להקטין את הרעש ולסלק צווארי בקבוק 

"להקטין את הרעש, לסלק צווארי בקבוק"

בבית הספר

כאשר סטודנט ישראלי מסיים את לימודיו, מתברר לו תכופות שאין הרבה תועלת וצורך במה שלמד. וכך, גם אם נקלט במקום עבודה, סביר מאוד שבגיל 40 לערך יזדקק לעבור הסבה וללמוד מקצוע חדש, או שבגיל 50+ ייאלץ לצאת לפנסיה תקציבית.

תיקון מצב זה מחייב לא רק להשקיע ביצירת מקומות עבודה, אלא אוליי אף יותר מכך, בשיפור מערכת החינוך, כבר משנות הלימודים הראשונות.

מחד, על ההשקעות בחינוך להיגזר מהצרכים של שוק התעסוקה ומאידך מהיכולות והכישורים האישיים של כל תלמיד ותלמיד.

נראה כי הצורך להשקיע בשיפור החינוך אכן הופנם על ידי הנוגעים בדבר והשקעות כאלו נמצאות בקו עלייה. אלא שלמרות זאת נראה, למרבה הצער, כי רמת החינוך נמצאת בירידה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שההשקעות הנוכחיות בחינוך אינן מגדילות משמעותית את האפקטיביות של הלמידה. וכך, בשל תקופת הלימוד המתארכת, יוצא התלמיד לשוק העבודה בגיל מאוחר יחסית, מבלי שהשכלתו נותנת לו כלים נאותים לשגשוג כלכלי.

לענייננו, נתייחס למערכת החינוך כאל מערכת כלכלית, הנדרשת לספק תוצר של "צעירים בעלי ערכים המסוגלים לקיים את עצמם".

נכון להיום נראה, שההמערכת פועלת כיום ב"תפוקה שולית פוחתת" ומספקת תוצר פגום של צעירים עטורי תעודות, אך משוללי יכולות למידה.

רבים במערכת החינוך מסכימים כיום, שהתייעלות הלימוד היתה מאפשרת לקצר בקלות רבה את שנות הלימוד בשנתיים עד שלוש. שינוי כזה היה מביא למשק המדינה תועלת עצומה, תוך הקטנת הסכומים הגדולים המושקעים כיום לריק במערכת החינוך במתכונתה הנוכחית.

השאלה היא, אם כן, מה נדרש לעשות במערכת, כדי להגיע לשינוי זה. ניתוח על פי תורת האילוצים מעלה שבעיית היסוד של המערכת בימינו היא חוסר אתגרים-לימודיים. במילים אחרות: שעמום.

כדי לגרום לילדים לרצות ללמוד, צריך לסקרן, לעניין ולאתגר אותם ואין זה דבר של מה בכך. שהרי נדמה כי כמעט בלתי אפשרי להציב אתגרים ומטרות, שיתאימו גם לקבוצה בכללותה וגם לכל פרט באותה קבוצה.

במאמר זה אנסה להציע כיוונים להישגים אפשריים במערכות החינוך. כדי לעשות זאת איעזר בכלים של תורת האילוצים, שפיתח ד"ר אלי גולדרט, וכן במובאות מספר שהאיר את עיניי בנושא זה: "רעש" מאת יעקב בורק.

הרעיון המרכזי המדריך אותי בעניין זה הוצג כבר בכותרת המאמר: להקטין את הרעש ולסלק צווארי בקבוק. זאת - על ידי כינוס איברים כמו במתימטיקה, מתן אפשרות לניסוי וטעייה - ולמען ההנאה (ובעצם בשביל הלימוד), להרים פרוייקט.

נעסוק תחילה בהקטנת הרעשים.

"רעש," אמר הפילוסוף ארתור שופנהאואר, "הוא הצורה גסת הרוח ביותר של הפרעה. ובנוסף הוא משבש את המחשבה."

בעשרים השנים האחרונות אגר האדם יותר מידע חדש מאשר בכל 5000 השנים שקדמו להן. אולם רובו של מידע זה אינו נחוץ ואינו נכון ולכן מזיק. כלומר - זהו "רעש". הנפגעים העיקריים ממנו הם הילדים, שאינם יכולים להעריך נכונה את כל המידע המוטח לעברם  בעיקר על ידי גורמי שיווק מקצועיים, שאינם עוסקים דווקא בחינוך. גורמים אלה מקפידים לקיים את "חוק הרעש הראשון", כפי שניסח אותו יעקב בורק:

אנו מעדיפים תמיד את הרעש המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר.

