ההבדל בין טענת שיהוי לטענת התיישנות
מבוא
בחוק ההתיישנות, הונהג דין אחד לתביעות מן הדין ולתביעות מן היושר, ונקבע שגם תביעה שביושר מתיישנת על-פי דיני ההתיישנות הכלליים. עם זאת, נשמרה האפשרות לדחיית תביעה שביושר מחמת שיהוי והושארה לשיקול דעתו של בית המשפט, כפי שמשתמע מהסיפא של סעיף 27 לחוק ההתיישנות.
שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.
השאלה מה ההבדל בין טענת התיישנות לבין טענת השיהוי, הלוא אם לפי הדין לא עומדת לזכותו של בע"ד לטעון טענת התיישנות מכיוון שלא עבר הזמן המוקצב בחוק, מדוע שתעמוד לו טענת שיהוי? ואם טענת השיהוי מהווה תחליף לטענת התיישנות, ומקומה עוד בשלב מוקדם מטענת ההתיישנות, א"כ מדוע נזקקים אנו לטענת ההתיישנות? לחידוד השאלה, מה בין טענת ההתיישנות לבין טענת השיהוי? זאת ועוד, מדוע אפוא בחר המחוקק להעניק בידו של הנתבע את טענת ההתיישנות ולא הסתפק בטענת השיהוי?
המסגרת הנורמטיבית
דוקטרינת ההתיישנות - דוקטרינת ההתיישנות על היבטיה השונים מוסד מוסד היא בשיטת המשפט – בכל שיטת משפט – ופוקדת היא עצמה עם מושכלות-היסוד של המשפט. עוד על טענת התיישנות ראו מאמרנו: תקופת התיישנות - בתביעה אזרחית.
דיני ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות ישנות צודקות אלא גם, ובעיקר, לחסום תביעות ישנות שאינן צודקות. אכן, דיני ההתיישנות נועדו לחסום את התביעות הישנות כולן, שכן לא תמיד ניתן בקלות, אחרי שנים רבות, להבחין בין אלה הצודקות לאלה שאינן צודקות. ניתן כמובן לטעון שהרשות צריכה לשמור את ראיותיה לעולמי עד. אך מנגד ניתן גם לטעון שהנפגע צריך לתבוע את פיצוייו תוך זמן סביר. דיני ההתיישנות הם היוצרים את האיזון הראוי בין טענות אלו ובין האינטרסים המתנגשים.
דוקטרינת השיהוי - דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים. היא נקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, והיא מוחלת בעניינים שבהם מתבקש סעד מן היושר.
בחוק ההתיישנות, הונהג דין אחד לתביעות מן הדין ולתביעות מן היושר, ונקבע שגם תביעה שביושר מתיישנת על-פי דיני ההתיישנות הכלליים. עם זאת, נשמרה האפשרות לדחיית תביעה שביושר מחמת שיהוי והושארה לשיקול-דעתו של בית המשפט. הלכה זו משתמעת מסעיף 27 לחוק ההתיישנות , המורה בסיפא שלו, כי:
". ..אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".
טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. עוד על טענת שיהוי ראו מאמרנו: טענת שיהוי - בתביעה אזרחית.
מה בין השיהוי לבין התיישנות?
בבואנו לענות על השאלה: מה בין השיהוי לבין התיישנות? עלינו להבדיל ולהבחין בין המצב המשפטי שמלפני קבלת חוק ההתיישנות , לבין המצב המשפטי שלאחר קבלתו של חוק זה.
על המצב שמלפני קבלת חוק ההתיישנות עמד בית-משפט העליון באריכות בע"א 167/51 ברסקי ואח' נ' סגל ואח' , שבגדרו פרש כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) יריעה רחבה על הנושא, תוך השוואת המצב באנגליה לעומת המצב בישראל. המתבקש מאותה ההלכה, שאין דיני ההתיישנות מחייבים בקשר לדיני השיהוי. וכה אמר:
"...דיני ההתיישנות אינם מחייבים כאן, אלא, לכל היותר, על-פי היקש רחוק, ודיני השיהוי עדיפים מהם".
להלכה זו התייחס בית-משפט העליון בע"א 289/65 צ' רובינשטיין ואח' נ' רון ואח' וערעור שכנגד , וכך נאמר שם:
"...שלפי החוק שהיה בתוקף ערב חקיקת החוק משנת תשי"ח - כלומר, הוראות ההתיישנות של המשפט העתמאני - לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעה של ביצוע בעין או שהיא נתיישנה כעבור 36 שנים" .
