אלימות בגני ילדים. 

אין יום שילד לא מחטיף לילד אחר כי "לקחו לו" ,"אמרו לו" או פלשו למרחב המחייה שלו. אנחנו חיים עם זה, אבל לא משלימים עם זה ועושים מאמצים רבים כדי להבהיר נחרצות שהרמת יד על ילד לא באה בחשבון.

אנחנו לא משתמשים במילה "עונש" אלא מרגיעים את הילד ולא מאפשרים לו להישאר במקום האירוע כשהילדים עדיין נסערים.
אני שומע מלא מעט הורים שהם עסוקים, עייפים ובעיקר מכבים שריפות ומקטרים: "הלוואי שהיה לנו זמן לטפל בבעיות".

בואו נודה שהסמכותיות מצד המבוגר, הורה ואיש חינוך כאחד אבדה לנו. בואו נודה שאנו ההורים מתקשים להתעמת עם ילדינו או לעמוד מולם כשאנו מציבים קו ברור ועקבי.

במעט הזמן שנותר לנו עם הילד אנחנו מעדיפים לפצות אותו על היעדרויותינו או על כך שאיחרנו היום לגן או שבמקום ללכת לג'ימבורי הם צריכים לבוא איתנו למשרד רק לעוד שעה שעתיים, שם כבר יתנו להם דף חלק וטושים ואחד העובדים אפילו ישלוף סוכריית
חרום ויציל את המצב.

הריצה האינסופית שלנו לניכוי המצפון החבול עושה את שלה והילדים מרוויחים מזה רק בטווח המיידי.

ילד צריך לדעת מה אסור ומה מותר ולקבל חלופות רבות ככל האפשר לאיסורים ולמצבים הקשים שבהם הוא נתקל, הוא צריך חיזוקים, לא הורה עם רגשי נחיתות, שיחות אמיתיות ונחושות ולא מילים מפוחדות.
ילד צריך גבולות ברורים וסמכותיות, גם אם זה קשה, אפילו קשה מאד ואין לנו כרגע את הזמן ואת האנרגיות.

בוקר טיפוסי בחצר הגן הוא זמן של שחרור יצרים ופריקת מתחים. שם גם נוח יותר לרוץ, להשתולל, לדחוף, להפיל, לשחרר אגרוף, לזרוק משהו על מישהו, להגיד מילים שאסור להגיד בגן - הכל.

"אין ילדים רעים, יש תנאים רעים", אמר יאנוש קורצאק.

חשוב וחיוני לפרוק מתחים, אבל יש לדעת איפוא עובר הגבול הדק, שכאמור נחצה מהר מאד כשמדובר על ילד בן 4.
שי, למשל, שנוהג להעיף חפצים לכל כוון בגן, זרק לפני כמה ימים סיר לכיוונו של נועם. הסיר, שטרם רכש לעצמו יכולת ניווט, נחת על ראשו של נועם. אלא ששי כבר חשב על הצעד הבא, ומיד שאל את נועם אם הוא מתכוון להזמין אותו אליו הביתה היום אחר הצהרים.
נועם שעוד לא הספיק לספור את הכוכבים שראה ולבכות, מיהר לסרב, ואפילו הוסיף "אני לא חבר שלך יותר ואני לא אתן לך שום עוגה וממתקים".

שי התחיל לבכות בקולי קולות, לא בגלל שחשש למצבו הנוירולוגי של נועם אלא בגלל שבמו ידיו הרס הזדמנות לבקר בבית החדש של נועם. בסופה של הפרשה נועם חש בטוב ושי אכל הרבה עוגות וממתקים בביתו של נועם.

המסגרת החינוכית דורשת מהילד שליטה על דחפיו הטבעיים.

