לכל פריקית שמכבדת את עצמה הייתה ערכת פונדו למקרי חירום, והאפשרות לטבול מזלג ארוך עם קוביית לחם בתבשיל גבינה מבעבעת או פירות חתוכים יפה בקדרת שוקולד לוהט, היה האירוח הכי מקובל. שמענו את בוב דילן והאבנים המתגלגלות, והמתנה הכי מקורית לחתונה הייתה ערכת פונדו כבדה.אח"כ עברנו לגבינות ויין ולסתם קפה ופשטידת ברוקלי ובחתונות התחלנו לתת צ'קים.
נולדו הילדים, והחלום להגיע לשוויץ ולאכול פונדו אמיתי לא התפוגג . חוץ מפונדו הרגשתי צורך לראות איפה היידי גדלה , איך נהייתה ילדה מחונכת כל כך ,ומדוע אצלי זה לא מצליח כמו לסבא של היידי בבקתה. הייתי חייבת לאמת את הסיכוי שאקלע את החץ על התפוח שעל ראשו של בני למרות שזהו סיכוי קלוש ביותר מאז שפספסתי במטווח בטירונות עם העוזי.
אז ארזתי את היידי, את אחיה ואת יתר בני המשפחה והחלטנו (אני) "נוסעים לשוויץ ".
כאשר עלינו למטוס התברר לאכזבתו הרבה של הג'אמוס המתבגר שלי, שלא כל השוויצריות בלונדיניות חטובות, אבל על היעדר הדיילת האולטימטיבית פיצו נופי האלפים שנשקפו אלינו בדיוק כשהדיילות הורו לפתוח את כיסויי החלונות בטענה המוזרה ש"מייד נוחתים". מסתבר ש"מייד" זה מושג זמן מעורפל בגרמנית. אבל זכינו לראות את הזריחה מעל הרי האלפים והעכברון שלי לא הפסיק להתפעל מהעובדה שיש כל כך הרבה קצפת על ההרים האלו.
הבטחתי לו שנגיע אל ההרים והוא יוכל לטעום מהם כמה שירצה. טעות בסיסית של הורה מתחיל כמובן להבטיח הבטחות מעורפלות כי לילדים יש זיכרון מפתיע (לא, הם לא זוכרים איפה שמו את מחברת תורה) ובדיוק ברגע הכי לא מתאים הם שולפים "אבל הבטחת לי", ובמסורת ההורות המודרנית אני גם אמורה לקיים הבטחות.
נסענו לבדוק את הקצפת הזו. יש שני אתרים מומלצים למשפחות בקיץ שרוצות להתענג על השלג. שניהם יקרים, ובשיטת האלימינציה בחרנו בביקור בטיטליס הנמצא בסמוך לאנגלברג.
האופציה האחרת היא יונגפראו, המסע אליו ברכבות, מרכבל מהווה יום למודים ארוך וחור תקציבי כבד למשפחה.
בשני האתרים יש אטרקציות לילדים החל ממערות קרח, או גלישה עם כלבי הסקי ומזחלות (יונגפראו) או פארק הקרח וגלישה על אבובים (טיטליס).
ההתלהבות החלה עוד בתחילת העלייה לטיטליס, כאשר הילדים הבינו כי קול צלצולי פעמוני הפרות אינו הודעה מוקלטת של פתיח למשיבון סלולארי אלא באמת מתחת לרכבל הגדול רועות הפרות שכל צעד שלהם מפעיל את כל אופציות ההד האפשריות.
הפתעה מרגשת חיכתה להם כאשר על הקרוניות המסומנות מצאו את הקרונית של "דגל ישראל"
הפתעה שנייה הייתה כאשר הרכבל עצר והם נאלצו לצאת (כן, ללבוש כובע, כפפות ) ועברו לרכבל מסתובב ב-360 מעלות.
למעלה בטיטליס כבר הייתה החגיגה אמיתית. את מערת הקרח הם עברו ביעף ומיהרו אל פארק הקרח לגלישות חוזרות ונשנות באבובים. היו שם אפשרויות נוספות של מזחלות ואופנועי שלג, אבל התפשרנו על האבובים.
בדרך חזרה חיפשנו את הקרונית של דגל ישראל כדי לרדת ועיכבנו שני תיירים יפנים חמושים במצלמות שאמרו "אוקי, אוקי" ואפילו העכברון חשב שזו מילת נימוסים יפנית מקובלת.
היפנים בחרו בסופו של דבר לרדת על קורקינטים ואנחנו בתושייה הורית קפואת אף ואוזניים שכנענו את הצוות שירידה מהטיטליס על קורקינט זהו תחביב יפני עתיק יומין, יותר קדום מחארקירי אפילו.