אולם מצב זה לא נשאר על כנו. עם חקיקת חוק ההתיישנות הנזכר השתנה המצב, וחל שינוי בהלכה. כך משתמע מהאמור בספרו של כבוד הנשיא זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי , במקום שנאמרו הדברים הבאים:
"מקודם לא היתה תביעה שביושר מתיישנת על פי דיני ההתיישנות הכלליים שבמג'לה; לכל היותר היה בית המשפט דוחה את התביעה מחמת שיהוי, אם שוכנע שמפאת עבירת הזמן אין להיזקק לה עוד. אך חוק ההתיישנות הנהיג דין אחד לתביעות מן הדין ולתביעות מן היושר, אלא שבשל כך לא בוטל כליל ההבדל בין שני סוגי התביעות. סעיף 27 לחוק מורה כי 'אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי'. משמע, תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי היתה קצרה מתקופת ההתיישנות; תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו 'הגבול העליון' של תקופת השיהוי".
פיסקה זו צוטטה בע"א 289/65 צ' רובינשטיין ואח' נ' רון ואח' וערעור שכנגד , ובהתאם לכך נפסק הדין באותה ההלכה וכן בהלכה מאוחרת יותר בע"א 499/82 אושפיזאי נ' החברה לקרקעות והשקעות בע"מ .
דוקטרינת השיהוי קרובת-משפחה היא לדוקטרינת ההתיישנות, אך להבדילה מן השיהוי מהווה התיישנות במובנה המשפטי-הטכני תרכובת-קריסטליזציה של אותם שלושה היסודות היוצרים אותה. בעוד אשר דוקטרינת השיהוי דוקטרינה גמישה היא, והכרעה בטענת שיהוי ניתנת לשיקול-דעתו של בית-המשפט מעניין לעניין – על-פי נסיבותיו ועל-פי עקרונות השיהוי – נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול-דעתו של בית-המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמאליים אשר נקבעו בחוק – מהם כללים פורמאליים נוקשים (כגון מועד ההתיישנות) ומהם כללים פורמאליים שידו של בית-המשפט רב לו בהחלתם על המקרה שלפניו .
כך, למשל, התיישנות נועדה להגן על נתבע-בכוח בשל "הקושי... לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות. את השובר (הקבלה) יאכלו העכברים... ועדים עלולים למות" . משעה שנקבעה התיישנות שומה עליו על בית-משפט להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניו .
בין התיישנות לשיהוי קיים דמיון ושוני. דמיון במישור העיקרון והתכלית ושוני במישור הבירור והיישום . הטעמים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות הם היסודות המקימים את טענת השיהוי, יסודות אשר סוכמו על ידי השופט לנדוי:
"כיצד משפיע השיהוי הזה על גורל התביעה? ההלכה היסודית בדיני היושר היא ששיהוי, כשהוא לעצמו, אינו חוסם את התביעה, אלא בתנאים מסויימים שאפשר לסכמם בשלושה ראשי פרקים עיקריים:
(א) כאשר שיהוי כמוהו כזניחת התביעה;
(ב) כאשר הורע מעמדו של הצד שכנגד כלפי יריבו, עקב השיהוי בהגשת התביעה;
(ג) כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח את טענותיו נגד התביעה"
הטעמים למוסד ההתיישנות שעליהם עמדנו לעיל הם אפוא התנאים לשכלולה של טענת השיהוי. השוני בין השניים הוא כפי שהטיבה להגדיר השופטת ע' ארבל כי:
השוני בין השניים אינו אלא בכך שהתיישנות חוסמת תביעה ללא קשר לנסיבות המקרה הקונקרטי – גם אם לא היה בהשתהותו של התובע כדי להצביע על אשם או על ויתור; גם אם בשל ההשתהות לא שונה לרעה מצבו של הנתבע; גם אם לא קופחו עקב ההשתהות אפשרויות בירור התביעה. לעומת זאת שיהוי הוא תלוי נסיבות המקרה הקונקרטי. התיישנות פעולתה נוקשה, ברורה ופורמאליסטית; שיהוי פעולתו גמישה ותלוית בחינה מהותית, כל מקרה לנסיבותיו.