מאחר שהגבולות אינם ברורים לו די צורכם עדיין ויכולת השליטה העצמית שלו קטנה, הוא זקוק לעזרה ממבוגר.
עזרה זאת מושגת באמצעות חוקים וכללים שכופה עליו המסגרת ואכיפתם. אבל לא קל למסגרת לאכוף את החוקים.
לא פעם כשמסבירים לילד שאלימות היא לא פתרון, שומעים ממנו ש"אמא מרשה לי להחזיר".

בנוסף לכך שהורים מעודדים את ילדיהם לאלימות, הם גם נחשפים לתכנים אלימים מצד אחים בוגרים או אחים של חברים מהגן למשחקים אלימים, לסרטים אלימים ולשפה שהאחים הבוגרים משתמשים בה.

זה לא שניתן לגדל את ילדינו בסביבה סטרילית ואין גם צורך בכך. האלימות מבטאת את מצוקתם של הילדים ומוגשת לנו כתמרור אזהרה, כשיקוף למצבם הנפשי, אבל היא דורשת שיתוף פעולה בין צוות הגן להורי הילד. אסור לפחד להיכנס לעולמו של הילד, אל הקשיים והשתיקות, לדבר איתו, להקשיב לו ולהקנות תחושת ביטחון שאנחנו איתו תמיד, בכל מצב.

אלא שאם לא יהיה המשך בבית לסדרת הפעולות שנוקטים בגן, מחר בבוקר שוב ניכנס לאותו הסיפור ונשמע את אותה התשובה - "אמא מרשה לי להחזיר".

מחקר מיוחד שבמסגרתו נבדקו ילדים מ-50 גני ילדים בישראל, קובע שילדים מחוננים בגיל הרך אלימים יותר מיתר בני גילם.
תוצאות המחקר מראות שבטווח הגילאים 4-6 הילדים המזוהים כמחוננים הם קבוצת הילדים האלימה ביותר ו-26% מהם מבצעים מעשי בריונות ומציקים לחבריהם.

המחקר נערך על ידי מרכז בייקר לחקר תינוקות, טף ומשפחותיהם בישראל, בראשות פרופסור פנינה קליין.
לפי קליין, הממצאים מעידים על שלב טבעי בהתבגרות הילד.
אלימות בגן ילדים מצד ילדים מחוננים, היא טוענת, היא חלק מתהליך התפתחותי בו הילד מנסה לבדוק מהם הגבולות המותרים לו.
לאור הגילויים הללו אין פלא שההורים אינם ששים לקבוע שהזאטוטים שלהם מפותחים יותר מבני גילם.

מחקר נוסף שנערך מצא שרק 2% מההורים לילדים בגיל הרך בישראל מעוניינים שילדם יהיה מחונן.
מתוך 100 זוגות הורים לילדים בגילאי 4-6 רק 2 הסכימו להודות שהם רוצים בזה.

משיחות עם ההורים עולה שהם חוששים שהילד המחונן יהפוך להיות פחות פופולרי, לא מסתגל מבחינה חברתית ומוזר.
ההורים מעוניינים שילדם יהיה מאושר, יגשים את עצמו ויהיה חברותי ומקובל ולפי תפיסתם ילד מחונן אינו מסוגל להיות כזה.
ההורים תופסים את הילד המחונן כמצליח ברמה השכלית אבל סובל מבעיות בתחום החברתי.

בתכנית כלבוטק בטלוויזיה, נחשפה תמונה עגומה על מה שמתרחש באמת בחיי היום יום בגן ילדים מסוים לאחר שההורים נפרדים מילדיהם ויוצאים מהגן לעיסוקיהם. התמונה שהוצגה היתה קשה וקודרת והציגה אלימות מילולית, רגשית ופיזית שהופעלה כלפי הילדים.

הורים רבים שאלו את עצמם שאלות קשות לגבי הגן שבו מצויים ילדיהם.