חשבון סופי אבא ואימא קפואים כי לא הביאו כפפות וכובעים, ילדים מאושרים ופחות 110 פרנק שוויצרי בארנק (כ-80 יורו לכל המשפחה)
איך מפשירים ילד קפוא או שניצל?
השיטה הנוחה ביותר לנסיעה עם ילדים, מניסיוני זוהי לינה משפחתית. לינה משפחתית יכולה להיות בית מושכר, שני חדרים בחווה, ערימת קש באסם או כפר נופש ובלבד שתהיה בה יחידת מגורים משפחתית נפרדת, עם שירותים, מטבחון וכמובן מיטות במספר הולם למספר המטיילים.
כאשר משכירים יחידת מגורים, דרך האינטרנט או פרסומים אחרים מאד כדאי לבדוק שאכן ההגדרה "צופה על העיר אינטרלקן" משמעותה אינה צופה ממרחקים. להתעורר מדי בוקר לצידן של שתי העיזים של סבא של היידי בבקתה מבודדת יכול להיות מאד רומנטי, אבל גם מייגע למדי כשנשארים בלי לחמניות לארוחת בוקר וצריך ל"רדת העירה" גורם לאבא מנומנם אחד להוסיף מספר ברכות עסיסיות לתרבות השוויצרים המנומסים.
כאשר מקבלים את הבית או הדירה/חווה, כדאי לקבל יחד עם יחידת המגורים את כל הוראות ההפעלה של מכשירי הבית. לנסות להדליק את האש באח בערב קריר הייתה מבצע שדרש אנרגיות כמו לבנות את פרויקט הלביא בערך. איך אומרים גפרורים, מצית, בגרמנית?-תעלומה שלא פתרנו עד היום לאור השימוש בשפת הידיים להסברים.
בכל מקרה היתרונות של בית מגורים גדולים מאד כאשר חזרנו רטובים וקפואים מהמסע לטיטליס היו ברורים למדי. ילדים הוכנסו למקלחת ולמגבת חמות ואימא הוציאה שניצלים מהמקפיא לארוחת ערב. עד שהילדים הופשרו גם השניצלים היו במצב דומה.
למה אסור לסמוך על מזג האוויר
בבוקר ירד גשם מהסוג המטפטף המעצבן. החלטנו לבקר בפארק המסתורין המסתורי שלא יכולנו להתעלם ממבניו המוזרים כל פעם שעברנו ליד אינטרלקן. כבר בכניסה הבנו כי הסתבכנו ליום מלא. הקופאית הביטה בנו במבט קפוא שאלה באיזה שפה אנחנו רוצים את האוזניות. למרות תחינותיו של העכברון כי יתנו לו אוזניות מדברות עברית, התפשרנו על השפה הבינלאומית שיש סיכוי שנבין-אנגלית.
כל אחד קיבל גם כרטיס זיהוי מגנטי איתו ניתן להיכנס לחללים השונים. הפארק עצמו הינו מבנה מעוגל- אליפטי, במרכזו חלל פנימי מעין מסדרון שקוף וסביבו "עולמות" כשכל אחד מהם מוקדש לתופעה על טבעית אחרת.
האוזנייה שחוברה לאוזננו מזהה את מיקומנו בפארק ומייד פוצחת בהסברים מרתקים על המקום או התופעה. כל הפארק בנוי סביב התזה של אריק פון דנקו מחבר "מרכבות האלים" אבל- גם ילדיי שמעולם לא קראו את הספרים (מי בכלל קורא היום ספרים?) היו נפעמים. פגשנו יצורים מהעולם החיצון, ביקרנו בתוך הפירמידות, צללנו למסתורי היבשת האבודה אטלנטיס והעכברון שלי מחכה כבר מאז הביקור שם לנסיעה הבאה שלנו לדרום אמריקה בשנת 2012 עת האלים מהעולם החיצון אמורים לחזור אל בני שבט המאיה כמו שכתוב בלוח השנה העתיק.
לביש מזלנו הגשם פסק, השמש זרחה, בחוץ היה יום בהיר וכחול ואנחנו נשארנו מוקסמים ונשאבנו לעולמות שהיו או לא היו מעולם.
כמה זמן זה שעה וחצי בשויץ?
כידוע מסענו לשוויץ היה בעקבות היידי הילדה הטובה של סבא, ופטר חברה הטוב שגדל אצל סבתו העיוורת בעיירה הסמוכה ,אני תוהה עד היום למה הילדים השוויצרים דווקא יתומים, אין הורים בשוויץ ?