נשק ההגנה שלנו במקרה זה, כמו בכל המקרים שאנו פועלים באופן בלתי מודע, הוא להציף את המידע המרעיש הזה לרמה המודעת – תהליך שבו עוסקת תורת האילוצים.

הפסיכולוג האמריקני וחתן פרס נובל לכלכלה הרברט סיימון אומר באותו עניין, כי "עושר במידע יוצר מחסור בתשומת לב".

במקביל, אמר חוקר המדיה האמריקני ניל פוסטמן על הטלוויזיה במילים בוטות, כי "כולנו חשופים מדי יום לבולשיט יותר ממה שראוי לנו ואם רק נוכל לסייע לתלמידים להכיר בעובדה זאת, נוכל למנוע מהם את הגורל האכזר והרעשני שנפל בחלקנו."

ואכן, נראה שלרוב אנחנו לא שמים לב לשיטפון המידע הזורם אלינו, אלא מניחים ללב לסחוף אותנו עם הזרם. התוצאה, כדברי מחבר הספר "רעש": "אנשים נוטים לזכור יותר מה הרגישו מאשר מה חשבו".

המסקנה המובנת מאליה היא, כי ראשית כל, עלינו לסנן את הרעש האופף אותנו ולהתייחס רק לחומר לימודי שהוא אכן רלוונטי עבורנו. אולם כדי להקטין רעשים, תחילה עלינו לזהותם.

כמה ממקורות הרעש נובעים מתוך מערכת החינוך עצמה. שיטות הלימוד והבחינות המקובלות כיום מכריחות את התלמידים לחזור ולשנן מידע מיותר, שרובו לא רלוונטי לגביהם ובעצם לאף אחד, כלומר: רעש.

המסקנה היא, שצריך לצמצם משמעותית את כמות המידע שמנסים להעביר ביום הלימודים ואת מספר הבחנים והבחינות ותדירותם. שכן מבחנים אלה לא רק שאינם מועילים ואינם נותנים תמונה אמיתית של רמת הידע וההבנה, אלא שהם גורמים בעיקר נזק.

שלל הבחנים והמבחנים עליהם מתבססים ובהם מתבוססים בתיה"ס כיום אינם מועילים. עיקר הבעייה היא עומס מיותר של מידע. כפי שמוסבר ב"רעש":

"כשאנו מתבוננים במופע בעל תדירות גבוהה מאוד אנו מקבלים מעט מידע משמעותי והרבה מאד רעש...   

"טוליפ גילה שההיפוקמפוס, החלק במוחו השולט על הזיכרון, נאלץ לעמוד בלחץ כרוני כה כבד של תחושות שליליות... עד שנגרמו למוח נזקים בלתי הפיכים.

"מילר זיהה, כי טווח הזיכרון של בוגרים צעירים הוא כשבעה אלמנטים, 'נתחים' כלשונו. נתחים יכולים להיות מורכבים מספרות, אותיות, מילים או יחידות אחרות. (מחקרים מאוחרים עידנו את ממצאיו של מילר ומצאו שטווח הזיכרון הוא בערך שבע ספרות, שש אותיות ורק חמש מילים).  הזיכרון האנושי לתוכן מילולי (ספרות, אותיות, מילים) תלוי מאוד בזמן הדרוש להגיית תוכן זה בקול רם (הזמן הנדרש לבטא באנגלית מספר בן שבע ספרות הוא שתי שניות) ובמידת ההכרות שיש לזוכר עם המילים שהוא שומע. כך נולדה הקביעה, כי לזיכרון האנושי לטווח הקצר קיבולת בנתחים של "שבע פלוס-מינוס שתים"...

..."מספר רב ותדיר של פגישות גורם לעייפות ותחושה של עומס תוספת הפגישות מצריכה תוספת משאבים נפשיים לניהולן. לפגישות קצרות ורבות, השפעה שלילית גדולה מהשפעת מספר קטן יותר של פגישות ארוכות, הנמשכות פרק זמן זהה".

לכל אלה צריך להוסיף את העובדה, שבדרך כלל מתנהלים השיעורים תוך אין ספור הפרעות: הרמות קול על/של תלמידים, הודעות מהמזכירות, צלילי הטלפונים הניידים, לחישות, פתקים ועוד ועוד.