• האם התמונה שרואים בגן בבוקר ובצהריים היא התמונה האמיתית?
• איך ניתן לדעת אם משהו לא בסדר מתרחש בגן בשעות שבהם ההורים לא צופים במתרחש?
• האם אפשר לסמוך על הגננת ומה לעשות אם התחושה של ההורים אינה נוחה והם לא רגועים לגבי הגן.

ראשית, חשוב להדגיש שהתמונה שהוצגה בתכנית היא חריגה וקיצונית, יוצאת דופן בהחלט ואינה משקפת כלל את התמונה האמיתית של הגנים בישראל. לא זו הנורמה של הגננות והגנים בישראל. ברוב הגנים המצב שונה לחלוטין - הגננות רגועות, אוהבות את הילדים ומעניקות להם יחס חם ואוהב.

בנוסף, צריך לזכור שתפקיד הגננת הוא מורכב והיא לא צריכה להיות כל הזמן רק מחבקת ומלטפת.
על הגננת לחנך וללמד את הילדים, לסייע להם לפתח מיומנויות של שיחה, הקשבה, חברות ומשחק.
על הגננת להציב חוקים וגבולות בפני הילדים באמצעות שיחות, סיפורים ומשחקים, להתמודד עם קשיים ובעיות משמעת ועוד, כל זאת, כמובן בדרך טובה ונעימה. הורים צריכים לסמוך על הגננת ועל הגן שבחרו עבור ילדם, להאמין שזה מקום נכון ובטוח להפקיד בו את הילד שלהם, גם בגלל עצמם וגם כגלל שהילד לא יקלוט את הפחדים וחוסר הביטחון של ההורים וילמד מכך שהגן הוא מקום מסוכן ולא בטוח עבורו ויפתח פחדים וחרדות משלו וההתנהגות שלו תהיה בהתאם.

עיקר האלימות בגן מגיע מהילדים עצמם ולא מהצוות. מחקר שהתפרסם לאחרונה של פרופסור עמוס רולידר, ראש המכון לחקר ולמניעת אלימות של ילדים ובני נוער במכללה האקדמית - עמק יזרעאל, חושף נתונים מדאיגים על אלימות בקרב ילדי הגן.
ממצאי מחקרו מצביעים על שיעורי הצקה גבוהים במיוחד בגני הילדים בישראל. בין 60% ל-70% מילדי הגן מהווים קורבנות הצקה על בסיס יומי, כאשר ברוב המקרים סוג ההצקה הוא פיזי שכולל בעיטות, דחיפות, משיכה בשיער וכדומה.
פרופסור רולידר אומר שמהשוואה עם מחקרים דומים בעולם, שיעור קורבנות ההצקה בגני ילדים בישראל גבוה בהרבה מאשר במדינות אחרות.

שיעורם של קורבנות ההצקה בגני ילדים בישראל גבוה גם בהשוואה לשיעורי ההצקה בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בעולם.
הממצאים על האלימות בקרב ילדי בתי הספר חמורים גם הם ומעידים על התדרדרות במצב.

בגני הילדים בישראל יש תת תרבות של הצקה אומר פרופסור רולידר.
קרוב לחמישית מהילדים חווים הצקה אחת ביום, מחצית מהילדים חווים בין הצקה אחת ל-7 הצקות ביום ומיעוט של ילדים חווה כמות עצומה של הצקות, 8-12 הצקות ביום.

כדי לטפל בבעיות הללו פועלות מספר תכניות למניעת אלימות ולחיזוק סמכות הגננת בגן. המשרד לביטחון הפנים מפעיל באמצעות תכנית עיר ללא אלימות את תכנית 'אילנות' למניעת אלימות בגן הילדים'.

 במסגרת התכנית הגננות עוברות הכשרה להתמודדות עם אלימות והתנהגויות אנטי חברתיות ובמידת הצורך גם ההורים עוברים הכשרה מקבילה הכוללת ביקור בית של צוות מקצועי. תוכלו לקרא על הפעלת תכנית אילנות בגני הילדים בראש-העין כאן.