אבל יצאנו לאחו לחפש את השלווה שהפכה את היידי לסמל הילדה הטובה. חשבנו כי ניקח מקל ביד ונטייל כמו המקומיים, נקטוף את פירות היער שמותר לקטוף כמו האוכמניות או הפטל או תותי הבר וכמובן שנישמר מהפירות הלא מזוהים.
שוטטות כזו הובילה אותנו אל חוות פרות וחזירים, בדיוק בשעה שהפרות חזרו מהמרעה ?תחשבו על רעש הפעמונים כפול עשרות פרות, שלשה ימים עוד הדהד באוזנינו הדנדון.
לאורך כל הטיול תהינו איך הפרות עומדות בשיפועים החדים של המדרונות, צריך מנגנון בלימה מיוחד.
פגשנו אי שם כמה שוויצרים עם מקל וקשיש חביב אחד, בטח מוטציה מאוחרת של סבא של היידי סיפר לנו בגרמנית צחה כי הפרות השוויצריות יוצאות למרעה בהתחלת האביב וחוזרות בסתיו ,הן נשארות בטבע כ-100 יום .חזרתן לרפתות בסתיו מלווה בחגיגות מקומיות ופקקי תנועה שמאפשרים לתהלוכות לעבור ברחובות והכבישים. ובשוויץ כמו בהודו לפרה יש את הכבוד שלה, ואנחנו נחכה.
אז חיכינו.
כל השבילים והדרכים מסומנים. אני מציעה להיכנס ללשכת התיירות ולקחת מהם מסלולי הליכה מעניינים. אבל ?וזו הערת אזהרה לפני רישום בטאבו- אין שום קשר בין פרק הזמן המשוער השוויצרי למסלול הטיול למציאות. אם כתוב שלט שהמסלול אורכו 6 ק"מ וימשך שעה וחצי. הביאו בחשבון כי שעה וחצי שוויצרית היא לפחות 3 שעות של משפחה ישראלית.
הצעה שנייה כדי לא להגיע אל חוות הפרות והחזירים- לא לנסות לעשות קיצורי דרך כי אבא פעם היה מ"פ בצנחנים והוא יודע לנווט. הידע לא תקף בהרי שוויץ.
אחרי עוגות ושוקולד ?פונדו אינו מאכל הולם?
את היידי לא מצאנו, לסבא מצאנו רק תחליף נחמד וידידותי אז לפחות שיהיה פונדו ראוי לשמו-
הציעו לנו לאכול באינטרלקן, נשמע מאד הגיוני במיוחד לאור העובדה כי הבית שלנו היה מרחק כמה ק"מ מהעיר.
ולמה קראו לה אינטרלקן ?כי היא בין האגמים ברינץ וטון, האמצע של שוויץ ובעיניי נקודת ההתמקמות הנוחה לטיולים. יש בה בעיקר- רחוב מרכזי- "הדרך הגבוהה" (hoheweg), נמשך בין שתי תחנות הרכבת, ובו חנויות ומסעדות. מצאנו בית קפה מפורסם "שוש" (schuh) ברחוב הראשי ליד הטיילת בו היו גם פסנתרן וגם עוגות טובות וגם אפשרות לראות הכנת שוקולד במשך השבוע בשעות אחרי הצהרים, ליקקנו גלידה נהדרת עם פטל חם ואז המשכנו במסע לעבר הפונדו .
כשמצאנו מסעדה שנראתה מספיק מקומית באחד הרחובות הצדדיים, התיישבנו, אחרי שוידאנו כי אין מפות לבנות וכוסות יין על השולחן אלא מפה משובצת אדום לבן ועליה מפת נייר הבנו שאלה סימנים למסעדה עממית. טעות פטאלית הייתה להזמין כמות פונדו לפי כמות הסועדים ,שכן לילדים ישראלים יש תשוקה בלתי מוסברת לשניצל וצ'יפס ואילו מאכלים אחרים אינם זוכים להתלהבות רבה. שני הורים ושלשה ילדים יכולים להסתפק במנה זוגית של נוזל הגבינה המבעבע. ההתלהבות של הילדים דעכה לאחר המזלג השלישי שנטבל במרכז השולחן. לעכברון היו טענות על ריח לא טוב של הגבינה והיידי שלי חשבה שהלחם עלול להשמין, לא הגבינה ב30% שומן כמובן, רק פיסות הלחם. בשולחן לידינו ישבו זוג היפנים שירדו מהטיטליס בקורקינטים, עם המצלמות כמובן, הם ביקשו שנצלם אותם אוכלים פונדו, אמרנו "אוקי, אוקי" מילה יפנית מקובלת בשוויץ.
אחרי שאכלנו פונדו יכולנו (אני) לסכם את הטיול "חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים"
יונית אבני,יועצת טיולים באירופה
http://www.yonitour.co.il
http://www.yonitour.co.il