לסיכום, בין התיישנות לשיהוי קיים דמיון ושוני. דמיון במישור העיקרון והתכלית ושוני במישור הבירור והיישום, התיישנות פעולתה נוקשה, ברורה ופורמאליסטית; שיהוי פעולתו גמישה ותלוית בחינה מהותית, כל מקרה לנסיבותיו .
לשאלה שהצבנו בתחילה מדוע אפוא בחר המחוקק להעניק בידו של הנתבע את טענת ההתיישנות ולא הסתפק בטענת השיהוי? על שאלה זו עמדה כב' השופטת ע' ארבל ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה , וכה תשובתה:
טענת השיהוי אינה מציעה את הוודאות המאפשרת לנתבע לכלכל צעדיו מראש. היא אינה מאפשרת לנתבע לדעת שעליו לשמור ראיותיו – מסמכיו ועדיו – לתקופה מסוימת, אך מעבר לתקופה זו רשאי הוא לסמוך על טענת ההתיישנות. היסודות המרכיבים את טענת השיהוי אינם כולם בשליטתו של הנתבע או בידיעתו. אין הוא יכול לדעת מראש כיצד יישם בית המשפט את דוקטרינת השיהוי במקרה שלו, שכן דוקטרינה זו נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט.
העולה מן האמור, כי טענת השיהוי נצרכת למקרים חסרי וודאות, מאחר וטענה זו אינה מציעה את הוודאות המאפשרת לנתבע לכלכל צעדיו מראש כמו בטענת ההתיישנות. מכיוון שהיסודות המרכיבים את טענת השיהוי אינם כולם בשליטתו של הנתבע או בידיעתו. אין הוא יכול לדעת מראש כיצד יישם בית המשפט את דוקטרינת השיהוי במקרה שלו, שכן דוקטרינה זו נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט.
זאת ועוד, טענת השיהוי, אינה מגשימה את התכלית הנוספת של דיני ההתיישנות שהיא לחסוך מהנתבע את הטרדות ואת העלויות הכרוכות בניהול ההליכים. כיוון שגם אם לבסוף תתקבל טענת השיהוי, על הנתבע להשקיע משאבים רבים כדי להוכיחה, ונתון הוא אפוא ללחציו של התובע להגיע עמו להסדר כספי כלשהו גם אם הוא מאמין שהתביעה משוללת יסוד, משא"כ בטענת ההתיישנות.
סיכום
לסיכום, בין התיישנות לשיהוי קיים דמיון ושוני. דמיון במישור העיקרון והתכלית ושוני במישור הבירור והיישום, התיישנות פעולתה נוקשה, ברורה ופורמאליסטית; שיהוי פעולתו גמישה ותלוית בחינה מהותית, כל מקרה לנסיבותיו .
לשאלה שהצבנו בתחילה מדוע אפוא בחר המחוקק להעניק בידו של הנתבע את טענת ההתיישנות ולא הסתפק בטענת השיהוי? התשובה היא: כי טענת השיהוי נצרכת למקרים חסרי וודאות, מאחר וטענה זו אינה מציעה את הוודאות המאפשרת לנתבע לכלכל צעדיו מראש כמו בטענת ההתיישנות. מכיוון שהיסודות המרכיבים את טענת השיהוי אינם כולם בשליטתו של הנתבע או בידיעתו. אין הוא יכול לדעת מראש כיצד יישם בית המשפט את דוקטרינת השיהוי במקרה שלו, שכן דוקטרינה זו נתונה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט.
זאת ועוד, טענת השיהוי, אינה מגשימה את התכלית הנוספת של דיני ההתיישנות שהיא לחסוך מהנתבע את הטרדות ואת העלויות הכרוכות בניהול ההליכים. כיוון שגם אם לבסוף תתקבל טענת השיהוי, על הנתבע להשקיע משאבים רבים כדי להוכיחה, ונתון הוא אפוא ללחציו של התובע להגיע עמו להסדר כספי כלשהו גם אם הוא מאמין שהתביעה משוללת יסוד, משא"כ בטענת ההתיישנות.
יחד עם זאת ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה בדבר סיכויי טענת השיהוי, או בדבר תחולתה של טענה זו, יש לבחון כל מקרה לגופו תוך מתן משקל לעוד קריטריונים שלא הובאו במאמר זה. לשם כך, ראוי להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
