סיוע מלמעלה, אבל העבודה העיקרית תישאר זו של האדם מלמטה. רעיון התשובה, כבר אמרנו?
בחמישי השייך לספירת ההוד (9 פסוקים). זה מתחיל בהוראת ה' למשה: פ??ס?ל-ל?ך? ש??נ?י-ל?ח?ת א?ב?נ?ים כ??ר?אש??נ?ים; ו?כ?ת?ב?ת??י, ע?ל-ה?ל??ח?ת, א?ת-ה?ד??ב?ר?ים, א?ש??ר ה?יו? ע?ל-ה?ל??ח?ת ה?ר?אש??נ?ים א?ש??ר ש??ב??ר?ת??. לא כמו הלוחות הראשונות (פרק לב) שהיו מעשה ידי הבורא יתברך: [טז] ו?ה?ל??ח?ת--מ?ע?ש??ה א?ל?ק?ים, ה?מ??ה; ו?ה?מ??כ?ת??ב, מ?כ?ת??ב א?ל?ק?ים הו?א--ח?רו?ת, ע?ל-ה?ל??ח?ת. הפעם אתה תכין את הלוחות ואני אכתוב. שילוב של עבודת האדם עם השלמת המלאכה על ידי הבורא יתברך. רעיון התשובה, כנ"ל, כי רק כך יש לדברים קיום נצחי. כעת צריך לעלות להר פעם שלישית, ושוב להיות שם ארבעים יום וארבעים לילה. והמתכונת דומה לזו של מעמד הר סיני: ג ו?א?יש? ל?א-י?ע?ל?ה ע?מ??ך?, ו?ג?ם-א?יש? א?ל-י?ר?א ב??כ?ל-ה?ה?ר; ג??ם-ה?צ??אן ו?ה?ב??ק?ר א?ל-י?ר?עו?, א?ל-מו?ל ה?ה?ר ה?הו?א. וזה שייך לספירת ההוד שפירושה יופי וגם הודאה שאין לסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה המוטלת עלינו מצד אחד, וכי מעשי האדם למטה - אף אם ישקיע את כל כולו במעשיו, אינם שווים דבר בלא ההשלמה הבאה מלמעלה.
הספירה השישית היא ספירת היסוד, אות ברית קודש, וזה אכן מתחיל בכריתת ברית וכל ההמשך הוא תנאי הברית. ברית זה הסכם דו צדדי כמובן. חלקו של ה' בברית הוא כדלהלן: [י] ו?י??אמ?ר, ה?נ??ה א?נ?כ?י כ??ר?ת ב??ר?ית, נ?ג?ד כ??ל-ע?מ??ך? א?ע?ש??ה נ?פ?ל?א?ת, א?ש??ר ל?א-נ?ב?ר?או? ב?כ?ל-ה?א?ר?ץ ו?ב?כ?ל-ה?ג?ו?י?ם; ו?ר?א?ה כ?ל-ה?ע?ם א?ש??ר-א?ת??ה ב?ק?ר?ב?ו? א?ת-מ?ע?ש??ה ה', כ??י-נו?ר?א הו?א, א?ש??ר א?נ?י, ע?ש??ה ע?מ??ך?. ומה החלק שלנו? [יא] ש??מ?ר-ל?ך?--א?ת א?ש??ר א?נ?כ?י, מ?צ?ו??ך? ה?י?ו?ם; ה?נ?נ?י ג?ר?ש? מ?פ??נ?יך?, א?ת-ה?א?מ?ר?י ו?ה?כ??נ?ע?נ?י, ו?ה?ח?ת??י ו?ה?פ??ר?ז??י, ו?ה?ח?ו??י ו?ה?י?בו?ס?י. החלק הראשון של הפסוק מתייחס למחויבות שלנו בברית, והחלק השני חוזר למחויבות של ה'. ומה תיחשב הפרת הברית מצדנו? אז הנה: [יב] ה?ש???מ?ר ל?ך?, פ??ן-ת??כ?ר?ת ב??ר?ית ל?יו?ש??ב ה?א?ר?ץ, א?ש??ר א?ת??ה, ב??א ע?ל?יה?: פ??ן-י?ה?י?ה ל?מו?ק?ש?, ב??ק?ר?ב??ך?. בשנים קודמות הארכנו בנושא זה כאשר הצבנו אותו כנושא מרכזי ברשימתנו. כעת זו רק תזכורת. בהמשך תנאי הברית מוזכרים שלושת הרגלים שבעבר הסברנו כי ההקפדה על שמירתם מהווה מעין תרגול תקופתי להידוק הקשר הנצחי בינינו לבין ה' אלוקינו.