בהקשר זה נאמר בספר "רעש", כי: "...זוהר מגדיר את ההפרעה... כהופעת גורם חיצוני, הקוטע פעילות מסויימת. 'ההפרעה מתרחשת', אומר זוהר, 'כאשר לא ניתן לספק לגורם החיצוני מענה מידי ולפיכך אי אפשר להמשיך בפעילות כמתוכנן. מי שהופרע ממלאכתו חייב להשקיע מאמץ נוסף ולפתח תוכנית פעילות חדשה... המחקר איתר מתאם מובהק בין חומרת ההפרעה מצד אחד ובין מצב רוח שלילי ועייפות מצד שני'."

כך או אחרת, התוצאה של כל שיעור עמוס בהפרעות היא, שגם המורה וגם התלמידים עייפים ולא-מרוצים...

אחת הסיבות להתדרדרות מערכת החינוך בשנים האחרונות היא, שבמקום לחפש ולמצוא את בעיות השורש – "צווארי הבקבוק" בשפת תורת האילוצים ולהתחיל לפתור אותן בדרכים הגיוניות – הכל עוסקים בחיפוש אשמים: המורה אשם, להורים לא איכפת, הילדים של היום מפריעים ואי אפשר להעניש אותם,  אין תקציבים, תוכניות הלימוד אינן מתאימות ועוד כהנה וכהנה.

הספר "רעש" מתייחס גם לעניין זה של חיפוש אשמים:

"...הצורך בוודאות הוא צורך אנושי קיומי. אי-ודאות מייצרת רעש מטריד, שאותו ננסה לסלק. בנסיבות אילו נעדיף תמונה חד-משמעית גם אם היא עלולה לא לייצג את המציאות המורכבת יותר.

"...אי-הנוחות שאנו עלולים להרגיש בהיעדר ודאות מרגיעה, מקבלת תפנית רועשת במיוחד, כאשר מדובר בצורך שלנו למצוא אחראים לכישלונות או לאירועים מצערים אחרים. מחקרים מראים, כי אנו נוטים לייחס אירוע מצער להשפעתם השלילית של אחרים, יותר מאשר להשפעתו של המקרה, בייחוד אם האירוע דרמטי ומעורר רגשות.

"...אנו עלולים אולי להיות עיוורים להסתברות ולהתקשות בהערכת הסיכון, אבל אנחנו טובים מאוד בזיהוי התנהגות בלתי נאותה. חיפוש האשמים חובק-כל.

"...אנו מותנים לחשוב במונחי תוצאה במקום במונחי תהליך – מציאת אשמים היא נגזרת טבעית של תוצאה שלא עלתה יפה."

כאן המקום לשאול כיצד מעצימים את הוודאות. במילים אחרות:

איך מכניסים היגיון לעולם שנשלט ומובל על ידי רגשות?

הפתרון נמצא, לדעתי, בתורת האילוצים, הנותנת לנו כלי חשיבה פשוטים, בדוקים, שימושיים ויעילים, המאפשרים לאתר ולפתור קונפליקטים היוצרים צווארי בקבוק, לחשוב בצורה יצירתית, לזהות הזדמנויות ולהגשים מטרות שאפתניות.

מטרה שאפתנית המתאימה, לדעתי, למערכת החינוך (כל מערכת חינוך) היא ליצור לכל תלמיד "ארגז כלים" מותאם לו, כדי שיוכל ללמוד מרצונו, בעצמו ובדרכו. כדברי חז"ל, שעסקו רבות בנושא: "חנוך לנער על פי דרכו".

תהליך הלמידה כולו תלוי בעיקר ברצון של הילד. וכדי לעורר את הרצון הזה יש לייצר אתגרים וחוויות מלמדות חיוביות לילדים, על מנת שחסרי הידע יוכלו להגיע אליו בכוחות עצמם, בדרכם. אחת הדרכים לכך היא, למשל, דרך הלמידה התלמודית/סוקרטית, שנוהגת לשאול שאלות ודורשת מהתלמידים להגיע בכוחות עצמם לתשובות. זאת בעוד שבשיטת הלימוד הנוכחית הכול לעוס עד לזרא; התלמיד אמור להשיב למורה את מה שנאמר לו והכל ברור וידוע מראש.    