בשביעי, ספירת המלכות, משה יורד מן ההר (...) ו?ש??נ?י ל?ח?ת ה?ע?ד?ת ב??י?ד-מ?ש??ה, ב??ר?ד?ת?ו? מ?ן-ה?ה?ר; וכנ"ל, הוא ל?א-י?ד?ע כ??י ק?ר?ן עו?ר פ??נ?יו--ב??ד?ב??רו? א?ת?ו?. אבל העם ראה, [ל] ו?י??ר?א א?ה?ר?ן ו?כ?ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל, א?ת-מ?ש??ה, ו?ה?נ??ה ק?ר?ן, עו?ר פ??נ?יו; ו?י??יר?או?, מ?ג??ש??ת א?ל?יו. לפתע הם מתייחסים אליו כמו אל מלך, יראים מ?ג??ש??ת א?ל?יו. הוא עלה למדרגה עליונה והם חשים כי התנתק מהם, או שמא הם התנתקו ממנו. אבל בעיני משה המציאות קצת אחרת: [לא] ו?י??ק?ר?א א?ל?ה?ם מ?ש??ה, ו?י??ש??בו? א?ל?יו א?ה?ר?ן ו?כ?ל-ה?נ??ש??א?ים ב??ע?ד?ה; ו?י?ד?ב??ר מ?ש??ה, א?ל?ה?ם. [לב] ו?א?ח?ר?י-כ?ן נ?ג??ש?ו?, כ??ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל; ו?י?צ?ו??ם--א?ת כ??ל-א?ש??ר ד??ב??ר ה' א?ת?ו?, ב??ה?ר ס?ינ?י. כל זה בעוד עור פניו קורן באופן חריג. רק אחר כך: [לג] ו?י?כ?ל מ?ש??ה, מ?ד??ב??ר א?ת??ם; ו?י??ת??ן ע?ל-פ??נ?יו, מ?ס?ו?ה. כאילו רמז להם שמדרגה זו שייכת גם אליהם, שהרי הם בעלי תשובה, וזו מדרגה נעלית ביותר.
אז היו לנו שלושה שלבים; מצב נעלה של נשיאת ראש בני ישראל עד לקבלת הלוחות הראשונות, נפילה נוראה בחטא העגל, ובעקבותיה תשובה ועליה למדרגה נעלית יותר מזו שבה היינו קודם. מסקנה: למרות שכעת אנחנו נמצאים בשפל המדרגה, בידינו להגיע למדרגה נעלית בגאולה האמתית והשלמה מיד ממש. זה תלוי רק בנו.
ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
בכללות, מה שזוכרים מפרשת השבוע שלנו זה את חטא העגל, אבל יש גם את לפני החטא - המשך הציוויים אודות עבודת המשכן, כאשר השיא הוא במתן הלוחות הראשונות למשה, ויש את אחרי החטא, התשובה שעשו בני ישראל עד הגיעם למדריגה נעלית; 'במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. וזה השפיע גם על משה אשר הוביל את מהלך התשובה של בני ישראל ואת המחילה של ה', וכתוצאה מכך זכה (שמות ל"ד כ"ט) (...) כ??י ק?ר?ן עו?ר פ??נ?יו--ב??ד?ב??רו? א?ת?ו?. לכאורה, קצת קשה להבין את ריכוז הנושאים בפרשה אחת. למה לא להביא את תיאור הלוחות הראשונות ומעלתן, בפרשת משפטים - שם מסופר שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כדי לקבל את אותן לוחות? מדוע התורה מסמיכה את תיאור מעלתן לסיפור חטא העגל? זה הרי כמעט "לועג לרש" אומר הרבי.
נסקור בקצרה את תוכן הפרשה לפי סדר העולים לתורה, ואולי זה יעזור לנו להבין את ההגיון הפנימי ובעיקר את המסר הנצחי של הפרשה המיחדת הזאת: העולה הראשון זוכה בארבעים וחמשה פסוקים, (פרק ל, י"א-ל"ח פרק ל"א, א- י"ז). מתחיל במחצית השקל שכל אחד חייב לתרום כל שנה לצורך קרבנות הציבור (6 פסוקים). ההוראה לבנות כיור נחושת שממנו ירחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם כהכנה לעבודת הקודש במשכן (5 פסוקים). הוראה בדבר המרכיבים והמתכון להכנת שמן המשחה ובדבר שימושיו, וכן האיסור החמור לעשות כמוהו או להשתמש בו שימוש אחר (17 פסוקים). המרכיבים והמתכון להכנת הקטורת, והאיסור לעשות כמוה שלא בקודש, או ליהנות ממנה (5 פסוקים). מינוי ב??צ?ל?א?ל משבט יהודה כבונה ראשי של המשכן וכליו, מינוי סגנו א?ה?ל?יא?ב משבט דן, והגדרת משימותיהם (11 פסוקים). ואחרון חביב בחלק זה, ציווי על השבת, שלא יטעו לחשוב שמותר לבנות את המשכן ביום הקדוש (6 פסוקים). עד כאן הכל שייך לספירת החסד, שזה השפעת הטוב מלמעלה.
העליה השניה מתחיל בפסוק הבא: [יח] ו?י??ת??ן א?ל-מ?ש??ה, כ??כ?ל??תו? ל?ד?ב??ר א?ת?ו? ב??ה?ר ס?ינ?י, ש??נ?י, ל?ח?ת ה?ע?ד?ת--ל?ח?ת א?ב?ן, כ??ת?ב?ים ב??א?צ?ב??ע א?ל?ק?ים. בלוחות היו כתובות עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה, שזו הספירה השניה כידוע. זהו הפן החיובי של ספירה זו, שאלוקים (שם הגבורה) מתגלה לאדם ועושה עמו חסד (נותן לו את התורה). מיד אחר כך מספרת התורה על התהליך שהוביל לחטא העגל, על עשייתו ועל החגיגות לכבודו. והכל בקיצור נמרץ, ששה פסוקים בסך הכל, מתוך ארבעים ושבעה של העולה השני. בנושא העגל דיברנו בשנים קודמות ונקודת העניין היא הפניית מדת הגבורה לכיוונים שליליים. אח"כ שבים לגבורה החיובית בהענשת החוטאים ובעיקר בתשובה שעושים על החטא החמור. גם עליית משה אל ההר בפעם השניה במטרה מוצהרת: או?ל?י א?כ?פ??ר?ה ב??ע?ד ח?ט??את?כ?ם. ואמירתו הבוטה לה': [לב] (...) ו?ע?ת??ה, א?ם-ת??ש???א ח?ט??את?ם; ו?א?ם-א?י?ן--מ?ח?נ?י נ?א, מ?ס??פ?ר?ך? א?ש??ר כ??ת?ב?ת??. גם היא גבורה צרופה המונעת על ידי חסד צרוף, אהבה אינסופית לעם ישראל, אהבה עד כדי מסירות נפש.
בשלישי (5 פסוקים) משה כבר עולה לקבל את הלוחות השניים שזה תפארת, ומעלה סדרה של בקשות. בקטע זה ה' עונה לו בקיצור, פ??נ?י י?ל?כו?, ו?ה?נ?ח?ת?י ל?ך?. הוא אינו מסתפק בכך ומבקש מה' הבטחה שעם ישראל יזכה תמיד ליחס מיוחד, (...) ו?נ?פ?ל?ינו?, א?נ?י ו?ע?מ??ך?, מ?כ??ל-ה?ע?ם, א?ש??ר ע?ל-פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה. כאילו התשובה שעשו אחרי חטא העגל, אמורה להעניק להם זכויות שלא היו להם קודם, בטרם חטאו. מכאן נוכל להבין את מעלתה של התשובה בעיני משה, ולא ממש מפתיע שה' נענה לבקשתו זו.