דוגמה בת ימינו להצלחה בתחום זה מהווה העובדה שמרבית הילדים כיום משתמשים היטב במחשב, אף כי הגיעו להישג זה ללא קורסים מסודרים, אלא למדו ולומדים בדרך של ניסוי וטעייה. תופעה זו מוכרת כמעט אצל כל תינוק, הרוצה לאכול לבד וללכת לבד בלי לחשוש שמא ילכלך, ישבור או ייפול. כל שהוא זקוק לו זה מעט השגחה. ואותם דברים אמורים גם לגבי בוגרים, הלומדים תוך כדי עשייה.

המסקנה : ראוי וצריך להתייחס לתהליכי למידה כאל מתן אפשרות לעשות שגיאות וטעויות בלי להיענש.

מלבד הרעשים בהם עסקנו עד כה, סובלת מערכת החינוך מעוד תופעות בלתי רצויות (תב"רים):

- קבוצות הלימוד גדולות והטרוגניות.

- לכל ילד ולילד כישורים (אינטליגנציות) מיוחדים לו.

- ילדים מאבדים ומשנים את תחומי העניין לעיתים תכופות.

- על פעילות-הלמידה להיעשות בתחום ביה"ס ובשעות הלימודים.

- רמת הידע של המורה/מנחה מוגבלת.

- מיעוט משאבים.

- תוכנית לימודים המחייבת לעמוד בה.

- העמסת התלמידים בשלל מקצועות ומשימות.

מניתוח התב"רים האלה עולה, כי הבעיה המרכזית בתהליכי הלמידה של ילדים ומבוגרים כאחד, הינה השיעמום, בגלל חוסר גירויים ואתגרים בשיטת הלימודים הנוכחית. חלק מהשיעמום הזה נעוץ בהעדר יכולת התלמידים לתקשר כראוי בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. שכן המערכת אינה מספקת כלים נאותים להכיר/להביע/לתקשר בצורה ברורה – החל מהסביבה הקרובה וכלה בעמים ובתרבויות אחרות. גם אין כלים המעודדים יכולות הבעה שונות, כגון: כתב, ציור, צליל, ריקוד וכדומה. אבל כאשר מצליחים לתת לכל תלמיד דרכים מתאימות לביטוי היצירתיות והיכולות שלו, מופיע כבמטה קסם הרצון ללמוד, לדעת, ליצור, לתקשר, לפתח ולהמציא ללא תלות בזמן, במרחב, או במסגרת.

כיצד עושים זאת?

ההצעה שלי היא לשנות את נקודת המבט ולנקוט בצעדים הבאים:  

- להתייחס לכלל המערכת החינוכית (ביה"ס, החינוך הבלתי פורמאלי, למידה ביתית).

- להתייחס ללמידה כאל תהליך רצוף של התנסויות, שבו מותר להיכשל בלי להיענש ושכל תלמיד יוכל להתנסות בו שוב ושוב.

הזכרתי לעיל את אחד הכלים היעילים המקובלים במתימטיקה: "כינוס איברים", המלכד חלקיקי מידע  בעלי תכונות משותפות, לגורם אחד.

כלומר, במקום להציף את התלמידים בשפע של מקצועות שונים ולא מובנים, שלכל אחד מהם תוכניות, מורים וכמובן מפקחים משלו – יש לעשות כינוס איברים: לקבוע את תחומי הדעת שבהם חשוב לתת לדור הבא כלים ללימוד עצמי ולהכליל מקצועות שונים תחת קורת גג אחת.

דרך אחרת, שגם היא יעילה מאוד, באה מתחום מדעי הרוח – לאגד את הדברים בסיפור.

יש בידי דוגמאות רבות לאפשרויות חיבור בין תחומי דעת שונים, תוך שימוש בכלים של תורת האילוצים. להלן שלוש כאלו, לנושאים המשלבים תנ"ך עם מתימטיקה ומדעים:

- סיפור משה בתיבה, שבו יוכבד מונעת את חדירת המים לתיבה ע"י מריחת הגומא       בחומר אוטם דוחה מים. 

- סיפור דוד מול גוליית, המשלב אלמנטים של מנהיגות עם שימוש מושכל בידע הפיסיקלי של תנועת קלע.

- סיפור יוסף שהשכיל לנהל את כלכלת מצריים ולמנוע רעב על ידי פיתוח טכנולוגיות לשיפור גידול המזון, איחסונו ושימורו לתקופות ארוכות.

דרכי היישום

הדרך המוצעת היא לאתגר את התלמידים על ידי מימוש פרוייקטים – חלקם יחידניים וחלקם קבוצתיים – בעלי מאפיינים ההופכים אותם למעניינים לרוב חברי הקבוצה, לפרקי זמן קצרים.