אחרי הנפילה עולים גבוה יותר
ברביעי השייך למדת הנצח (7 פסוקים). ה' נענה לכל בקשותיו של משה. כמעט. יז ו?י??אמ?ר ה' א?ל-מ?ש??ה, ג??ם א?ת-ה?ד??ב?ר ה?ז??ה א?ש??ר ד??ב??ר?ת?? א?ע?ש??ה: כ??י-מ?צ?את? ח?ן ב??ע?ינ?י, ו?א?ד?ע?ך? ב??ש??ם. זה מתייחס לבקשה: (...) ו?נ?פ?ל?ינו?, א?נ?י ו?ע?מ??ך?, מ?כ??ל-ה?ע?ם, א?ש??ר ע?ל-פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה. משה מנצל את העת רצון שבאה דוקא לאחר הנפילה הגדולה של החטא החמור, ומבקש: (יח) (...) ה?ר?א?נ?י נ?א, א?ת-כ??ב?ד?ך?. בכך הוא מבקש לזכות בנצחיות, להנציח את המודעות הטבעית שה' הוא האלוקים. שהרי לאחר שרואים, לעולם לא יתעורר עוד ספק בדבר שראו. אלא שה' נענה לבקשה זו חלקית בלבד: [כ] ו?י??אמ?ר, ל?א תו?כ?ל ל?ר?א?ת א?ת-פ??נ?י: כ??י ל?א-י?ר?א?נ?י ה?א?ד?ם, ו?ח?י. [כא] ו?י??אמ?ר ה', ה?נ??ה מ?קו?ם א?ת??י; ו?נ?צ??ב?ת??, ע?ל-ה?צ?ו?ר. [כב] ו?ה?י?ה ב??ע?ב?ר כ??ב?ד?י, ו?ש??מ?ת??יך? ב??נ?ק?ר?ת ה?צ?ו?ר; ו?ש??כ??ת?י כ?פ??י ע?ל?יך?, ע?ד-ע?ב?ר?י. [כג] ו?ה?ס?ר?ת?י, א?ת-כ??פ??י, ו?ר?א?ית?, א?ת-א?ח?ר?י; ו?פ?נ?י, ל?א י?ר?או?. כאן מסתיים רביעי וגם פרק ל"ג, בהודעת ה' למשה, כי למי שמבקש להנציח את הקשר עם הרבונו של עולם, ינתן סיוע מלמעלה, אבל העבודה העיקרית תישאר זו של האדם מלמטה. רעיון התשובה, כבר אמרנו?
בחמישי השייך לספירת ההוד (9 פסוקים). זה מתחיל בהוראת ה' למשה: פ??ס?ל-ל?ך? ש??נ?י-ל?ח?ת א?ב?נ?ים כ??ר?אש??נ?ים; ו?כ?ת?ב?ת??י, ע?ל-ה?ל??ח?ת, א?ת-ה?ד??ב?ר?ים, א?ש??ר ה?יו? ע?ל-ה?ל??ח?ת ה?ר?אש??נ?ים א?ש??ר ש??ב??ר?ת??. לא כמו הלוחות הראשונות (פרק לב) שהיו מעשה ידי הבורא יתברך: [טז] ו?ה?ל??ח?ת--מ?ע?ש??ה א?ל?ק?ים, ה?מ??ה; ו?ה?מ??כ?ת??ב, מ?כ?ת??ב א?ל?ק?ים הו?א--ח?רו?ת, ע?ל-ה?ל??ח?ת. הפעם אתה תכין את הלוחות ואני אכתוב. שילוב של עבודת האדם עם השלמת המלאכה על ידי הבורא יתברך. רעיון התשובה, כנ"ל, כי רק כך יש לדברים קיום נצחי. כעת צריך לעלות להר פעם שלישית, ושוב להיות שם ארבעים יום וארבעים לילה. והמתכונת דומה לזו של מעמד הר סיני: ג ו?א?יש? ל?א-י?ע?ל?ה ע?מ??ך?, ו?ג?ם-א?יש? א?ל-י?ר?א ב??כ?ל-ה?ה?ר; ג??ם-ה?צ??אן ו?ה?ב??ק?ר א?ל-י?ר?עו?, א?ל-מו?ל ה?ה?ר ה?הו?א. וזה שייך לספירת ההוד שפירושה יופי וגם הודאה שאין לסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה המוטלת עלינו מצד אחד, וכי מעשי האדם למטה - אף אם ישקיע את כל כולו במעשיו, אינם שווים דבר בלא ההשלמה הבאה מלמעלה.