בדרך זאת, במקום שהמורה יהיה/תהיה "האוייב המשותף", המעורר התנגדות של רוב התלמידים, הוא יהפוך למנחה, מדריך ומסייע מבלי משים, כמעט מאחורי הקלעים. כדברי פנק ב"כמו רומן": על המורה להיכנס ולצאת על בהונות רגליו –בלי שירגישו שהיה בכיתה.

מעלתם של פרוייקטים כאלה היא:

- כל תלמיד יכול להביא לידי ביטויי את היכולות האישיות שלו.

- אין צורך בהשוואה/התחרות מיותרת עם תלמידים אחרים.

- אפשרויות רבות לקישורים בין תחומי דעת שונים ומגוונים.

- מסגרות הזמן והמקום גמישות ויוצאות מתחומי ביה"ס.

- ייתכן שיתוף ותמיכה של גורמים מחוץ למערכת.

- התלמידים ימצאו סיפוק בהשגת מטרה "שאפתנית", כיוון שיוכלו להראות "מוצר".

- הלמידה היא בסגנון "חברותא", ללא ההתנגדויות המתעוררות נוכח מורה פורמאלי.

- מתן ביטוי ומימוש ל"אינטיליגנציות" רבות, כגון מנהיגות, יצירתיות, עבודת צוות, התמדה ועוד.

מקורות  מימון

עד כה השקיעה המערכת בעיקר ב"אבנים" (הקמת מיבנים כגון אשכולות פיס) ובהכשרת אין סוף מורים, במקום להשקיע ישירות בתלמידים. אבל כדי לאתגר ילדים צריך רק מעט תשומת לב ותו לא:

- אין צורך במעבדות משוכללות ובציוד מיוחד לפעילויות וניסויים.

- במחיר חומרים של פחית שתייה לתלמיד אפשר לעשות רבות.

- קיימים הרבה מאד ניסויים שאפשר לעשות בבית עם חומרים ביתיים.

- באוניברסיטאות ובמכללות מצויים צעירים רבים עם רצון ויכולות לפעול במערכת החינוך – רק צריך לפרסם את מערכת השעות שלהם ושל בתיה"ס כמה חודשים קודם, כדי שיוכלו לתאם את זמני הפעילות שלהם עם התלמידים.

- במערכת החינוך שומרת המסורת פועלות בנות שרות רבות – נערות משכילות חדורות מוטיבציה, שצריך רק להיעזר בהן בדרכים מתאימות.

בפועל מתקיימת כיום "מיני הפרטה" של החינוך, שבמימון ההורים, פועלות בו המון חברות העשרה, קרנות, תוכניות כמו פר"ח, יח"ד, "מצוינות", "מחוננים", החינוך שומר המסורת לסוגיו, "מעיין החינוך" החרדי, "שובו" ועוד ועוד. אבל כל אחד מגופים אלה פועל בנפרד. התוצאה: כל השקעותיהם אינן מביאות לתוצאות הרצויות. גרוע מכך, הן לא תומכות זו בזו ולא בתלמידים, במידה שהיו יכולות לחזקם, לו כונסו יחדיו כל הכוחות והמשאבים הללו לפעילות משותפת.

כל שיפור במערכת החינוך, שיקצר את התקופה להשגת רמת הידע הנדרשת מהתלמידים, יקדים את יציאתם לשוק העבודה. קיימת הסכמה רחבה לכך שכיום אפשר לשפר את הליכי הלימוד עד כדי כך, שמשך הלמידה הנדרש יתקצר לפחות בשנה. לאור זאת, אם נניח ששנת עבודה של צעיר מיומן שווה למשק כ-100,000 דולר ושבכל מחזור חדש היוצא לשוק מצויים כ-100,000 צעירים, עשוי משק המדינה ליהנות מכעשרה מיליארד דולר על כל שנה שתקוצץ מתקופת הלימודים בגלל שיפור החינוך. כך שמבחינה לאומית, כל השקעה בשיפור החינוך כדאית מאוד למדינה.

בכל-מקרה, אותם צעירים המסיימים את הלימודים לא רק ימצאו תעסוקה הולמת; הם אולי אף ימציאו אותה; כלומר ייצרו מקומות עבודה להם ולעוד אנשים.

או-אז נרוויח כולנו – ולא רק כסף...