הספירה השישית היא ספירת היסוד, אות ברית קודש, וזה אכן מתחיל בכריתת ברית וכל ההמשך הוא תנאי הברית. ברית זה הסכם דו צדדי כמובן. חלקו של ה' בברית הוא כדלהלן: [י] ו?י??אמ?ר, ה?נ??ה א?נ?כ?י כ??ר?ת ב??ר?ית, נ?ג?ד כ??ל-ע?מ??ך? א?ע?ש??ה נ?פ?ל?א?ת, א?ש??ר ל?א-נ?ב?ר?או? ב?כ?ל-ה?א?ר?ץ ו?ב?כ?ל-ה?ג?ו?י?ם; ו?ר?א?ה כ?ל-ה?ע?ם א?ש??ר-א?ת??ה ב?ק?ר?ב?ו? א?ת-מ?ע?ש??ה ה', כ??י-נו?ר?א הו?א, א?ש??ר א?נ?י, ע?ש??ה ע?מ??ך?. ומה החלק שלנו? [יא] ש??מ?ר-ל?ך?--א?ת א?ש??ר א?נ?כ?י, מ?צ?ו??ך? ה?י?ו?ם; ה?נ?נ?י ג?ר?ש? מ?פ??נ?יך?, א?ת-ה?א?מ?ר?י ו?ה?כ??נ?ע?נ?י, ו?ה?ח?ת??י ו?ה?פ??ר?ז??י, ו?ה?ח?ו??י ו?ה?י?בו?ס?י. החלק הראשון של הפסוק מתייחס למחויבות שלנו בברית, והחלק השני חוזר למחויבות של ה'. ומה תיחשב הפרת הברית מצדנו? אז הנה: [יב] ה?ש???מ?ר ל?ך?, פ??ן-ת??כ?ר?ת ב??ר?ית ל?יו?ש??ב ה?א?ר?ץ, א?ש??ר א?ת??ה, ב??א ע?ל?יה?: פ??ן-י?ה?י?ה ל?מו?ק?ש?, ב??ק?ר?ב??ך?. בשנים קודמות הארכנו בנושא זה כאשר הצבנו אותו כנושא מרכזי ברשימתנו. כעת זו רק תזכורת. בהמשך תנאי הברית מוזכרים שלושת הרגלים שבעבר הסברנו כי ההקפדה על שמירתם מהווה מעין תרגול תקופתי להידוק הקשר הנצחי בינינו לבין ה' אלוקינו.
בשביעי, ספירת המלכות, משה יורד מן ההר (...) ו?ש??נ?י ל?ח?ת ה?ע?ד?ת ב??י?ד-מ?ש??ה, ב??ר?ד?ת?ו? מ?ן-ה?ה?ר; וכנ"ל, הוא ל?א-י?ד?ע כ??י ק?ר?ן עו?ר פ??נ?יו--ב??ד?ב??רו? א?ת?ו?. אבל העם ראה, [ל] ו?י??ר?א א?ה?ר?ן ו?כ?ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל, א?ת-מ?ש??ה, ו?ה?נ??ה ק?ר?ן, עו?ר פ??נ?יו; ו?י??יר?או?, מ?ג??ש??ת א?ל?יו. לפתע הם מתייחסים אליו כמו אל מלך, יראים מ?ג??ש??ת א?ל?יו. הוא עלה למדרגה עליונה והם חשים כי התנתק מהם, או שמא הם התנתקו ממנו. אבל בעיני משה המציאות קצת אחרת: [לא] ו?י??ק?ר?א א?ל?ה?ם מ?ש??ה, ו?י??ש??בו? א?ל?יו א?ה?ר?ן ו?כ?ל-ה?נ??ש??א?ים ב??ע?ד?ה; ו?י?ד?ב??ר מ?ש??ה, א?ל?ה?ם. [לב] ו?א?ח?ר?י-כ?ן נ?ג??ש?ו?, כ??ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל; ו?י?צ?ו??ם--א?ת כ??ל-א?ש??ר ד??ב??ר ה' א?ת?ו?, ב??ה?ר ס?ינ?י. כל זה בעוד עור פניו קורן באופן חריג. רק אחר כך: [לג] ו?י?כ?ל מ?ש??ה, מ?ד??ב??ר א?ת??ם; ו?י??ת??ן ע?ל-פ??נ?יו, מ?ס?ו?ה. כאילו רמז להם שמדרגה זו שייכת גם אליהם, שהרי הם בעלי תשובה, וזו מדרגה נעלית ביותר.
אז היו לנו שלושה שלבים; מצב נעלה של נשיאת ראש בני ישראל עד לקבלת הלוחות הראשונות, נפילה נוראה בחטא העגל, ובעקבותיה תשובה ועליה למדרגה נעלית יותר מזו שבה היינו קודם. מסקנה: למרות שכעת אנחנו נמצאים בשפל המדרגה, בידינו להגיע למדרגה נעלית בגאולה האמתית והשלמה מיד ממש. זה תלוי רק בנו.
ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
